בשבע 515: סיכום ביניים

דוח של הלמ"ס מנסה למפות את מעמד הביניים ובודק מדוע, למרות מצבו הכלכלי הסביר, הוא לא מצליח להירדם בלילה

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , ט' בחשון תשע"ג

נדמה שמאז מחאת קיץ 2011, שהחלה עוד באביב עם מחאת הקוטג', המשיכה במחאת הדיור והעגלות והתפזרה משם למחאות רבות שונות ומשונות, קמה בישראלת לתחייה התודעה המעמדית. אך זו אינה גישה מרקסיסטית המבקשת להפריד בין מנצל ומנוצל, בין בעל ההון ואמצעי הייצור לפועל הפשוט. התודעה המעמדית החדשה בישראל היא תפישת הקיפוח של מעמד הביניים. זו השכבה המרכזית של החברה הישראלית, אלו שאינם עניים ואינם מבוססים, שמתקשים לגמור את החודש אך אינם מתדפקים על דלתות עמותות המזון בערבי החגים. אותם ישראלים היו המובילים של מחאת קיץ 2011, ועם כניסתה של המערכת הפוליטית לסחרחורת הבחירות הם מבקשים מטבע הדברים לפרוע את השטרות שניתנו להם בימי המחאה העליזים.

המותג 'מעמד ביניים' הוא בהחלט שובה לב, אולם הניסיון להתחקות אחר בני המעמד הזה מורכב ומחייב שימוש בכלים שונים. אחד הניסיונות לפיצוח מעמד הביניים נעשה בידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ופורסם בתזמון מפתיע דווקא השבוע. מכיוון שמעמד הביניים הוא כאמור מושג חמקמק, בחרו הסטטיסטיקאים מהלמ"ס לחלק את המעמדות על פי יישובים, שם ההבחנות ידועות ומוכרות מזה שנים רבות. מסיבות שונות מחלקת מדינת ישראל את כל הרשויות המקומיות בשטחה לעשרה אשכולות סוציו-אקונומיים (1 הוא הנמוך ביותר ו-10 - הגבוה ביותר). החלוקה לאשכולות נעשית על פי שורה ארוכה של מדדים, המעניקים תמונה מסוימת של מצב היישוב בהיבטים חברתיים-כלכליים. החלוקה מבוצעת על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אשר מנטרת באופן שוטף נתונים כדוגמת שיעור התעסוקה, הכנסה לנפש וכדומה, ומדי שנה מעדכנת את מיון הרשויות לאשכולות השונים. בכדי לקבל מושג על החלוקה, נציין כי באשכול הנמוך ביותר, אשכול 1, ניתן למצוא יישובים ערביים כמו חורה וכסייפה ויישובים חרדיים כמו מודיעין עילית וביתר עילית. באשכול הגבוה ביותר, 10, ניתן למצוא, שלא במפתיע, יישובים כמו עומר, כפר שמריהו וסביון.

בעקבות החלוקה לאשכולות, שכבר היתה מוכנה, קבעו בלמ"ס באופן מעט שרירותי כי תושבי הרשויות המקומיות בשלושת האשכולות הנמוכים של המדד (3-1) יוגדרו כשייכים למעמד חברתי-כלכלי נמוך, תושבי הרשויות באשכולות 4 עד 7 יוגדרו כשייכים למעמד חברתי-כלכלי בינוני, ואלו באשכולות 8 עד 10 יוגדרו כבני מעמד חברתי-כלכלי גבוה.

אחוז המדוכאים במעמד הביניים הוא הגבוה ביותר. המחאה ברוטשילד בשנה שעברה

חוסכים ובוכים

אחד הנתונים המשמעותיים ביותר להבנת מצבו של מעמד הביניים הוא היחס בין ההכנסה החודשית להוצאה החודשית. מתברר שבניגוד לטענה הרווחת, בני המעמד הבינוני מסוגלים לחסוך מדי חודש. במשקי בית ביישובים במעמד הגבוה ובמעמד הבינוני ההפרש בין ההכנסה הכספית נטו לבין ההוצאה הכספית הממוצעת למשק בית עומד על כ-20 אחוזים. במעמד הגבוה מדובר ב-15,297 שקלים הכנסה נטו לעומת 12,609 שקלים הוצאה; במעמד הבינוני 11,677 שקלים הכנסה נטו לעומת 9,691 שקלים הוצאה. במעמד הנמוך התוצאות שונות והאוברדרפט הוא כרוני, זאת משום שההוצאה הכספית גבוהה מההכנסה נטו ב-8.7 אחוזים (8,083 שקלים הכנסה, לעומת 8,860 שקלים הוצאה).

לא תופתעו בוודאי לגלות שהמעמד הבינוני, ובמיוחד זה המטופל בילדים, הוא הנזקק ביותר להלוואות משכנתא (בניגוד כמובן לאלו שלא צריכים משכנתא ולאלו שהבנק לא ייתן להם משכנתא). ההוצאה הממוצעת הגבוהה ביותר על פירעון משכנתא ביישובים במעמד הבינוני היא במשקי בית עם שני מבוגרים ויותר עם ילדים (2,925 ש"ח), גם שיעור משלמי המשכנתא מתוך משקי בית אלה הוא הגבוה ביותר – 52 אחוזים. ההוצאה הממוצעת הנמוכה ביותר על משכנתא היא במשקי בית של נפש אחת מעל גיל 64 (1,341 שקלים), ושיעור משלמי המשכנתא מתוך משקי בית אלו הוא הנמוך ביותר – 5 אחוזים.

אם כך, מדוע פרצה מחאת הקיץ הקודם דווקא בקרב בני מעמד הביניים? ייתכן שרמז לתשובה ניתן למצוא בנתונים מעניינים שעולים מפרסום הלמ"ס. בקרב מי שמתגוררים ביישובים במעמד הבינוני 26 אחוזים מרגישים לחוצים לעיתים קרובות, 22 אחוזים מרגישים מלאי מרץ לעיתים רחוקות או אף פעם, ו-10 אחוזים מרגישים מדוכאים. שיעורים אלו גבוהים יותר בהשוואה לשיעורים שנמצאו בקרב מי שמתגוררים ביישובים במעמד הגבוה ובמעמד הנמוך. עם זאת, בקרב מי שמתגוררים ביישובים במעמד הנמוך - אחוז אלה שמרגישים בדידות, מרגישים שאין למי לפנות בשעת משבר או מצוקה ומרגישים חוסר יכולת להתמודד עם בעיותיהם גבוה יותר. 40 אחוזים מבני 20 ומעלה דיווחו כי דאגות מפריעות להם לישון לעיתים קרובות או מדי פעם, בשנה האחרונה. בקרב מי שמתגוררים ביישובים במעמד הבינוני דווח על דאגות שהפריעו לישון, על קושי להירדם ועל עייפות רבה במשך היום בשיעורים גבוהים יחסית מאשר בקרב מי שמתגוררים ביישובים במעמד הנמוך או במעמד הגבוה.

התמונה שמציירים נתוני הלמ"ס כמובן איננה מלאה, והיא במידה רבה גם לא מעודכנת, משום שמדובר בנתונים שנאספו עוד קודם פרוץ המחאה. אך סביר להניח שלא נראה שינוי גדול בנתונים גם אם נביט על המעמד הבינוני שכבר זכה להטבות מסוימות הנגזרות מאפקט המחאה וממסקנות ועדת טרכטנברג. מי שיביט על השינויים שקרו בעקבות המחאה יגלה כי הנהנים הגדולים הם הורים לילדים עד גיל שש. אותם הורים נהנים מנקודות הזיכוי העודפות במס ומגן ילדים חינם. מדובר בשתי הטבות השוות כסף רב (כ-38 אלף שקלים לאורך שש שנותיו הראשונות של הילד), אולם נלקחות מכולנו במעין דלת מסתובבת. בסופו של דבר, מעמד הביניים ימשיך לא לישון היטב בלילה, משום שהסד שהוא נתון בתוכו איננו פשוט כלל ועיקר. בניגוד למי שאין לו ולמי שיש לו הרבה, מי שיש לו, אבל במידה, נאלץ לעשות את חשבון כספו כמעט מדי יום ביומו, וזהו מאמץ סיזיפי ומתסכל שאיננו פוסק לעולם.

 

פרשנות

 פרטיות במקום העבודה

 אורן בס

הזכות לפרטיות זוכה בשנים האחרונות להגנה הולכת וגוברת במשפט הישראלי. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, החוק להגנת הפרטיות ושורה ארוכה של הלכות משפטיות מעניקים משקל רב לזכותו של אדם, כלשונם של שופטי בית המשפט העליון של ארה"ב, וורן וברנדייס, "to be left alone".

על פי רוב, הלכות אלה מתייחסות לד' אמותיו של אדם. לעומת זאת, באשר למקומות עבודה, עולה השאלה האם יש לעובד זכות לפרטיות גם במקום שהוא קניינו של המעסיק, וגם בעת שהוא משתמש באמצעים שהמעסיק מעמיד לרשותו. בתי הדין לעבודה נדרשים לאזן בין זכותו של העובד לפרטיות לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק, כמו בקרה על איכות העבודה שמבצעים העובדים או ניטור השימוש שהם עושים בציוד המועמד לשימושם.

ככלל, הדין הישראלי מגביל מאוד את זכותו של המעביד לעקוב אחרי עובדיו ולפגוע בפרטיותם. פגיעה כזו תותר רק בכפוף לסייגים הדומים לאלה שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כדי שתותר, צריכה הפגיעה להיות מידתית, לתכלית ראויה, וכזו שאין אמצעי אחר, פוגע פחות, שיכול להחליף אותה. שימוש במצלמות מעקב או אביזרי הקלטה במקום העבודה יותר רק למטרות מוגבלות, כמו למשל מניעת גניבות, ובדרך כלל תוך יידוע העובדים בדבר הצבתן. בכל מקרה, יש להקצות לעובדים מקום חופשי ממעקב כזה. כמו כן, הצבת ציוד מעקב כזה תהיה, על פי רוב, בגדר הרעת תנאים המאפשרת לעובד להתפטר מעבודתו בדין מפוטר.

אמצעים נוספים שבהם עושים מעסיקים שימוש ויש בהם כדי לפגוע בפרטיות העובדים הם בדיקות פוליגרף, מעקב באמצעות GPS אחרי תנועת הרכב שהועמד לרשות העובד וכיו"ב, שיותרו אף הם רק על פי הסייגים שהוזכרו.

בעידן המחשב עולה השאלה האם מותר למעביד לחדור לדואר האלקטרוני של עובדיו. בית הדין הארצי לעבודה הבחין בין תיבות דוא"ל פרטיות של העובד, כגון gmail, שבהן יש לעובד זכות מלאה לפרטיות, גם אם הותקנו על גבי מחשב של המעביד, וחדירה אליהן תותר רק בידי בית משפט ורק למטרות מוגבלות מאוד, לבין תיבות דואר מקצועיות. בתיבות דואר כאלה השימוש האישי אסור, ויש למעביד, לכן, זכות לעקוב אחריהן.

הכותב הוא עו"ד ממשרד שפירא-כהן

המתמחה במשפט מסחרי ובדיני עבודה