בשבע 515: ש"ס זזה שמאלה

כאשר אלי ישי כבר לא יו"ר, ועם אריה דרעי המזוהה עם אוסלו ועם התרגיל המסריח, שייכותה של ש"ס למחנה הלאומי הרבה פחות ברורה

דברים שרואים מכאן , ט' בחשון תשע"ג

 * הכללתו של הרב אמסלם ברשימה המשותפת 'טב' תהיה טובה לשני הצדדים * אמריקה מתפכחת מאשליית האביב הערבי, עייפה ממבצעים צבאיים מעבר לים ומעדיפה להתמקד בענייני פנים וכלכלה

 ההנהגה המשולשת שקמה לש"ס עם אריה דרעי, אלי ישי ואריאל אטיאס הושוותה על ידי הרב עובדיה יוסף לחוט המשולש שלא במהרה יינתק. אך למי שאינם אמונים על ספר קהלת, השלישייה הזו הזכירה יותר את שלטון ה'טרויקה' מהתקופה הסובייטית. ההנהגה המשולשת בברית המועצות הוצגה תמיד כהנהגה קולקטיבית ("קולקטיבנויה רוקבודסטבו"), אבל גלשה די מהר למציאות מעשית של שליט יחיד.

אם נסתכל על מה שאירע בהנהגה המשולשת בברית המועצות, ייתכן מאוד שדווקא אריאל אטיאס ולא אריה דרעי יתגלה כזוכה האמיתי של המהלך הזה. ראשית, הנהגת החוט המשולש מהווה קידום ברור למעמדו של אטיאס. אלי ישי לעומתו הורד בדרגה, ואילו דרעי שב במעמד של אריה צולע. ומה שיותר חשוב, במבנה הפוליטי החדש של צמרת ש"ס אטיאס נהנה מהמצב הקלאסי של שניים רבים והשלישי מנצח. מי שזכה למעמד של המתווך ששמר על אחדותה של התנועה (גם כאשר הוא מייחס את ההצלחה למרן) הוא אטיאס. כשם שסטאלין, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ידע להציב את עצמו בעמדת ביניים בשתי הטרויקות השלטוניות שהיה שותף להן ולצייר את יריביו כקיצוניים, כך אטיאס הוא כעת האדם האחראי שהשניים האחרים תלויים בו כדי להגיע להכרעה. אטיאס הוא גם הצעיר שבחבורה. ש"ס תמיד אהבה להציג שילוב דורות עם מנהיגים צעירים שמוציאים לפועל את החלטותיו של זקן העדה ומנהיגה, הרב עובדיה.

מבחינה אידיאולוגית, הנהגת ש"ס זזה שמאלה. תחת הנהגתו של אלי ישי, זהותה של ש"ס כחלק מהמחנה הלאומי לא היתה מוטלת בספק. אריה דרעי לעומת זאת תמיד יהיה מזוהה עם התרגיל המסריח של 1990, כאשר ניסה להעביר את השלטון מיצחק שמיר לשמעון פרס, וכן עם הישיבה בממשלת אוסלו. גם בממשלת נתניהו הראשונה פעלה ש"ס יחד עם 'הדרך השלישית' כסמן שמאלי ודחפה כל הזמן ליוזמה מדינית. תחת הנהגת אלי ישי תופעות כאלו לא התרחשו. כעת זה צפוי להשתנות. מי ששמע את אטיאס מתבטא בעניין שכונת האולפנה מבין שפינוי יהודים לא גורם לו מועקה קשה.

מי שמבקש להתחרות על קולות בוחריה של ש"ס, מוטב לו להדגיש את התזוזה שלה שמאלה מאשר לצאת בהטפות חסודות על כך שאריה דרעי, כעבריין מורשע שישב בכלא, פסול מלהתמודד בבחירות. הטיעון הזה הוא כושל מבחינה פוליטית וערכית גם יחד. הרי מי שמזדהה עם הטיעון הזה ממילא לא סבר מלכתחילה להצביע ש"ס. לעומת זאת, אצל מצביעי ש"ס ואוהדיה ייתקל ניסיון כזה לפסול את דרעי בתגובת נגד בסגנון קמפיין "הוא זכאי". כזכור, הטיעון נגד הרדיפה המשפטית שימש דלק אלקטורלי שהניב 17 מנדטים לש"ס בבחירות 1999. גם מחוץ למעגלים של ש"ס היתה תחושה שמחפשים את דרעי. כל עוד לא קיים חוק מפורש שאוסר זאת, אריה דרעי זכאי לרוץ. מי שיטען שכשר אבל מסריח פסול, חייב להחיל את הכלל הזה על כל המפלגות. כזכור, ח"כ יצחק הרצוג ניצל את זכות השתיקה כדי לחמוק מאישום בפרשת העמותות של אהוד ברק. אותה מערכת חוקים שמאפשרת לבוז'י הרצוג לכהן בכנסת ובממשלה בזכות שתיקתו, היא זו שמאפשרת גם לאריה דרעי לרוץ לכנסת.

מביא לציונות הדתית נדוניה טובה. הרב אמסלם עם נפתלי בנט צילום: EDK תקשורת

עם שלם משתלם

גם אם ההנהגה החדשה של ש"ס תתגלה בעתיד כמשולש ברמודה, בטווח הקצר שילובו של אריה דרעי ברשימת ש"ס מהווה ללא ספק תגבור אלקטורלי. שובו של דרעי מדגיש ביתר שאת את חשיבות צירופה של מפלגת 'עם שלם' של ח"כ חיים אמסלם לרשימת הציונות הדתית המאוחדת.
במבנה הפוליטי החדש של צמרת ש"ס, אריאל אטיאס נהנה מהמצב הקלאסי של שניים רבים והשלישי מנצח. אטיאס הוא כעת האדם האחראי שהשניים האחרים תלויים בו כדי להגיע להכרעה. אטיאס הוא גם הצעיר שבחבורה. ש"ס תמיד אהבה להציג שילוב דורות עם מנהיגים צעירים שמוציאים לפועל את החלטותיו של זקן העדה ומנהיגה, הרב עובדיה

בשיחה שניהלתי עם דובר מפלגת 'עם שלם', שלומי פרץ, שאלתי אותו מדוע סבור הרב אמסלם שהוא יצליח יותר מהרב יוסף עזרן ז"ל, שלאחר שכיהן כח"כ וסגן שר מטעם ש"ס רץ בראש רשימה נפרדת בבחירות לכנסת ה-14 (1996) ולא עבר את אחוז החסימה. פרץ סבור שרשימת הרב עזרן שיקפה הבדלים אישיים במקום אידיאולוגיים ולכן לא צלחה. יכול להיות שהוא צודק, אבל בבחירות שעשויות להיות צמודות, למה לקחת סיכון שרשימת הרב אמסלם תביא לאובדן מנדט של הגוש הדתי-ימני? האם אין מקום לחשש שכישלון אלקטוראלי של הרב אמסלם ייתפש גם ככישלון אידיאולוגי של דרכו הדוגלת בשילוב הציבור החרדי בחינוך, בשוק העבודה ובמשימות ביטחוניות? אם יתעקש על הליכה נפרדת, עלולה רשימתו של הרב אמסלם ליפול קורבן למעגל קסמים אכזרי שפוגע לא פעם במפלגות קטנות. כאשר קיים סיכון שרשימה לא תעבור את אחוז החסימה, עצם החשש הזה מרחיק ממנה תומכים רבים החוששים שהצבעתם תרד לטמיון.

בבחירות לרשימת הבית היהודי יש אמנם מתמודדים מועמדים ראויים מבני עדות המזרח, ויש לקוות ואף לפעול לכך שהם ישובצו במקומות ריאליים בתוך הרשימה. אבל על תקן "מכל מלמדיי השכלתי", כדאי להיזכר בהצלחתו אהוד ברק בהקמת 'ישראל אחת' - המסגרת שמחצה את בנימין נתניהו בבחירות 1999. ברק הבין שקיימת אצלו חולשה בתמיכה שהוא זוכה לה בציבור הדתי-לאומי ובציבור הספרדי. חולשה כזאת לא פותרים בהקצאת מקום לדתי-לאומי ברשימה, או בהצבת מועמד ספרדי מטעמך במקום גבוה, כפי שניסתה לעשות מפלגת העבודה כאשר הציבה במקום השני את שושנה ארבלי-אלמוזלינו בבחירות 1981. ברק פעל בדרך אחרת. הוא צירף במעמד עצמאי בתוך רשימת 'ישראל אחת' את מפלגת מימד וגם את ח"כ דוד לוי ותנועתו 'גשר'. אני מיצר על שלא התבצע איחוד מלא בתוך מפלגות הציונות הדתית, אבל אם כבר מסתפקים ברשימה משותפת רב-מפלגתית, המערך המשותף מסוגל בהחלט להכיל גם את מפלגת 'עם שלם'.

בבחירות האחרונות האיחוד הלאומי זכה להישגים נאים גם במקומות חרדיים כמו ביתר עילית, ואפשר להעמיק את ההישגים הללו באמצעות צירופו של הרב אמסלם. בבחירות המקומיות בערים כמו בית שמש התמודדו רשימות חרדיות הדוגלות בגישת הרב אמסלם וזכו לייצוג. נדוניה נוספת שמביא הרב אמסלם היא קשריו עם יוצאי צרפת, שמשקלם בתוך ציבור הבוחרים רק הולך וגובר. בקיצור, השידוך טוב לשני הצדדים ועשוי להפיג במקצת את הריחות הרעים שעלו לאחרונה בבית היהודי.

 

מגלים אמריקה אחרת

העימות האחרון בין ברק אובמה ומיט רומני היה אמור להתנהל על מדיניות חוץ וביטחון, אבל גלש די מהר לנושאי פנים וכלכלה. כאשר המתמודדים בכל זאת התייחסו לנושאי חוץ, עמדותיהם כאילו הוכתבו כמעט לחלוטין מתוצאות הסקר של מרכז המחקר 'פיו' בשבוע הקודם.

הסקר שיקף את עייפותם של האמריקנים ממבצעים צבאיים ואת התפכחותם מאשליות האביב הערבי. ברוב מוחץ של 57 אחוזים מול 25, האמריקנים סבורים שהאביב הערבי לא ישנה לטובה את המצב במדינות ערב. 36 אחוזים מול 14 אחוזים סבורים שמצבה של ארה"ב הורע בעקבות ההתפתחויות. בהתאם לכך, רוב מכריע של הנשאלים יעדיפו רודנים פרו-אמריקניים שיבטיחו יציבות במזרח התיכון על פני דמוקרטיה המלווה בחוסר יציבות וברוחות אנטי-אמריקניות. לבטח אין לאמריקנים תיאבון להשקיע מאמצים צבאיים על מנת להטמיע משטרים דמוקרטיים בעולם המוסלמי.

לעומת העייפות הכללית ששידרו האמריקנים בסקר, דווקא בנושא האיראני הכריעו הנשאלים ברוב של 56 אחוזים שכדאי להפגין תקיפות מול טהרן, לעומת 35 אחוזים שתמכו במדיניות החותרת להימנע מעימות צבאי עם איראן.

בהתאם לעמדות הציבור ששיקף הסקר, שני המתמודדים גילו זהירות רבה כאשר דיברו על מעורבות צבאית אמריקנית, אבל בנושא האיראני הם גילו יותר נחרצות. אין כאן כוונה להגיד שלמעשה אין הבדלים בין שני המתמודדים, ובוודאי שלא בין שתי המפלגות (על פי הסקר, כמעט מחצית מהמצביעים הרפובליקנים סבורים שארה"ב איננה תומכת מספיק בישראל, מול 9 אחוזים בלבד מבין הדמוקרטים הסבורים כך). בכל זאת, יש להכיר בכך שארה"ב של היום מזכירה את ארה"ב שלאחר מלחמת וייטנאם, ומעדיפה להתמקד בשיקום כלכלתה ומצבה הפיננסי. פירושו של דבר, מי שיבקש לגייס יותר מעורבות אמריקנית אצלנו - הן בתהליך המדיני והן במחויבות לביטחונה של ישראל - ימצא אוזן פחות קשבת.

גם בשמאל וגם בימין אצלנו חייבים להנמיך ציפיות. ארה"ב לא תכפה הליכה לתהליך מדיני הזוי, אבל גם לא תשוש לקבל קריאת מצוקה בעקבות מחדל ביטחוני נוסח מלחמת יום הכיפורים.