בשבע 515: תרגיל מביך

חבל שהחגיגה הדמוקרטית בבית היהודי מוכתמת על ידי עסקה אינטרסנטית שמותירה תחושת אכזבה ומבוכה

עמנואל שילה , ט' בחשון תשע"ג

* בדרך לפזמונאות אמונית צריך לשחזר את שיתוף הפעולה הישן בין כותבים, מלחינים וזמרים

1.      טוב שהפריימריס לראשות הבית היהודי מסתיימים אי"ה בעוד פחות משבועיים, כך שלא נותר עוד זמן רב לאירועים מביכים כמו זה שחווינו השבוע. התחושה הכללית סביב מהלכי הבחירות המקדימות היתה חיובית עד כה, וחבל לקלקל את זה.

ביום חמישי שעבר, לאחר שהגיליון הקודם של 'בשבע' כבר הודפס, התקיים בירושלים אירוע חגיגי שבמסגרתו ביטאו ראשי האיחוד הלאומי ביחד עם שלושת המועמדים לראשות הבית היהודי את מחויבותם להליכה ברשימה משותפת. החגיגה הדמוקרטית של הפריימריס ביחד עם חגיגות האיחוד עוררו כנראה את קנאתו של מישהו. אולי היה זה השטן בכבודו ובעצמו, או שמא היו אלו גורמים ממקורבי ראש הממשלה שהחליטו לבחוש בקדרתה של הציונות הדתית ולהוסיף לה תבלינים שיקלקלו את טעמה הטוב.

הטענות לגבי ניסיונות מצד מקורבי ראש הממשלה לקחת צד בבחירות המקדימות של הבית היהודי אינן באות משום מקום ובוודאי שאינן בגדר חשד בכשרים. נתניהו ואנשיו לא בוחלים באמצעים כדי להבטיח לעצמם שותפים נוחים ויציבות קואליציונית. כבר מתחילת הקדנציה ניסו אנשי ראש הממשלה להבטיח את יציבות הממשלה באמצעות יצירת פילוג בתוך מפלגת 'קדימה', ואפילו טרחו להעביר לשם כך חוק מיוחד שכונה 'חוק מופז'. הם בחשו במפלגת העבודה והצליחו לפלג ממנה את סיעת 'העצמאות' על חמשת חבריה בראשות אהוד ברק, לאחר שהבטיחו לפורשים תפקידי שרים הרבה מעבר למגיע להם על פי כוחם הפוליטי.
החגיגה הדמוקרטית של הפריימריס ביחד עם חגיגות האיחוד עוררו כנראה את קנאתו של מישהו. אולי היה זה השטן בכבודו ובעצמו, או שמא היו אלו גורמים ממקורבי ראש הממשלה שהחליטו לבחוש בקדרתה של הציונות הדתית ולהוסיף לה תבלינים שיקלקלו את טעמה הטוב

2.      אין מנוס מלומר: השר (והרב והפרופסור) דניאל הרשקוביץ הוא אדם נכבד ורב כישרונות והישגים. מועמדותו לקדנציה נוספת בראשות הבית היהודי כיבדה את המפלגה, את הציבור ואת מערכת הבחירות. אבל הדרך שבה בחר לסיים את המרוץ שלו היא מביכה ומאכזבת. קשה מאוד להקשיב כעת לעצתו של הרשקוביץ כאשר הוא ממליץ למתפקדי הבית היהודי לבחור לתפקיד היו"ר במי שעד כה תואר על ידו כהתגלמות הרוע בפוליטיקה המגזרית. אי אפשר להימנע מן התחושה שמדובר בהמלצה של בעל אינטרס לתמוך במי שהיה מוכן לשלם לו יותר תמורת תמיכתו.

קשה להאמין גם לחזון ההנהגה המשותפת שמציגים אורלב והרשקוביץ. החיבור בין השניים איננו טבעי, וללא דבק חזק מאוד המקביל לסמכותו של הרב עובדיה בש"ס, קשה לצפות שיחזיק מעמד. אם יצליח אורלב להיבחר לתפקיד היו"ר, מה יכריח אותו לתת להרשקוביץ את תפקיד השר? ואם קיימת הבטחה חשאית של נתניהו למנות במצב כזה את הרשקוביץ לשר כמינוי אישי שלו בנוסף לאורלב, האם ציבור מצביעי הבית היהודי אינו זכאי לדעת את זה?

זבולון אורלב נחשב לפוליטיקאי מיומן, אבל במקרה הזה ספק אם הוא עשה עסקה טובה. כלל לא ברור איזה אחוז מבין המתפקדים שהתכוונו לתמוך בהרשקוביץ יעבירו כעת בעקבותיו את תמיכתם אל אורלב. המתמטיקאי פרופסור הרשקוביץ ושותפו החדש עלולים לגלות שבפעולת חיבור לא טבעית השלם יוצא קטן מסכום חלקיו, ולעיתים אחד ועוד אחד הם הרבה פחות משניים.

3.      מתפקדי הבית היהודי נדרשים כעת להניח את הפרשה המביכה הזאת מאחוריהם ולהתמקד בעיקר. נותרו כעת שני מתמודדים, זבולון אורלב ונפתלי בנט. כל אחד ודרכו, כל אחד ואמונתו, כל אחד ומעלותיו וחסרונותיו. יבואו המצביעים ויכריעו על מי הם סומכים יותר שיוביל את הציבור להישג אלקטוראלי בבחירות, לאיחוד המיוחל של מפלגות הציונות הדתית ולשימוש אופטימלי בכוח הפוליטי המאוחד והמורחב שיושג בעז"ה בבחירות.

משהו נשרט השבוע באמינות של מפלגת 'הבית היהודי'. בקרוב היא תעמוד למבחנים נוספים כאשר כל מרכיביה, המנצחים והמפסידים, יידרשו לכבד את תוצאות הבחירות, כמו גם את ההתחייבות להליכה ברשימה משותפת עם האיחוד הלאומי.

 

פזמונים בשיתוף פעולה

מאמר שפרסמתי כאן בעקבות מותו של חיים חפר על מצבו המוזנח של ענף הפזמונאות במחנה האמוני זכה לתגובות בהיקף חסר תקדים. ניכר שהדברים נגעו בעצב חשוף, ושרבים מודעים למצב וכואבים אותו. בין השאר קיבלתי גם לא מעט ניתוחים של הסיבות למצב והצעות שונות לשיפורו.

הנושא הפך שוב לאקטואלי בעקבות הפזמון 'עניין של הרגל' שכתבה אלונה קמחי והלחין ומבצע יזהר אשדות. האיסור שהטיל מפקד גל"צ לשדר את הפזמון בתחנה הצבאית הוא מיותר לטעמי, משום שאוי לו לחייל המשרת בגל"צ אם אינו מבין מעצמו שאין לו שום זכות לשדר את השיר כפוי-הטובה הזה. מי שמעביר בנעימים את שנות שירותו הצבאי באולפן רדיו לחוף ימה של יפו, אינו רשאי לירות חיצים מורעלים לעבר אלה שעושים במקומו את העבודה הקשה והמסוכנת. אבל שוב מתעוררת השאלה המציקה למה להם, לאלה שמשמיצים את צה"ל, הפזמונים האלה באים כל כך בקלות.

למען האמת, במקרה הזה לא מדובר בנשק תרבותי קטלני במיוחד. המילים הן ברמה סבירה ולא יותר, והלחן לא משהו. אלמלא היה מדובר בזמר המפורסם יזהר אשדות, ספק אם מישהו היה שם לב לשיר הזה מלבד כמה שמאלנים מושבעים. מבין ניסיונות התגובה לשיר אהבתי בעיקר את הקליפ שהצמיד אליו תמונות שמציגות את הרצחנות הערבית, את הפיגועים הקשים באוטובוסים ובבתי הקפה ואת טיפוח השנאה והלוחמנות בצד הערבי שמתחיל שם בגיל אפס. ואם מחפשים תגובה מוסיקלית לשיר ההשמצה נגד חיילי צה"ל, אפשר למצוא הקדמת רפואה למכה בשיר המצוין 'רקפות בין הסלעים' (מילים, לחן וביצוע: אריאל הורביץ - הבן של נעמי שמר) שנכתב על רוח ההתנדבות המופלאה של חיילינו בימי מבצע 'עופרת יצוקה' (לא מכירים? תמצאו ביוטיוב).

בכל אופן, בעקבות התגובות שקיבלתי מתגבשת אצלי המסקנה שהמפתח לפזמונאות אמונית נמצא ביכולת לחבר בין בעלי כישרון כתיבה לבין מלחינים ומבצעים. מסתבר שאולי יש מי שיכתוב, אבל אין טעם לכתוב כשאין מי שילחין ויבצע. במוסיקה הישראלית היתה פעם הפרדה ברורה בין שלושה בעלי מקצוע שביחד יצרו פזמון: כותב, מלחין ומבצע. יעקב אורלנד או יורם טהר לב או אהוד מנור כתבו, מרדכי זעירא או נחום הימן או יאיר רוזנבלום הלחינו, ושושנה דמארי או יהורם גאון או להקת הנח"ל ביצעו. כל אחד ידע את מקומו ואיש לא השיג את גבול רעהו. רק במקרים נדירים כמו זה של נעמי שמר זכה אדם אחד בכתר הכתיבה וההלחנה כאחד, וגם שמר הבינה (בדרך כלל) שאת הביצוע צריך להשאיר למי שניחנו בקול המתאים לכך. כיום מתעקשים מלחינים לבצע את יצירותיהם בקול ניחר, זמרים מתעקשים לבצע מנגינות צולעות שהלחינו בעצמם, והמילים שממילא הפכו להיות עילגות ולא חשובות עוסקות בעולמם החווייתי של הזמרים שהוא בדרך כלל צר ומצומצם. זו גם הסיבה לכך שחיים חפר חדל מלהיות גורם משמעותי בתרבות הישראלית הרבה לפני שנפטר. גם אצלנו המלחינים והזמרים מעדיפים בדרך כלל לכתוב את המילים בעצמם. מסתבר שהדרך אל פזמונאות אמונית עוברת דרך מידת הענווה וחידוש הנכונות לשיתוף פעולה בין יוצרים שכל אחד מכיר במה שיש בו ובמה שחסר אצלו וקיים יותר אצל חברו.

היו מי שהציעו לקדם את הנושא באמצעות פרסום פזמונים מעל דפי 'בשבע'. לטעמי הדבר דומה להצעה לפתור מצוקת רעב באמצעות פרסום מדורי בישול. תפקידנו כעיתון הוא לכתוב כתבות שנותנות חשיפה מעודדות ותומכות ביוצרים, ביצירות ובאירועים של תרבות טובה, ואת זה אנחנו עושים. הבמה המתאימה להצגת היצירות עצמן על שלושת מרכיביהן - מילים, לחן וביצוע - נמצאת בשידורי רדיו, בדיסקים, באתרי אינטרנט ובפי העם.