בשבע 515: הקרב הבא של עמונה

עמונה, היישוב הבא בתור בלוח מועדי ההריסות של בג"ץ, מחכה לתשובת המדינה בשבוע הבא

עתיה זר , ט' בחשון תשע"ג

ביישוב בן חמישים המשפחות צרובה עדיין היטב תמונת המאבק החריף הקודם על תשעת הבתים שנהרסו, והתושבים מבטיחים גם הפעם שפינוי לא יעבור בשקט | בינתיים הם משקיעים משאבים גם במישור הפוליטי ומצפים לאימוצו של דו"ח לוי, כמו גם בתרגילי גיוס אלפים שיגיעו למקום ביום פקודה

 הסתיו הגיע גם לעמונה. הכרם הגדול של משפחת שפיץ משיל את העלים שלו, מתכונן לתרדמת החורף. באביב ינצו העלים מחדש, או שלא. אולי הטרקטורים שיעלו להחריב את עמונה ירמסו בגלגליהם גם את הכרם, לפני שיספיק לחדש את עליו.

קרוב לחמישים משפחות יש בעמונה, המאחז הראשון בבנימין. עד לפני שנה האמינו שם כי כל הדיבורים על פינוי הם דיבורים בעלמא שאין להם אחיזה במציאות. לפני שנה, כאשר נקבע לוח זמנים להרס המאחזים, הבינו כי נפל דבר. בלוח הזמנים לפיו נהרסה מגרון ונוסרו בתי שכונת האולפנא בבית אל, כתוב כי יש להגיע לפתרון "בהסכמה ובדרכי שלום" בסוגיית עמונה עד סוף השנה האזרחית הנוכחית.

 

 "אין בית אחר"

הרגשות בעמונה מעורבים. מקווים שם כי דו"ח אדמונד לוי ייצור שינוי מגמה ועמונה תישאר על תילה. יחד עם זאת, למודי ניסיון מגרון ובית אל, לא תולים תקוות רבות בממשלה ובעומד בראשה, ולוקחים בחשבון את האפשרות שאכן הכורת יעלה גם עליהם. "רק מלחשוב על זה שלא נהיה פה אני יכולה לבכות", אומרת תמר ניזרי, המתגוררת בעמונה כבר חמש עשרה שנים. "אני כל כך אוהבת את המקום ומחוברת אליו". בני הזוג ניזרי הגיעו לעמונה זמן קצר אחרי חתונתם וגידלו כאן את שמונת ילדיהם. את בית הקבע שלהם בעמונה הם בנו לפני עשר שנים. לשאלה אם לא חששו לבנות בגבעה שאיננה מוסדרת מבחינת הרשויות, היא עונה: "אנחנו אנשים אופטימיים מטבענו", ומיד מוסיפה "אבל היום, אחרי גוש קטיף ומגרון והאולפנא, קשה להיות אופטימיים. אנחנו מציאותיים. הכל יכול להיות. יכול להיות שנישאר ויכול להיות שלא. למרות הקושי לחשוב על זה, אני אומרת שאם לא נהיה פה אז נהיה במקום אחר. אפילו שבעצם אין לנו איפה להיות, אין לנו בית במקום אחר".

מראות הפינוי שהתרחש בשנת תשס"ו נחסכו ממשפחת ניזרי. בדיוק יומיים לאחר העימות האלים הם חזרו הביתה משליחות בהודו. "הרגשנו כאילו אנחנו נכנסים לבית שהמת מוטל בו", היא נזכרת, "אנשים היו ממש באבל".

ביום פקודה את מתכוונת להיאבק?

"קשה לי עם זה שפינוי מגרון וגבעת האולפנא עבר בשקט", היא אומרת, "בלי שום הד תקשורתי. אני לא שופטת אותם, אבל זה יצר מחשבה כזו שאין בעיה לפנות יישובים. צריך שירגישו שזה כואב. שהממשלה לא תרצה בזה יותר. אבל מצד שני זה לא פשוט, כי ברגע שמכריזים על מאבק, הנוער הוא זה שמגיע. המבוגרים רדומים. אז אנחנו בעצם מזמינים את הנוער לבוא ולחטוף מכות. אנשים עוד נושאים צלקות מהמאבק שהיה כאן על הבתים. היה לי יותר נוח אם הייתי יודעת שלמאבק יגיעו אנשים מבוגרים. אני באמת לא יודעת מה צריך לעשות, אני סומכת על הנציגים שלנו כי אני לא מרגישה שאני יכולה לקבוע".

הנציגים שתמר מזכירה הם צוות היגוי שנבחר על ידי התושבים, צוות הנערך בימים אלה לפעילות ציבורית מסיבית כדי למנוע פינוי. "היישוב יישאר במקומו ולא יזוז", משוכנע עציון דוד, חבר בצוות ההיגוי. "אנחנו פועלים בכמה מישורים. תקשורתי, פוליטי, משפטי. אם המדינה תחליט לקבל את דו"ח לוי יהיה אפשר באמת לפתור את הבעיה מבחינה חוקית, כמו שעושים בכל מקום בארץ. הרי אין מקום שבו הורסים בתים שנבנו בטעות על אדמה של מישהו אחר. תמיד נותנים פיצוי".

עציון דוד, בן שלושים ותשע, הוא מוותיקי עמונה. אשתו שירה התגוררה כאן עוד כרווקה, בימי הבראשית של המקום, כשגרו כאן רק סטודנטים. מאז נישואיהם הם גרים בעמונה. כאן נולדו ארבעת ילדיהם וכאן הוא הקים את הנפחייה האמנותית, התחום בו הוא עוסק וממנו הוא מתפרנס. אם יוחלט להחריב את המאחז, הוא יישאר בלי בית ובלי פרנסה, אך זה לא מונע ממנו לקבוע בנחרצות כי בעמונה לא יהיה שום הסכם לפינוי מרצון: "אנחנו צודקים מבחינה מוסרית. וזה עיקרון", הוא אומר, "אנחנו רוצים שינוי של המגמה שהיתה עד עכשיו, של משא ומתן ומסחרה. המאבק הזה לא פרטי אלא ציבורי". שירה, אשתו של עציון, מנתחת את המצב בראייה לא ממש אופטימית: "יש במדינה שלנו קבוצה קטנה ששולטת על הכל", היא אומרת, "זה לא קשור רק למאחזים, זה בכל התחומים. גם בנושא של רווחה, של העובדים הזרים, גם בחינוך. הקבוצה הזו שולטת וגורמת לאזרחים להרגיש כאלה קטנים, שאין להם שום סיכוי מול השלטון. ובאמת אף אחד לא מנסה להיאבק כי אנשים לא מאמינים שהמאבק יצליח".

מה את מצפה ממי שקורא היום על המצב בעמונה?

"אני קודם כל מצפה מאנשים שיחשבו. שיבדקו מה הלב שלהם מרגיש, מה השכל שלהם אומר. לא רק מה ההנהגה שלהם אומרת. אני חושבת שההסכמים שנחתמו במגרון ובבית אל הם חלק מהעניין של להשתיק את האזרחים. שאף אחד לא יחשוב להתקומם. שאף אחד לא יחשוב בכלל. שהאנשים יישארו קטנים שלא סופרים אותם. כמו במשטר טוטליטרי".

היישוב עמונה קיים כבר שבע עשרה שנה. חלק מהסטודנטים שגרו כאן נישאו זה לזה והיו גרעין ראשוני במקום. משפחות שהחלו בו את דרכן כזוג צעיר, הן היום משפחות גדולות וברוכות ילדים, וגם משפחות צעירות חדשות מגיעות לכאן. עם השנים הוקמו גני ילדים, תלמוד תורה, ספרייה, מקווה ובית כנסת, מעון ומשחקיה. "מה שאני אוהבת בעמונה זה שכל האנשים שונים אחד מהשני", אמרה לי פעם חברה שהתגוררה במקום. ואכן קשה להצביע על מאפיין משותף לתושבים מבחינה דתית או מבחינת העיסוק, זולת מאפיין האמונה בערך ההתיישבות. לאחרונה גם היו רובם ככולם תמימי דעים שלא יסכימו לשום הסדר שתכליתו פינוי מרצון.

"רוצים להרוס יישוב שקיים כמעט עשרים שנה", אומר אביחי בוארון, יושב ראש המזכירות של עמונה, "אנשים בנו כאן את ביתם, ילדו את ילדיהם. אז היום זה עמונה, וזה לא ייגמר כאן. מחר זה שכונות בעפרה, הרי כמעט כל עפרה על קרקע פרטית, והעתירה נגדה מוכנה. צריך להתעשת ולהבין שזו שיטת הסלאמי. היישוב הבא שצפוי לעתירה הוא כוכב השחר. אחריו שילה, גם בבית אל יש בעיות מפה עד להודעה חדשה, וכך נמצא את עצמנו מתפרקים מכל ההתיישבות. הדרג המדיני צריך לקבוע החלטה שלא הורסים יישובים, נקודה. אם יש נפגעים קנייניים צריך לפצות אותם, אך בראש ובראשונה צריכה להתקבל ההחלטה העקרונית הזו".

ההסכם במגרון ובאולפנא הביא בסופו של דבר ליישוב של נקודה אחרת. לפי הגישה שלכם, אם עמונה תיחרב לא יהיה יישוב במקומה.

"אנחנו לא עושים את החשבון הזה. אנחנו מתנחלים שגאים במילה הזו, והנחלה שלנו היא הר עמונה. אנחנו לא מוכנים להחליף אותה בחלקה אחרת. זה עיקרון. זו הארץ שלנו וההר שלנו, גם מבחינה פרטית וגם לאומית, ואנחנו לא מוכנים לעשות מסחרה. אנחנו בטוחים שדווקא העקשנות הזו אומרת כלפי כולם וכלפי עצמנו שזה לא נתון למשא ומתן. זה המקום שלנו ולא שום מקום אחר".

גם אם מדובר על לעבור למקום סמוך שהמעמד המשפטי שלו פשוט יותר?

"מה זה המעמד המשפטי? הרי גם אלו שטוענים שזו הקרקע שלהם, זו קרקע שמלך ירדן חילק לכפריים כדי שלא יתקוממו נגדו, והוא חילק קרקע שלא שייכת לו. חלק מהיורשים של אותם כפריים עתרו נגדנו בלי שתהיה בידם שום הוכחה לזיקה על הקרקע. והדבר החשוב ביותר הוא שלא אדמת זרים לקחנו, אלא אדמה ששייכת לעם ישראל. עשינו זאת בתום לב מוחלט ואם יש בעיה פרוצדורלית מול אותם יורשים, אז קודם שיהיה בירור משפטי ואם יהיה צורך אז שייתנו להם פיצוי. ובכלל", מוסיף בוארון, "את ארגוני השמאל לא באמת מעניינים הערבים הנגזלים לכאורה. אם הם היו דואגים להם הם היו מבקשים כסף עבור האדמה הזו, והערבים היו מקבלים פיצויים הרבה יותר גדולים משווי הקרקע. אבל מה שמעניין אותם זה לקעקע את ההתיישבות בישראל. מיכאל ספרד, מי שמייצג את תנועות השמאל והערבים בעתירות הללו, אמר במפורש שהמטרה שלו היא להילחם בהתנחלויות. כך שאין כאן שום רדיפת צדק. הערבים לא היו על הקרקע ולא יהיו בה אם נלך. ולכן הדרג המדיני צריך לשנות את המדיניות שלו מול ארגוני השמאל. שהמדינה לא תיתן לארגונים האלה למוסס את ערך ההתיישבות".

 

המדינה משנה עמדה

בינתיים, כאמור, בעמונה וגם במועצה האזורית בנימין אשר בשטחה שוכן היישוב לא שוקטים על השמרים. עיקר המאמץ מתנקז כרגע להפעלת לחץ על השרים, מאמץ אשר שותף לו גם אבי רואה, ראש המועצה, ותכליתו להביא לשינוי בעמדת המדינה כפי שהיא מיוצגת בבג"ץ. בעוד שבוע אמורה המדינה להשיב בבג"ץ על השאלה כיצד מתקדם פתרון סוגיית עמונה. "אנו דורשים מהממשלה כי תשובת המדינה הפעם תהיה למצוא פתרון ביישוב הנוכחי", אומר אבי רואה, "ולא כמו במגרון ובאולפנא, שם תשובת המדינה היתה קביעת תאריך להרס המקומות. זה לא סביר שבגלל גחמה של גורמי שמאל שלא מצליחים לנצח במגרש הפוליטי, מנסים להרוס את ההתיישבות דרך המגרש המשפטי, וגם זה רק דרך עתירות בבג"ץ ולא בדיונים משפטיים מסודרים".

מה גורם לך לקוות שתשובת המדינה הפעם תהיה אחרת?

"הרושם שמתקבל הוא כי לאחרונה אכן חלים שינויים בתשובות המדינה", משיב רואה, "אמנם קטנים אבל הם קורים. אולי כי מייק בלאס כבר לא נמצא שם. אז אמנם לצערי אנחנו עוד לא במקום של להכשיר את עמונה, אבל יש מקום לקוות שהתשובה תהיה בכיוון שמאפשר בינתיים להמשיך להיאחז במקום".

"הבעיה היום היא שהפרקליטות קובעת את עמדת הממשלה, כשהמצב אמור להיות הפוך", מחדד אביחי בוארון את תמונת המצב עליה דיבר רואה, "אנחנו מבקשים מהליכוד שיראה שהוא יודע למשול ושיש שרים בירושלים". כל המרואיינים לכתבה מזכירים את דו"ח לוי ואת העובדה שאם יאומץ ולו בחלקו על ידי הממשלה, הרי שסוגיית עמונה תבוא על פתרונה. זאת כיוון שהדו"ח קובע כי אין להרוס בתים שנבנו בתום לב על קרקע פרטית, אלא יש לפצות את בעלי הקרקע. למעשה תשובת המדינה שאמורה להינתן בשבוע הבא היא שעת מבחן לממשלה ולתקווה כי אכן זו ראשיתו של היפוך המגמה המיוחל.

אך לא רק מהממשלה מצפים בעמונה לשינוי מגמה, אלא גם מהציבור. "הציבור צריך להתעשת. נכון, יש תחושה של רפיון, שהורסים פה והורסים שם ואין פוצה פה. אבל אנחנו מאמינים שלמרות כל המשברים יש זרימה של חיים בלבבות", אומר בוארון, "הציבור הכללי מחכה לבשורה אמיתית, לראות משהו אחר. והמתיישבים ביהודה ושומרון יכולים לתת את הבשורה הזו".

"צריך שירגישו שהפינוי כואב. שהממשלה לא תרצה בזה יותר". בתי עמונה

אתם מצפים מהציבור שיגיע להיאבק?

"יש דברים שאפשר לעשות עוד קודם, עם האצבעות. פתחנו דף פייסבוק שיש בו כבר אלף חמש מאות חברים שמביעים תמיכה והזדהות. אנחנו מתכננים לעשות תרגיל גיוס במסרונים של 'אנחנו מגיעים לתמיכה בעמונה'. נפיץ עצומות ברשתות החברתיות, הכל כדי שהדרג המדיני יבין שלא מדובר בכמה עשרות משפחות, אלא במסה של ציבור שרואה בשמירה על ההתיישבות ערך מקודש. שהפגיעה בעמונה תפגע בהם. אנחנו מקווים שכל הפעילות הזו תוביל את הדרג המדיני להחלטה שלא הורסים יישובים".

אם יבוא יום פקודה צפויים לנו מראות עמונה 2?

"אנחנו לא עסוקים באיך זה ייראה ומה יהיו גבולות ההתנגדות. אנחנו לא מתיימרים לשלוט בסיטואציה. אנחנו יודעים בוודאות שיגיעו אלפי אנשים, יש לנו אינדיקציה לכך. והאנשים האלה יעבירו את המסר שאנחנו לא יכולים לספוג את זה יותר".

ברמה האישית, אם אין הסכם אז גם אין בית ללכת אליו אם וכאשר. אתם נערכים לזה, למשל מבחינת הילדים?

"מדברים הרבה על האחריות האישית שלנו על משפחותינו. אז הכרענו שהביטוי לאחריות האישית שלנו יהיה שהילדים הולכים איתנו לאן שנלך. אני בטוח שכל חייהם הם יזכרו איך התנהגנו בסיטואציה הזו, יזכרו את סולם הערכים של ההורים, בו הערכים קודמים לממון ולרווחה האישית, והם יהיו גאים בנו. ובאשר לנו, ארץ ישראל נקנית בייסורים ועכשיו הגיע תורנו. אני מקווה שאם יבואו הייסורים הללו הם יהיו רק ייסורי ממון ולא חלילה ייסורי גוף. אם כי אני מקווה שלא נצטרך להם, אלא שיתקיים בנו שליחי מצווה אינם ניזוקים".

 

 

 אלה תולדות עמונה

תשנ"ה-1995: היישוב עפרה מעמיד מגדל מים במקום ופורץ דרך. לאחר כמה חודשים עולה קבוצה של צעירים רווקים להתגורר במקום. החל משנה זו משרד השיכון השקיע מעל לשני מיליון שקלים בפיתוח התשתיות בעמונה וחיבר את היישוב לרשת החשמל הארצית. נוספו קרוואנים ומשפחות חדשות הצטרפו.

תשנ"ח-1999: ראש הממשלה אהוד ברק מאשר את מעמדה של עמונה כהתיישבות המיועדת להמשך הליכי תכנון ואישור.

תשס"ג-סוף 2002: שוב מאשר משרד הביטחון את מעמדה של עמונה כהתיישבות מאושרת על ידי הדרג המדיני, המיועדת להמשך הליכי תכנון.

תשס"ד-2004: תנועת אמנה בונה בעמונה תשעה מבני קבע. למבנים הוצא לבסוף צו הריסה.

תשס"ה: תנועת 'שלום עכשיו' מגישה עתירה לבג"ץ בבקשה שיורה למדינה לאכוף את צווי ההריסה.

תשס"ו: העתירה מתקבלת, תשעת הבתים נהרסים תוך הפעלת אלימות קשה כלפי אנשים שניסו למנוע את ההרס.

תשס"ט: ארגון 'יש דין' מגיש עתירה נגד ההתיישבות בעמונה באמצעות מספר ערבים מהכפר הסמוך הטוענים לבעלות על חלק מהקרקעות. המדינה מציגה בבג"ץ עמדה לפיה אכן יש להרוס את כל המבנים במקום.

תשע"ב: המדינה מתחייבת בפני בג"ץ לפתור את סוגיית עמונה עד סוף 2012.