בשבע 516: לא מפסיק לשיר

למרות גילו המתקדם ומצבו הבריאותי והכלכלי, המלחין הוותיק נחצ'ה היימן ממשיך לעבוד במלוא המרץ על התקליטור הבא משיריו

יעקב בר-און , ט"ז בחשון תשע"ג

 מביתו ביישוב בית אריה הוא מזכיר את השנים הארוכות בהן הופיע ביישובי יש"ע למרות הביקורת של חבריו בברנז'ה, מתרפק בגעגועים על קהל מאזיניו בערוץ 7 ומתרעם על חוסר ההערכה, לדבריו, של הממסד ליוצרי הזמר העברי

מחזה בלתי שגרתי נצפה באחרונה ביישוב בית אריה שבמערב בנימין. אל אחת הכיכרות ביישוב הגיע גבר קשיש בקלנועית, ירד ממנה וכמעשה בעל בית, אך בניגוד לנוהג של צא אל הנוף ואל תקטוף, ניגש ללא היסוס לקטוף מהפרחים במקום. עובד מחלקת הגננות שתפס אותו על חם כמעט עשה בו שפטים. "מה אתה רוצה ממני? הכיכר שלי ואם אינך מאמין, גש למועצה", התנער ממנו הקוטף והמשיך בשלו בעוד העובד המסור, שאכן ניגש אל מעסיקיו במועצה המקומית, לא חזר.

"כך עושים, נחצ'ה?" אני שואל את המלחין נחום היימן, מגדולי היוצרים של הזמר העברי.

"מה כבר עשיתי?", משתומם נחצ'ה, מלחין 'כמו צמח בר', 'שיר אהבה ישן', 'חופים', 'זאת ירושלים', 'שירים עד כאן' ועוד להיטי-עד רבים מספור. "איך כתבה מרים ילן שטקליס ברגע של השראה? 'פרח נתתי לנורית'. בסך הכל רציתי לקדם את נורית, חברתי, עם פרחים רעננים בבואה לבקר אצלי".

אבל מהכיכר הציבורית?!

"ציבורית או לא, כיכר נחום היימן כתוב שם? אז מותר לי..."

מותר או לא, אבל מה עושה הקיבוצניק בעבר הרחוק מבית אלפא בהתנחלות השוכנת מזרחה משוהם, מעבר לקו הירוק?

נשמע מוזר? לא לגבי יהודי נודד כנחצ'ה, שהחליף לא מעט כתובות בארץ הזאת. לדבריו, סיפור בית אריה שלו נרקם כשאבי נעים, ראש המועצה המקומית בית אריה-עופרים, קרא לו לחנוך כיכר על שמו ביישוב. "הופה, אני עוד חי, מה אתה בונה לי כיכרות?", הגיב ובא עם בתו הזמרת, סי, לחנוכת הכיכר. סי שרה שם, אבא נחצ'ה לחץ ידיים ופיזר חיוכים של תקווה. כעבור יומיים סוכם שיבוא להיות שכן של הכיכר, דבר שיסייע לו להיחלץ מהסתבכותו הכלכלית התורנית.

בגיל 79 הפכת למתנחל?

"אז מה? אני בא מבית בית"רי, דובר עברית צחה בריגה שבלטביה. הפוליטיקה לא מעניינת אותי. מעניין אותי לחיות, ליצור ולהמשיך לשיר, כפי שנקרא התקליטור החדש משיריי".

"הפוליטיקה לא מעניינת אותי, רק לחיות, ליצור ולשיר". נחצ'ה (נחום) היימן

 ביקורים אצל המוכתר

מה שנחצ'ה איננו מספר הוא כי לא הספיק להתבשם מהאווירה הבית"רית, הגם שלטענתו יש ברשותו צילום שבו נראה ז'בוטינסקי צובט בחיבה את פני התינוק הוורדרדים שלו. עדיין לא היה בן שלוש, כאשר על רקע חשרת העבים שכיסתה את אירופה, בגבור סכנת המשטר הנאצי בגרמניה, מילט סבו, רב חובל של שוברת קרח בים הבלטי, את משפחתו לשוודיה. משם הם הגיעו עד מהרה לדרום אפריקה, שבאותן שנים שימשה מקלט לרבים מיוצאי המדינות הבלטיות.

כך שזכרונות בית"ריים של ממש אין לנחצ'ה. מה שכן, הוא מעיד שב-39' התפרץ אביו לביתם ובעיניים זורחות הודיע למשפחתו הקטנה שבידיו ניירות הגירה לארצות הברית. נחצ'ה הפעוט עלה עם הוריו על אוניית המהגרים 'טירת ווינצ'סטר' שהפליגה צפונה, חצתה את תעלת סואץ וביום חם במיוחד, בעודה עוגנת לתדלוק בחיפה, נודע כי פרצה מלחמת העולם השנייה. היימן האב לא ידע חוכמות. "יורדים!" פקד, ולאמו לא עזרה אחיזתה הנואשת במעקה האונייה. כך, לפי סיפורו, ניצל עם משפחתו מטיבוע 'הטירה' בידי צוללת גרמנית ליד מיצרי גיברלטר, והוא פצח באודיסיאה הארץ-ישראלית שלו. "כולם חושבים שאני צבר", מעיר נחצ'ה במשובה.

נחזור לבית אריה. "אין יישוב מעבר לקו הירוק שלא הופעתי בו", הוא טוען, ואיננו מנסים לאמת את טענתו. אבל אלה שזוקפים גבה נוכח המעבר שלו, אינם יודעים שאף בשיא האינתיפאדה – הראשונה והשנייה – לא חדל מלהופיע ביש"ע. יתרה מכך. בשנות ה-80, לאחר שובו משהותו הממושכת בלונדון, ניצח על חבורת זמר בקריית ארבע, הגם שאי אלו מחבריו האמנים דחקו בו לטובתו, כביכול, לוותר על הרעיון.
התוכנית היתה לגביי הכל, בהיותה מיועדת לקהל בעל חוש הערכה טבעי לזמר עברי ולמסורת. לקהל הזה שידרתי שירים ישנים, בלי שמץ של שירים מודרניים, בתוספת שיר אחד שלי לשבוע עם סיפור הרקע שהתלווה אליו. אם הצטערתי על משהו, זה שסגרו את ערוץ 7

נחצ'ה איננו עושה כעת עניין מסיפור קריית ארבע שלו, בבחינת מה שהיה היה. כדי להתוודע לפרטיו אני צולל לריאיון שקיימתי איתו בנובמבר 88', סמוך לזמן ההתרחשות. "הלכתי לקריית ארבע בלי קשר להשקפות שלי", העיד אז בפניי. "היכן שיהודים רוצים לשיר איתי, אני בא אליהם. כן, בפרינציפ! גם אם היו יהודים על הירח הייתי בא. הרי היה גנרל סיני אחד שאמר כי צבא ששירה בפיו, עימו הניצחון. על משקל דבריו אלה אני סבור שעם ששירה בפיו, עימו ההיגיון". כעת הוא מוסיף: "כשאז פנו אליי מאותה חבורת זמר, סקרן אותי איך כיפות סרוגות, בנות ובנים, ישירו יחד. והם שרו ועוד איך. בעיניי, החבר'ה האלה החליפו את הקיבוצניקים של פעם בתרומה למדינה".

בראיון ההוא נחצ'ה לא הניף את בית"ריות העבר של משפחתו, אלא דיבר אחרת. "אני איש שמאל שבא ממפ"ם (הוא היה, כאמור, חבר קיבוץ בית אלפא בטרם אחז במקל הנדודים ועבר לאירופה – י' ב"א) ותומך במערך", כך הציג את עצמו. "זה לא מפריע לי לפעול אפילו בקריית ארבע. אני חי עם זה בשלום מכיוון שאני מנסה להשפיע בעזרת מה שאני הכי טוב בו. אני לא טוב בלנאום. אני גם לא איש כספים. הכוח שלי הוא בשירים היפים שאני כותב. אם בעבודה בקריית ארבע יכולתי להביא לכך שדתיים יהיו טיפה יותר טולרנטיים, תרמתי את חלקי הזעיר לקירוב הלבבות".

מטעמי ביטחון נהג אז לישון ברכבו לאחר החזרה ולשוב משם בבוקר, לאור יום. "זה היה קרוואן, מין אוטו-בית, עם פסנתר, שירותים ומקלחת", הוא נזכר.

בעבר סיפר לי: "ערב אחד היה לי עניין וכשמיהרתי לצאת הביתה עליתי על מטען בחלחול. למזלי, הפגיעה היתה קלה ורק נדפק לי הראש בזכוכית הרכב. אני מאמין שהכיפה שרקמו לי בנות החוג בקריית ארבע שמרה עלי והצילה את חיי. מאז היא לא עוזבת אותי".

אתה מוכן לחתום שאכן הכיפה הצילה אותך? אני שואל עתה, בשבתנו בפתח מעונו החדש בבית אריה.

"התושייה שלי הצילה אותי אז", הוא חוזר בו. "ואם אתה שואל אם כיפה יכולה להציל, מה פתאום. אז אמרתי את הדברים ברגע של אמת ביני לבין בורא עולם".

וחוץ מהמטען בחלחול?

"אפילו אבן אחת לא נזרקה לעברי כל השנים שבהן אני מתרוצץ בשטחים. אני מאמין גדול בשלום. מאז שעברתי לבית אריה אני הולך לפלאפל בכפר הסמוך לובאן, ולא אחת שוחחתי עם מוכתר הכפר".

 

 שרשרת של ניסים רפואיים

כבר ב-88' שאלתיו על אמנים שמדירים את רגליהם מאחיהם שיושבים מעבר לקו הירוק. "זאת הבעיה שלהם", סבר. וכיום? "הם מטומטמים בעיניי, אבל זאת זכותם. כעת, כשיש יותר שקט בינינו לבין שכנינו, אני שמח להיווכח שגם כאלה שדיברו גבוהה גבוהה נגדי באים להופיע".

הם קיבלו שכל?

"לא, הם הפסיקו לפחד".

מה אתה אומר להם?

"שיבואו לבית אריה ויראו גת עתיקה עם כתובת עברית, כדי להבין שיהודים חיו כאן מאז ומתמיד".

אני מעיף מבט לעבר מיקומו העכשווי של נחצ'ה. במדינה אחרת, אני מהרהר ביני לבין עצמי, היו ממקמים יוצר ברמתו בתנאים מפוארים יותר. לדבריו, המועצה המקומית בית אריה העמידה לרשותו מבנה ציבורי חד-קומתי. בחלקו האחר של המבנה שוכנו שני חיילים, המשמשים כמדריכי נוער. הוא מספר שפטרו אותו משכר דירה, אבל השיפוצים – עליו. בקדמת הבית עציצים רבים, בעיקר קקטוסים. נחצ'ה אוהב לטפח גינה, אבל כאמור נודד ממקום למקום. בכניסה ארגזי קרטון עמוסי ניירת למכביר.

אנחנו נכנסים פנימה. צפוף. אני מזהה ריהוט עתיק ופריטי נוי שראיתי במקומות מגוריו הקודמים של נחצ'ה, כולל שולחן מסוגנן שגרר מכפר נידח במקסיקו למקום שבתו בעבר בלונדון. הוא מנסה להשליט סדר. כאופטימיסט חסר תקנה הוא נערך להתמקמותה של זוגתו החדשה נורית לצידו.

שלוש פעמים היה נשוי, ובגיל 79 ניכר בו שלא היה מתנגד לשבור את הכוס ברביעית. עם הראשונה, דליה, אם בנותיהם בילי (בלהה) וסי (סמדר), חלק את שנותיו היפות בבית אלפא, ולאחר 20 שנים משותפות נפרדו ברוח טובה. שנתיים היה נשוי לליזט, בת למשפחה יוצאת טוניסיה, שאותה הכיר כשבאה להיבחן אצלו לחבורת זמר בירושלים. עם השלישית, ורד, הצעירה ממנו בלא פחות מ-32 שנה, היה למעלה מתריסר שנים והיא ניהלה עימו את העמותה למורשת הזמר העברי. כשנפרדו, העניק לה ברגע של רוחב לב ופיזור דעת מחצית מתמלוגיו למשך 15 שנה.

סיפור החיים שלו ססגוני מאין כמוהו. נחצ'ה גדל בתל אביב של שנות ה-40. מהר מאוד התגלתה אהבתו למוזיקה. הוא למד פסנתר ובאותה תקופה היה בורח מבית הספר לקפה 'גינתי ים' כדי לשמוע שם את המוזיקה. משובתו נבלמה זמנית בגיל עשר, כשלקה בשיתוק ילדים. "הייתי מין צמח חי, פגוע בשתי רגליים וביד אחת, נתון בתוך מכונת ריאות פרימיטיבית בבית החולים הדסה, שם הייתי מאושפז המון זמן", הוא מספר.

בהחלמתו מהמחלה החלה שרשרת ארוכה של ניסים רפואיים שנמשכה בעצם עד לאחרונה, שאם היינו מתעכבים על כל פרטיה, לרבות פציעותיו הדרמטיות במלחמות ישראל, ניתן היה למלא בה את כל העיתון. בהיותו בן 12, כשהתגרשו הוריו, נשלח לקיבוץ נען, שם התרועע עם החשמלאי של המשק, המלחין דוד זהבי, "שמפיו שמעתי את שיריו מיד ראשונה". מלחין אחר, יהודה אורן, היה המורה למוזיקה שלו במוסד החינוכי. נחצ'ה, תמיד שובב לא קטן, עבר בשנה שלפני הצבא לקיבוץ כפר מכבי ורעה את הצאן עם המלחין מתתיהו שלם מהקיבוץ השכן, רמת יוחנן. בגיל 17 הלחין את שירו הראשון 'ניצנים נראו בארץ'.

בשירותו הצבאי היה אקורדיוניסט בנח"ל וחבר לנעמי שמר בארגון טקסי העלייה לקרקע של עין גדי, יטבתה ועוד. בעקבות שמר, בוגרת המדרשה למורים למוזיקה, שהעלתה על תווים את ניצני שיריו, יצא אף הוא ללמוד במדרשה, כתלמידם, בין השאר, של פאול בן-חיים ושל גארי ברתיני. בעקבות לימודיו היה למורה מדופלם במוסד החינוכי בבית אלפא, שחניכיו ביצעו ראשונים את המחזמר לילדים 'זרעים של מסטיק' שכתב עם לאה נאור. באותה תקופה היה המנהל המוזיקלי של הגבעטרון והפך לשותפו המובהק של נתן יונתן, אז חבר קיבוץ שריד. בתוכנית 'מועדון הזמר', שהוקלטה בקיבוץ, הכיר נערה עם גיטרה. היתה זו
הבריאות שלי היא לא הכי, כפי שאתה רואה, והחובות מטרידים, אבל אני מבטיח להגשים את החלום שלי להקים את בית הזמר העברי. במקומות שונים בארץ אכזבו אותי בנושא הזה, אבל נראה לי שבבית אריה אגשים את החלום
חוה אלברשטיין.

בין השאר היא היתה המבצעת המקורית של שירו 'כמו צמח בר'. בהיותו בבית אלפא, עמדו להסריט בטלוויזיה דרמה על פי 'דודי ורעי', ספרה של חברת המשק דאז נעמי פרנקל. על פי דרישתה התקיפה הופקדה ההלחנה בידיו של נחצ'ה, שגייס לכתיבת המילים קיבוצניקית אחרת, רחל שפירא משפיים. בעוד רעייתו לומדת בסמינר, העמיס על כתפו את סי הקטנה ויצא עימה לצריף הפסנתר בקיבוץ.

"הרגעתי אותה בסוכריות על מקל ששלפתי מקופסת פלאים, בעודה ישובה לי על הברך", הוא משחזר. "כך סי היתה שותפה שלא מדעת להלחנת השיר. לימים גרם לי התרגשות רבה הביצוע שנתנה לו. עד עכשיו אני אסיר תודה לאותן סוכריות על מקל..."

ב-69', לאחר שהכיר את המלחין הצרפתי מישל לגראנד בביקורו בארץ, יצא לפריז וחזר מלונדון רק כעבור 15 שנה. "נסעתי מתוך עייפות החומר", טוען נחצ'ה, מנוע טורבו בלתי נלאה שלא הסתפק בהישגיו בפסטיבל הזמר והפזמון עם שירים כמו 'הגביע' ו'ריח תפוח ואודם שני'. "לו הייתי נשאר בקיבוץ, היתה נדבקת לי חותמת של פולקלור שלעולם לא היתה לי הזדמנות להיחלץ ממנה", הוא סבור. "מצד שני, לו הייתי נשאר כאן, יכולתי להיות במעמד של נעמי שמר".

כבר עם הגיעו לאירופה, סימן לעצמו מטרות גבוהות. "כשבאתי לפריז קבעתי לי כיעד את ננה מושקורי, שהיתה בשיא תהילתה", הוא שולף סיפור מים הסיפורים. "כשאיתרתי את כתובתה והתדפקתי על דלתה, היא פתחה אותה לרווחה ושאלה מי אני. בטרם סיימתי לומר שאני מישראל, החלה לסגור את הדלת מול פניי. כאן עזרו לי נעלי הצנחן האדומות שלי, כשתקעתי את נעל שמאל שלי בין המשקוף לבין הדלת. חיוכה הפך למבט זועם. לאחר שסיפרתי לה שעברתי אלפי קילומטרים כדי להשמיע לה שיר, זה היה יותר מדי פאתטי מכדי שתסרב לי. תוך שבועיים היא הקליטה את 'שיר היונה', הגרסה הצרפתית ל'רק הד קולך' של הפרברים, שיר שהפך לסמל במאבק נגד שלטון הקולונלים ביוון".

כשחזר סופית לישראל, גילה שרבים משיריו הפכו למעין שירי עם. איך אמר לי פעם? "פתאום התברר לי שאני פסל, אולי לא גדול, אבל פסל. אין דבר גרוע יותר לאמן יוצר מאשר לקפוא. הבנתי שעליי לנתץ במו ידיי את האנדרטה וזאת באמצעות עבודה עם זמרים צעירים. כמו שבהתחלת הדרך עשיתי זאת עם חוה (אלברשטיין), הפרברים ועוד, כך יצאתי בשנות ה-80 במופע 'חופים', שבין משתתפיו היו חני ליבנה, מאיר בנאי ומשה דץ".

 

 מיץ לימון ותנ"ך על הבוקר

נחצ'ה, שמתחיל כל בוקר בלגימת שלוש כפות מיץ לימון טרי ובקריאת פרק בתנ"ך, ידוע כיזם חסר מעצורים. ככזה, הוא לא נעצר בתקליטורים שהפיק משיריו ומנעימותיו, אלא גם פעל רבות להוצאת תקליטורים משל יוצרים אחרים. כך עשה בסדרת 'נוסטלגיה עברית' של חברת 'הליקון', שבה הסיר את האבק מתקליטי חברת העבר 'ישראפון', כך עשה גם בסדרה המפוארת של אלבומים שהוציא במסגרת העמותה למורשת הזמר העברי, שהקים ב-2002.באמצעות העמותה הציל שירים רבים מצלילה לתהום הנשייה. נחצ'ה התגלה כמשמר וכמתעד הגדול של הזמר העברי בתקליטורים שהוציא למלחינים כידידיה אדמון ('שדמתי'), יוסף הדר ('ערב של שושנים'), עמנואל זמיר ('ערב שח'), שרה לוי-תנאי ('אל גינת אגוז'), דניאל סמבורסקי ('שיר העמק'), חנינא קרצ'בסקי ('בשדמות בית לחם'), מתתיהו שלם ('שיבולת בשדה') ועוד. לנחצ'ה היו תוכניות רבות לגבי העמותה, אבל פעילותה הופסקה במפץ מהדהד עקב סכסוך מלווה בהאשמות הדדיות בין מפעילי העמותה לבין נחצ'ה.

למרות כל הקשיים שבהם הוא נתון, נמשך מירוץ ההקלטות שלו, כשהוציא לא מכבר את אלבומו 'אני ממשיך לשיר...' שבו שיתף לצד זמרים מפורסמים דוגמת אילנית וישראל גוריון, לא מעט פנים חדשות. שלושה מהשירים הקליט בעצמו בקולו הצרוד. "אומרים עליי שאני לאונרד כהן הישראלי", הוא מעיר, ואני מזכיר שכבר הוציא תקליטור שבו שימש גם כזמר.

שעה שרבים מבני גילו שרויים עמוק ובחוסר מעש בגמלאות שלהם, נראה שנחצ'ה איננו יודע מנוח ואף הזכייה המיוחלת בפרס ישראל לזמר עברי, לפני שלוש שנים וחצי, לא ריסנה את להט העשייה שלו. "אני לא מכיר את המילה ריסון", הוא מסנן אגב חיוך ממזרי. נחצ'ה איננו סולח על הקיפוח שנעשה לדבריו באי מתן הפרס לשותפו הדגול ליצירה, נתן יונתן, ורוטן על הדלילות בפרסי ישראל בתחום הזמר העברי. "זאת שערורייה שיוצרים כמו דן אלמגור ויורם טהרלב טרם זכו בפרס", הוא מתרעם.

 

 כיפה בשידור

הקשר של היימן להתיישבות שמעבר לקו הירוק התבטא בעבר גם מעל גלי האתר. במשך שנים אחדות, עד 2002, הגיש ברדיו ערוץ 7 את 'שעתיים חי עם נחצ'ה', תוכנית שבועית שעד מהרה הפכה לפופולרית בקרב המאזינים.

"התוכנית היתה לגביי הכל", הוא מציין, "בהיותה מיועדת לקהל בעל חוש הערכה טבעי לזמר עברי ולמסורת. לקהל הזה שידרתי שירים ישנים, בלי שמץ של שירים מודרניים, בתוספת שיר אחד שלי לשבוע עם סיפור הרקע שהתלווה אליו. אם הצטערתי על משהו, זה שסגרו את ערוץ 7".

נחצ'ה איננו מצ'זבט. בשנת 2000 פגשתי אותו בשידור חי כשהגיש את תוכניתו. הוא עשה זאת מאולפן קטן בלב רמת גן. משם השידור החי היה מועבר אלחוטית למטה ערוץ 7 בבית אל, ובהמשך התרומם בלוויין אל אוניית הערוץ בלב ים, בדרך אל מאזיני ערוץ 7.

המלחין הוותיק השרה באולפן אווירה נינוחה ומחויכת. "גיב א-סמייל (תן חיוך), פיני'לה", אמר לשדר הערוץ, פנחס קופר. למרות 30 השנים שמפרידות ביניהם, ניכר היה שבין השניים, שלמראית עין באו מעולמות רחוקים זה מזה, היתה כימיה טובה. "נחצ'ה מחזיר אותי לשירים שעליהם גדלתי בילדותי", סיפר קופר. "ניכר בו שלגיל אין שליטה עליו והאנרגיה והמרץ שלו כפולים משלי. הבן אדם הזה הוא פצצת אנרגיה מהלכת, והחיוך לא עוזב אותו לרגע".

ולא רק כימיה טובה. "נחצ'ה בא תמיד לשידור מצויד בכיפה", העיד קופר. "הוא שולף אותה בכל פעם שהוא קורא פסוקים מהתנ"ך, הנוגעים לשירים שהוא משדר. זה מה שאני אוהב אצלו. הוא רואה עצמו שייך לכל עם ישראל, ובהופעותיו אין דבר כזה שנקרא הקו הירוק".

"אנחנו עם בהיווצרות", הגיב נחצ'ה. "אמנם זה אמור לקחת הרבה זמן, אבל אצה לנו הדרך ואנחנו רוצים להספיק הכל בצ'יק-צ'ק. לאן כולם ממהרים ומתנערים מהיהדות שלנו בת אלפי השנים? שילמדו ממני. אמנם אני חילוני, אבל אני נוהג לכבד את המסורת, וטוב לי עם זה. לפני הכל אני יהודי בן חמשת אלפים שנה..."

אגב, מאז סגירת ערוץ 7, חיפש נחצ'ה תחליף רדיופוני. כשנתיבה בן-יהודה הלכה לעולמה, הופקדה בידיו תוכניתה השבועית בקול ישראל, עד שכעבור שנתיים וחצי תלה את המיקרופון והלך הביתה. "לאחר שהוספתי לתוכנית כמות אדירה של מאזינים, התפטרתי בגלל שלא היו מוכנים לשלם 80 שקלים לשבוע, תוספת למונית לבית אריה...".

לנחצ'ה יש תוכניות למכביר, שרבות מהן מתעכבות בגלל מצבו הנוכחי. הוא, שהתרוצץ ללא לאות בין הופעות זמר ברחבי הארץ, ממעט כעת להגיח מבית אריה למה שהוא מכנה "הופעות כורסה". לאחר שורה ארוכה של פציעות, מחלות, ניתוחים וכיוצא באלה, חטף לא מכבר ורטיגו, מילה מכובסת לאובדן שיווי משקל.

"מעדתי ומצאתי את עצמי שוכב מעולף, כשהאוזן שלי דבוקה לרצפה", הוא מספר. "במצב הזה אסור לי בינתיים לנהוג – חוץ מהקלנועית ביישוב – ולהשתמש בטלפון נייד, מה שלא מפריע לי להמשיך ליצור. הבריאות שלי היא לא הכי, כפי שאתה רואה, והחובות מטרידים, אבל אני מבטיח להגשים את החלום שלי להקים את בית הזמר העברי. במקומות שונים בארץ אכזבו אותי בנושא הזה, אבל נראה לי שבבית אריה אגשים את החלום".

התקליטור הבא בדרך?

"חצי מהשירים כבר מוקלטים..."

 

 

חיבוק מראש המועצה

"בנינו בבית אריה שכונה שקראנו לה שכונת האמנים, וכל כיכרותיה ורחובותיה על שם אמנים, בהם נתן אלתרמן, נתן יונתן, אריק לביא ומאיר אריאל", מספר ראש המועצה המקומית, אבי נעים. "אליהם רצינו לצרף את נחום היימן. אמנם יש דיון אם להנציח אדם בחייו, דבר שאני מצדד בו ויש דוגמאות לכך, כמו טיילת צ'יץ' בתל אביב וכמו אצטדיון טדי בירושלים. אין לי ספק שיש לתת את הכבוד לחתני פרס ישראל כמו נחצ'ה בעודם איתנו, בפרט בהגיעם לגיל מבוגר".

לדברי ראש המועצה, הזמנת המלחין להעתיק את מקום מגוריו ליישוב נרקמה בעקבות חנוכת הכיכר, לאחר שחתן השמחה הביע עניין בכך. הוא מספר שנחצ'ה שוכן במבנה גן הילדים לשעבר לאחר שנטל הלוואה לצורך השיפוץ. "לקחנו את הכסף שהשקיע בכך כתשלום על השכירות", הוא מעיד. "על פי החוק אסור לתת בחינם. בחלק השני של המבנה, בדירה הצמודה, שוכנו שני חיילים שהבאתי ליישוב כדי שיעבדו עם הנוער. מכיוון שהם באו מגרעין של אמנויות, נחצ'ה יוכל להסתייע בהם והם יוכלו לספוג אותו".

"בכוונתנו לפתוח במבנה בית הכנסת לשעבר, בעורפו של הבית, מרכז זמר עברי ובכך נגשים את החזון של נחצ'ה", מוסיף נעים. "אני מאמין שאם כל רשות מקומית תיקח על עצמה לאמץ אמן כמוהו, ניראה אחרת. נעשה כמיטב יכולתנו לשילובו בקהילה. כצעד ראשון נערוך פרויקט של כתיבת שירים בקרב התושבים, כשנחצ'ה יבחר את השיר שאותו ילחין".