בשבע 516: כדורים נגד בחירות

אבי סגל , ט"ז בחשון תשע"ג

  במדינות מתוקנות, תקופת בחירות היא חגיגה לדמוקרטיה ולכותבי טורים אקטואליים. זהו הזמן שבו מקור פרנסתי מעורר קנאה בקרב אנשים עם עבודות אמיתיות: האירועים רודפים זה את זה, הנושאים כבר מוכנים לכתיבה והכותב יכול לסקור, לנתח, לשפוט ולשלוח את יצירתו בתוך שעתיים, וכך ייוותר לו די זמן לפעילות היומית העיקרית שלו: הכנת שיעורי הבית של הילדים.

אלא שבימי הבחירות הנוכחיות לכנסת, העיסוק בכתיבה על מפלגות ומועמדים גובה מחיר של תחושת קבס מתמשכת. נראה שהפעם, יותר מאשר במערכות בחירות אחרות, עושים הפוליטיקאים הכל כדי להשניא את עצמם ואת מקצועם על הציבור, להפוך אותו מרוחק ומנוכר ולהוציא מראשנו כל תקווה שתוצאות הבחירות יביאו איזושהי בשורה. פה ושם יש איזו דמות פוליטית חדשה ומסקרנת, כמו יאיר שמיר, אבל העיסוק הפובליציסטי ברוב ענייני הפוליטיקה העכשווית מחייב אותי לקחת כדורים נגד בחירות.

ככל שאני זוכר, מעולם לא היתה מערכת בחירות שההבטחות בה נשמעו כה עמומות ומדוקלמות, שהמועמדים בה נראו כה בלתי מתאימים ושהמפלגות בה נראו כה זקנות ועייפות – כולל מפלגות שזה מקרוב באו. המהלכים הפוליטיים המפתיעים, שפעם היו מצמידים אותנו אל כותרות העיתונים, נראים היום כמו ניתוח פלסטי שבו מחליף המנתח את נחיר ימין בנחיר שמאל. לעינינו נגלים משחקי כיסאות מוזיקליים במפלגות הגדולות, עבריין מורשע שחוזר להנהיג מפלגה, מפלגת טרנד שמוכיחה שאנחנו לא לומדים מטעויות, דיבורים על אחדות בין שונאים בנפש, ושובו של רפי איתן. וכל זה עוד לפני שאנו יודעים אם ציפי לבני ו/או אהוד אולמרט יעשו קאמבק וכמה פרובוקציות יעשו עורכי הדין אלדד יניב, אם וכאשר, ואיתמר בן גביר ושות'.

לא נעים לעסוק בבחירות הקרובות. שאצא לחופשה? טוב, את השטיק הזה מיציתי כבר בבחירות 2009. אין ברירה, אז נעשה את זה מהר: לפניכם מספר הערות חשובות יותר או פחות על מערכת הבחירות לכנסת, ובשבוע הבא נוכל לעבור לעניינים שמחים יותר כמו הגרעין האיראני.

הליכוד ביתנו: המפץ הגדול של בחירות 2013, אייטם בעל עוצמה הנופלת אך במעט מהידיעה על פרישתה של ח"כ רוחמה אברהם-בלילא. אם כבר מדברים על נתניהו, המנכ"ל שלו לשעבר והמזכירה שלו לשעבר - חסרים לנו עוד כמה נתונים כדי להשלים את הרטרו: מה קורה עם דני נווה? ושי בזק, מה הוא עושה בימים אלה?

ליברמן: האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו חילץ פעם נוספת מבקבוקו את השד הגזעני המובנה והמוכר של פוליטיקאים ועיתונאים מהצד הנאור של המפה הפוליטית. במרצ מיהרו לכנות את השר אביגדור ליברמן "פוטין הישראלי", כנראה רק בגלל שהתואר "פוטין הרוסי" כבר היה תפוס ורשום כפטנט, ואילו העיתונאי אמיר אורן הזהיר מפני מינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון, שכן האיש "מהגר מברית המועצות, ממלכת המפלגה הקומוניסטית והקג"ב". כן, ממש כך. טוב שמישהו מספר לנו את העובדות לאשורן, כי עד עכשיו הייתי בטוח שליברמן הוא יליד ניגריה ושאיי שלמה הם ממלכת הקג"ב, אבל כעת כשאורן מסביר לנו שליברמן=רוסיה=קג"ב, ובמשתמע מבהיר שלמיליון ורבע עולים מחבר המדינות אין זכות להיות שרי ביטחון במדינת ישראל, הכל נראה פתאום ברור יותר. אגב, אין לי מושג מה מוצאו של אמיר אורן, אבל לא אתפלא אם משפחתו – בדומה למשפחתי – הגיעה מהמדינה המזרח-אירופית הידועה כממלכת הנרגנים.

אריה דרעי: ש"ס נמצאת בבעיה. מאז ומתמיד חיה המפלגה על תחושת הקיפוח והרדיפה התקשורתית של המצביעים הפוטנציאליים. והנה כעת חוזר אריה דרעי לראשות המפלגה, ורבים בתקשורת החילונית-שמאלנית מקבלים אותו בזרועות פתוחות. עוד רגע אחד או שניים, וש"ס תהפוך למפלגה החביבה על עיתונאינו הבכירים, או השנייה החביבה אחרי מפלגתו של הרב חיים אמסלם. אם דרעי רוצה להשיב למפלגתו את הצבעת המחאה ההמונית מ-1996, הוא חייב לפעול בזריזות וביעילות: לומר שצריך לגרש את כל ילדי העובדים הזרים, לדרוש סיפוח מיידי של גושי ההתנחלויות ביו"ש, אולי אפילו להתחרט קצת על השותפות ההיסטורית עם יצחק רבין המנוח. אם זה לא יקרה, התקשורת עוד עלולה להאמין שש"ס היא מפלגת שמאל, ואז – שוד ושבר – היא תתייחס בסלחנות אפילו לדרשות של הרב עובדיה. ומי יוציא אז את מצביעי ש"ס לקלפי? יאיר לפיד?

יש עתיד: מהיכרות אישית לא מאוד עמוקה עם הרב שי פירון, אני מאמין כי ריצתו המשותפת עם יאיר לפיד מלאת כוונות טובות ומונעת מרצון לתרום לחברה ולא מרדיפת הכבוד והשררה. עם זאת, דברי השניים במסיבת העיתונאים השבוע מצביעים בעיקר על היוהרה העומדת בבסיס הקמת 'יש עתיד': הם אלה שידאגו לכלל הציבור, הם ימנעו פירוד בעם, הם יחנכו את כולנו לתת לאחרים ולא לעצמנו. המפלגות האחרות מביאות לפירוד ולפיצול בחברה, ואילו מפלגת יש עתיד – שמונה-תשעה מנדטים ביום בהיר במיוחד – תאחד אותה. חבורת אנשים זרים התאחדו למטרה משותפת, ועוד לפני שנבחנה מסוגלותם להסתדר זה עם זה למשך דקה ורבע – כבר מתכננים להציל את החברה הישראלית משסעיה. ואחר כך הם עוד נוזפים בנו שאנחנו ציניקנים, שאנחנו מזכירים להם התבטאויות לעומתיות, מפלגות וצרות אופקים מן העבר, שאנחנו לא מתמסרים בקלות לסיסמאות האוטופיות ולמסרים העמומים שהם מציגים ערב בחירות במסווה של מצע.

ציטוט: "50 שנה היתה החלוקה ברורה לכולם: מצד אחד החרדים, מצד שני אנחנו, באמצע הדתיים. לא עוד. האמצע גוסס. הגיע זמנו לבחור צד... מפני שאנחנו נמצאים בסוף כוחנו. הותשנו. אנחנו עומדים לוותר עליכם" (יו"ר מפלגת 'יש עתיד' המאחדת בימים אחרים, י' בשבט תשנ"ח, 'סופשבוע' של מעריב).

נפתלי בנט: אני יודע שמדובר באיש צעיר, נמרץ ורב כישרונות, בין היתר בתחום החדש והמרתק של משלוחי המסרונים הקבוצתיים, אבל עלי גם להודות שבינתיים לא התרשמתי עמוקות מהמשיח החדש של הציונות הדתית. אלא מה? יש לבנט יתרון אחד גדול על פני יריבו להנהגה זבולון אורלב, והיתרון הזה הוא זבולון אורלב. עם כל הכבוד לפרלמנטר החרוץ והוותיק, ויש כבוד, 'הבית היהודי' יישאר רלוונטי אך ורק עם הנהגה חדשה ורעננה, טובה יותר או טובה פחות, ועם אורי אורבך (גילוי נאות וכל זה) על תקן נציג הכנסת הנוכחית. למפלגה הדתית המאוחדת אצביע כנראה בכל מקרה, אבל יהיה נחמד יותר להצביע ברצון ולא בדרך האלימינציה.

דתיים מצביעי ליכוד: כבר כתבתי על כך, אבל לאור ההתפתחויות הפוליטיות אני שב לעניין. רוצים להימנע מלהצביע למפלגה סקטוריאלית דתית? לא אוהבים את אורלב או בנט או כצל'ה או מי שלא יהיה? רוצים לחזק את ראש הממשלה? שיהיה לכם לבריאות. רק אל תשכחו שאתם עומדים להצביע לסופרמרקט של דמויות ביזאריות ואידיאולוגיות גמישות, עם ליברמן וסטס מיסז'ניקוב ופליטי קדימה וכל הטרמפיסטים האחרים מימין ומשמאל הקופצים על עגלת השלטון. מי יודע, אולי אפילו דן מרידור יישאר בסוף. תיהנו לכם בקלפי, ואל תשכחו לספר אחר כך איך היה.