בשבע 516: נוסח קרליבך

אתנחתא , ט"ז בחשון תשע"ג

"ידידיה בוקר טוב, זה חנן בן ארי ממגזין 'עולם קטן'. אנחנו עושים פרויקט גדול על קרליבך לקראת יום פטירתו ה-18 שחל בימים אלה. השאלה שאנחנו מפנים לכל המשתתפים היא: מה השיר של קרליבך שהכי נגע בך? תרצה לקחת חלק ולשלוח לנו קטע קצר (150-100 מילה) עם שיר והסבר?".

זה נוסח האסמס שקיבלתי מיד אחרי החגים. נו, פרויקט גדול על שירי קרליבך? ברור שארצה ליטול חלק. מה השאלה. מיד סימסתי חזרה: "בשמחה רבה. רק תן לי לחשוב קצת איזה שיר הכי נגע בי. נדבר".

ומיד התחלתי לחשוב, ולחשוב, ולחשוב. מה באמת השיר של קרליבך שהכי נגע בי? בינתיים עבר הדד-ליין והעיתון כבר ירד לדפוס בלעדיי. סליחה, 'עולם קטן', אבל האמת, אתם קצת אשמים. איזו מין שאלה זו, מה השיר של קרליבך שהכי נגע בך? מה זה פה, שו"ת סלולרי, שבו עונים על שאלות הרות גורל בשורה? אם כבר, תשאלו אותי איזה שיר של קרליבך הכי לא נגע בך? על זה אני יכול לכתוב 150-100 מילה. אבל על מה שנגע? נראה לי שאפילו מדור שלם של אלף מילים לא יספיק.

טוב, אתם יודעים מה? בואו ננסה. אבל אין ברירה אלא לחלק את התשובה לתת-קטגוריות:

התפילה

המוזיקאי יוסי גרין אמר פעם שבעיניו יוצר גדול באמת הוא לא זה שמוצא טקסט נידח ומקורי ומחבר לו מנגינה, אלא דווקא זה שיודע להאיר בפנס שלו מילים שכולנו אומרים. תפילות שאדם דש בעקביו ולא בדיוק שם לב אליהן, והנה מגיע המלחין ופתאום עוצר את השטף ומאיר באלומתו את התפילה באור יקרות. האמת, זה היה די מפתיע לשמוע את התזה הזאת דווקא מהיוצר שבחר להלחין (גם) את הטקסטים הכי לא מוכרים בעולם: מתוך הגמרא, רש"י, ראשונים, אחרונים, רמח"ל, ר' ישמעאל בן אלישע, ר' אלימלך מליז'נסק, ר' ליפא שמלצר.

אבל זו הרגשה כל כך נכונה. ואחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הבחירה של קרליבך לטפל בברכת אבות, הברכה שלפי ההלכה מי שלא כיוון בה צריך לשוב ולכוון, אבל מהי בעצם ההגדרה המדויקת: מה זה אומר "לכוון"? להבין מה אני אומר? להתרגש ממה שאני אומר? לבכות ממה שאני אומר? זה גם קצת קשה, כי הרי לא מדובר בתחינה נרגשת כמו יתר הברכות שבאות אחר כך. בקטע הזה של תפילת העמידה אנחנו רק פותחים בתיאור התכונות של הקב"ה. אבל כששומעים את הלחן העוצמתי של קרליבך לעשר המילים "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", ובעיקר את ה"נוסח" של התפילה שאותו הוא מבצע כהקדמה לשיר, יוצאים ידי חובת כל השיטות.

 הדיבור

היה משהו שקרליבך ידע לעשות לא פחות טוב מלהלחין ולשיר – וזה לדבר ולספר סיפורים. הרבי המרקד היה בראש ובראשונה הרבי המספר. אני לא יודע כמה ממה שסיפר היה מדויק ואמיתי וכמה סיפורים הוא הלחין מדמיונו אבל זה לא משנה, התוצאה היא נפלאה. אני תמיד חוזר לסדרת האלבומים 'סיפורי קרליבך' שיש בה כל כך הרבה פשטות ומצד שני גאונות.

אתה שומע שם את עולם האסוציאציות שלו, את זרם התודעה. בסיפורים הוא נחשף יותר מאשר בניגונים, ואפשר להבין איך הראש והלב שלו עובדים.אבל הקטע המרתק ביותר, ממש 'כיתת אמן' שבה קרליבך מסביר מה הוא רוצה שהמאזין ישמע וירגיש, מופיע באלבום 'שמעתי את הכותל שר' שמתעד הופעה שלו ממוצאי שבת פרשת שופטים, ז' באלול תשכ"ח (אוגוסט 1968). "כמו ששמעתם, לצערי הרב אבי נפטר,
סליחה, אבל איזו מין שאלה זו, מה השיר של קרליבך שהכי נגע בך? מה זה פה, שו"ת סלולרי שבו עונים על שאלות הרות גורל בשורה? נראה לי שאפילו מדור שלם של אלף מילים לא יספיק
והייתי כאן, ונשארתי בארץ שבועיים", הוא פותח. מדהים לחשוב על העובדה שקרליבך היה בעצם "יקה" אמיתי.

אותו אב שנפטר הוא הרב ד"ר נפתלי קרליבך, בוגר בית המדרש לרבנים של הרב הילדסהיימר בברלין ונצר למשפחת רבנים שפיארה את יהדות גרמניה. "בבוקר לפני שעזבתי את הארץ, עמדתי ליד הכותל הקדושה לומר קדיש, ונזכרתי בפסוק 'ומחה השם דמעה מעל כל פנים'. וראיתי על הכותל הקדושה, ראיתי את דמעותיי. אבל לא רק את הדמעות שלי. ראיתי את הדמעות של אבא, ראיתי את הדמעות של סבא, פתאום ראיתי שש מיליונים דמעות קדושות, והבנתי: אני לא אומר קדיש אחרי האבא לבד, וגם לא אחרי הסבא. אנחנו אומרים קדיש אחרי כל העולם שהיה, אחרי כל הקדושים והטהורים שמסרו את נפשם על קידוש השם. בפעם הבאה שאמרתי קדיש על יד הכותל, הבטתי באבנים הקדושות האלה, והבנתי שהאבנים האלה לא עשויות מאבן.

האבנים הקדושות עשויות מדמעות. דמעות של אבא שלי, דמעות של סבא שלי. והבטתי על האבנים הקדושות וראיתי שישה מיליון יהודים, ונזכרתי בנבואה 'ומחה השם דמעה מעל כל פנים'. אז החלק הראשון של השיר שלי, חברים, הוא כמו התפילה האישית שלי, והחלק השני הוא, תאמינו לי, זה לא אני שר, שמעתי את כל הדמעות האלה שרות ומבטיחות שהשם לא שכח את נבואותיו.

בחלק הראשון של המנגינה הזאת אני מקווה שתשמעו את התפילה, ובחלק השני אני רוצה שתשמעו את התקווה, איך שהדמעות מבטיחות 'ומחה השם מעל כל פנים'". וכאן התחיל קרליבך לשיר, לראשונה, את שיר הנחמה שלו. תחילה לאט, בכאב, ואז בקצב גובר ומתחזק כשכל הקהל מצטרף אליו. ההופעה הזאת, שהתקיימה בהיכל שלמה בירושלים, היתה אחת ההופעות הבולטות שלו בארץ בכל השנים. שבועות לפני התאריך המיועד כבר נמכרו כל הכרטיסים ומאות נאלצו להישאר בחוץ, אבל מי שחיכה עד סוף ההופעה מחוץ לאולם קיבל פיצוי: בשעת לילה מאוחרת קרליבך פסע רגלית אל הכותל (הקדושה) וערך שם מלווה מלכה ספונטני.

 השריקה

כשאני פוגש נגן ותיק שמספר לי בגאווה שהוא זכה ללוות את קרליבך בהופעותיו אני לא מסתכל עליו אוטומטית כווירטואוז מוזיקלי. אם היה אומר לי שזכה לנגן בתזמורת של ליאונרד ברנשטיין, או אפילו אצל עמירן דביר, זה באמת היה מרשים, אבל קרליבך? כל שלימזל עם חלילית שקרליבך ראה ברחוב הפך אצלו לנגן ראשי. כך הוא ראה את מצוות הצדקה: לא מסתפקים בלתת לעני ולאביון דולר ומילה טובה וממשיכים הלאה - אלא אפילו טרומבון לרכב עליו. כמובן שהיו גם מוזיקאים ומעבדים גדולים שליוו אותו, אבל אני תמיד מחייך לשמע השיר 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה'. אחד הנגנים, לא משנה כרגע באיזה כלי, מנגן שם איום ונורא. אבל ממש.

לא צריך אוזן מוזיקלית כדי לשמוע שהוא פשוט לא מכיר את השיר ולומד אותו תוך כדי תנועה. מצד שני, למה להשמיץ? מי אמר שקרליבך לא הלחין את השיר תוך כדי נגינתו על הבמה? היא נפלאת בעינינו. אבל כמובן שהמלווה העיקרית של קרליבך בכל הופעה בעולם היתה הגיטרה שלו עצמו (ולא שהוא היה הפורט הטוב בעולם), וגם השריקות שריגשו ומרגשות יותר מכל כלי נגינה. מבין מאות השריקות המעניינת ביותר בעיניי היא זו שמופיעה באלבום נוסח התפילות של יום הכיפורים. קרליבך מבצע שם את כל נדרי בשריקה.

חוץ מעצם ההחלטה החתרנית לבצע את הטקסט הכי דרמטי במעגל השנה היהודי בשריקה מינימליסטית (וזו חתיכת התרסה מול הפומפוזיות החזנית המקובלת מדורי דורות!), יש משהו בשריקה שמזכיר מאוד את הסיפור החסידי המפורסם על הנער בבית מדרשו של הבעל שם טוב שכל כך רצה להתפלל ביום הכיפורים אבל לא ידע איך, ופשוט הביע את כל רגשותיו וכוונותיו בשריקה.

השיר

אז מה השיר הכי טוב של קרליבך? מאז היותו בחור ישיבה בלייקווד, ועד ליום שבו נפטר מדום לב אחרי שחזר מסיבוב הופעות, האיש הרי לא הפסיק להלחין ולשיר. אבל חלק קטן בלבד מתוך מאות הופעותיו, רק כמה עשרות, יצא בינתיים לאור באופן רשמי על גבי תקליטים. מעניין שכאשר בוחנים את לחניו רואים שקרליבך לא נבנה לאט לאט. כבר באלבום הראשון, שיצא בשנת 1959, נמצא חלק משמעותי מהשירים שילוו אותו ואותנו בלמעלה מחמישים השנים הבאות.

אח, מה הייתי נותן היום כדי לפתוח אלבום חדש של זמר אלמוני ולא מוכר, שהשיר הראשון שבו יהיה "אשא עיניי אל ההרים", ומיד אחר כך "הנשמה לך", "לולי תורתך", "כי לישועתך" ו"עוד יישמע". ואגב, באותו אלבום מכונן מופיעים עוד כמה שירים, לא פחות מוצלחים – כמו למשל היצירה "ממקומך" (לא במנגינה הפשוטה והמוכרת), "אב הרחמים" ולחן קסום לשתי מילים בלבד "רוח השם" – שמשום מה נעלמו מתודעת הציבור, וחבל. אם כי אצל קרליבך, 18 שנים אחרי פטירתו, מוקדם עדיין להעריך ולסכם. אולי השיר הכי טוב שלו הוא זה שאנחנו עדיין לא מכירים.

***

 
יש הרבה זמרים ששייכים לזרם קרליבך בתוך המוזיקה החסידית, אבל מי שחשף אותו גם בפני כלל הציבור הישראלי של היום הוא אהוד בנאי. לפני כמה שנים הוא הוציא דיסק שלם, "שיר חדש", שבמרכזו פרשנות שלו לחומר הקרליבכי הוותיק. בחג הסוכות האחרון ראיתי את בנאי ברחבת הכותל, בין העולים לרגל לירושלים, וגיליתי שהוא מחדש ז'אנרים לא רק במוזיקה, אלא גם במנהגים יהודיים: דורי דורות של יהודים בכל תפוצות ישראל נשאו את ארבעת המינים בשלל דרכים, אבל ראיתם פעם ארבעת המינים בשקית של "האוזן השלישית"?

צילום סלולרי: ידידיה מאיר