בשבע 515: בשבע

האם יש למנוע בחוק את בחירתם מחדש של פוליטיקאים שהורשעו בפלילים?

ירעם נתניהו , ט' בחשון תשע"ג

עידוד לעבריינות

אלי סולם

מנכ"ל התנועה לאיכות השלטון

בתוכנית הריאליטי 'בחירות 2013', שתשודר ב-22 בינואר, יתבקש הציבור לבחור מי ינהיג אותו בארבע השנים הקרובות: האם אנשים בלא רבב, שהרקורד הציבורי שלהם כולל סעיף ניקיון כפיים, או עבריינים מורשעים, מוקפים בסוללות של עורכי דין, יחצנים וידידים טובים מעולם התקשורת, שבאותו סעיף בקורות החיים שלהם נכתב "שילמו את חובם לחברה"? בבחירה בין אלה לאלה יכריע הציבור לא רק את גורל ההנהגה, אלא את פניה של החברה בישראל. איזו חברה אנחנו רוצים לראות כאן - חברה מושחתת ועבריינית או חברה מוסרית ונקיית כפיים, שמקיאה מתוכה את העבריינות ואת העבריינים.

מערכת הבחירות הקרובה יוצרת בלבול בקרב הציבור בישראל. עבריינים שהורשעו בדין לא רק משובצים ברשימות המועמדים, אלא אף מוצגים כמנהיגים נערצים, מושכי קולות. אלו הופכים למחוקקים, והופכים מקום זה לבזוי, ואותנו כאזרחים ביחד איתו. השאלה כבר איננה כיצד מרהיבים עוז בנפשם מי ששלחו יד בקופה הציבורית לשוב ולבקש את המפתחות אליה, אלא כיצד זה המערכת הפוליטית עצמה וגם התקשורת אינן רואות בכך פסול.

בארה"ב המבחן לכשירותו של מועמד לנשיאות הוא האם היית קונה ממנו מכונית משומשת. אצלנו השאלה הזאת כבר לא רלוונטית. אצלנו מציעה המערכת הפוליטית לבחירה לא סוחרי מכוניות משומשות, אלא סוחרי מכוניות שהורשעו בפלילים. האם היינו שולחים את ילדינו לגן שמנוהל על ידי עבריין מין מורשע, גם אם ריצה את עונשו ושילם את חובו לחברה? מדוע אנחנו מוכנים להפקיד את רכוש הציבור ואת גורלו בידיהם של מי שסרחו והורשעו? האם אלו האנשים שנכון שייקחו החלטות ישרות ומושכלות לעתידנו?

ומעבר לכך, מתן הכשר פוליטי לעבריין מורשע הוא גילוי של סלחנות ואף של הערכה למעשה העבירה. חברה שמעמידה עבריינים כמועמדים להנהיג אותה, מכשירה בכך את ההתנהגות העבריינית והופכת אותה לרצויה. האם זו החברה שבה נרצה לחיות?

 

 

מסע הלבנה תקשורתי

ח"כ ציפי חוטובלי

הליכוד

בימים כתיקונם אין מקום להצעת החוק שיזמתי, המונעת את חזרתם של נבחרי ציבור שהורשעו בשחיתות לזירה הציבורית. במדינה מתוקנת היו אנשים כאלה מתביישים להעמיד את עצמם מחדש לבחירת הציבור. בשיח תקשורתי מתוקן, מרגע שמורשע בשחיתות הודיע על חזרתו לפוליטיקה, ועוד לפני כן, לא היתה פוסקת התקשורת להדהד על הרשעתו ופשעיו.

לצערי הרב, לא כך הם פני הדברים במדינת ישראל. במדינה שאמורה להיות מגדלור מוסרי, מורשעים בשחיתות אינם חוששים לבקש מחדש את אמון הציבור. וממה יש להם לחשוש? הם נישאים אל דעת הקהל בחיקם החמים של כמה כלי תקשורת, שמקדישים שערים ועמודים שלמים למסע פרסומי למענם. אם אלו שערי הבית ואלו עמודיו, לצערי יש חשש שהבניין עשוי לקרוס על יושביו.

מנבחרי הציבור נדרשת יושרה גבוהה משל האדם המצוי. הציבור אינו מעוניין בנבחרי ציבור ששילמו את חובם לחברה, אלא בנבחרי ציבור שהחברה חבה להם על תרומתם. בית המחוקקים אמור להיות מקור לדוגמה אישית, ובלעדי היושרה ייפגע אמון הציבור לכל הפוליטיקאים בישראל.

יתרה מזו. חברה חפצת חיים אינה יכולה לאפשר למי שמעל באמונה לחזור אל זירת הפשע. אין דבר מקומם יותר מאשר לשמוע את אריה דרעי, אשר גנב מקופת המדינה למען אינטרסים פרטיים, מדבר היום בגלגול עיניים וטוען כי מטרתו לעזור לחלשים שאין להם.

האשם בנורמה המקולקלת הזו רובץ על כתפי חלק מכלי התקשורת. על מזבח הרצון להפיל את הימין ונתניהו, מוכנים אלו למעול בתפקידם העיתונאי. נוצר מצב אבסורדי שביד ימין מפרסמים בתקשורת תחקירים על נבחרי הציבור של היום, אפילו אם מדובר בנהנתנות שאינה עוברת את הרף הפלילי, וביד שמאל ממליכים מלכים דווקא מבין אלו שפשעיהם הוכחו ונקבעו בפסיקת בית משפט.

השר בני בגין אמר פעם ש"יש שישה מיליון אזרחים ישרים בישראל, אבל יושר אינה תכונה מספיקה להנהגה". זו אינה תכונה מספיקה, אך חשוב להבהיר שזו בהחלט תכונה הכרחית.

 

 

לא צריך להחמיר

אמנון דנקנר

סופר ועיתונאי, לשעבר עורך 'מעריב'

אני סבור שלא. אין כאן עניין אישי, כי דרעי ואולמרט חברים שלי, אלא גישה בסיסית ולפיה בכל העניינים מהסוג הזה אני מבית הלל, בשל שתי סיבות.

הראשונה, אני מתנגד לרדוקציה של אדם עד כדי תכונה אחת שלו ותכונה אחת בלבד. אם אדם חטא, מסתכלים עליו מכאן ועד אחרית ימיו כאילו כל מהותו היא חטאו. אני נגד חד-מימדיות. אדם הוא יצור מורכב ואי אפשר לקחת תכונה אחת, להדביק אותה אליו כאילו היא תמציתו ועל פיה לשפוט אותו. לאחר שאדם חטא וקיבל את עונשו אפשר לראות את מכלול תכונותיו.

הסיבה השנייה, גישתי היא הומניסטית ואופטימית. ההומניסטים אינם חושבים שיצר לב האדם רע מנעוריו וכי אדם מועד לעולם לחטוא, אלא חושבים באופן אופטימי שהאדם הוא האדון לגורלו והוא יכול לתקן את דרכיו ולהשתנות. בכלל, אנשים משתנים ומתפתחים. וכמשקיף על החברה האנושית אני רואה את השינויים בחברה.

על כן לא צריך להיות בית שמאי זעוף עפעפיים ולהביט על הכל בחומרה ובכעס, אלא באופן אנושי וסלחני.

בסוגיית אולמרט ודרעי, אני רואה בכל אחד מהם כישרון בלתי רגיל והבטחה יפה לעתיד. אפשר לחלוק עליי מבחינה פוליטית, וזה בסדר, אבל ההבטחה של אנשים אלו להיות מרכיבים חשובים בפסיפס הישראלי היא הבטחה שגם מתנגדיהם הפוליטיים אינם יכולים להתכחש לה.

כמו בעניינים היהודיים-ההלכתיים, אני מסתכל בעין לא טובה על אנשים שמערימים חומרות על חומרות. אני בא ממקום אחר, ולפיו לא נכון להחמיר ולהיות חרד"ל פוליטי.

 

 

תשובות הגולשים:

דמוקרטיה במיטבה

העובדה שבית משפט מצא אישיות ציבורית אשמה, אינה בהכרח מהווה אות קלון נצחי עבורו. בתי המשפט פועלים על פי עדים מפוקפקים ומניסיון, שופטים רבים מושפעים משיקולי אגו ואינם מגיעים לצדק אמיתי. גם אם צדקו ודרעי היה אשם, אין למנוע ממנו ריצה לכנסת, אלא רק מעמד של שר בממשלה.

יואל דומב, ירושלים

 

אובדן אמון

פוליטיקאי הוא נבחר ציבור, ואסור שיהיה בו רבב. במיוחד ח"כים ומעלה שהחלטתם יכולה לקבוע גורלות ואף דיני נפשות (כמו מלחמה, נסיגות וכו'). אם אין אמון מוחלט שהחלטות הנבחר הן נטו פרי הבנתו והשקפתו ולא מונחות על ידי שיקולי כדאיות צרים, איך העם וחייליו יוכלו לבטוח שהם מסכנים עצמם לא למען כיסי מנהיגיו וטובתם האישית?

לצערי, יש מין הסכמה שבשתיקה שלפוליטיקאים מותר לשקר, וזה אבי אבות הקלקולים במערכת הפוליטית. לו היינו מדינה מתוקנת באמת, שאלה כזאת לא היתה בכלל באה לעולם. לא ייתכן שנדרוש מכל פקידון יושר רב מאשר ממנהיגינו.

שמעון טרבלסי, לוד 

 

 

יש גבול לסלחנות

אמנם היהדות משבחת את בעלי התשובה וחובם הופך לזכות, אך כל זאת כשהאדם הביע חרטה, התוודה וקיבל לעתיד. התכחשותו של אריה דרעי לחטאיו, חוסר הבושה ועזות המצח, וכידידיו אהוד אולמרט, חיים רמון ואחרים, מעוררים שאט נפש.

שוו בנפשכם שהנשיא לשעבר משה קצב כשישתחרר מכלאו יעמיד עצמו כמועמד לנשיאות. גם אם יש מקום לסליחה, וללא ספק יש, אין זה אומר שראוי שיחזור למלא תפקידים ציבוריים, בהם נדרשת יושרה וניקיון כפיים.

אריק קרמר, ירושלים