בשבע 516: ירוק יורד

מי החליף את הדולר, פעם המטבע הכמעט רשמי של ישראל * לא רק בחריש, גם בנצרת עילית מתכננים פרויקט דיור גדול לחרדים

שלמה פיוטרקובסקי , ט"ז בחשון תשע"ג

כותרת: משנה: כיתוב תמונה: "אין סיבה להחזיק מטבע זר". דולרים ושקלים

מי שמחפש הוכחה לדינמיות הגדולה של השווקים, יוכל למצוא אותה ביחסו של המשק הישראלי למט"ח. עד מחצית העשור הקודם הדולר היה המלך, והישראלים שמו בו את מבטחם. כיום, לעומת זאת, הדולר כבר כמעט אינו מבוקש על ידי איש. קובי מורד, סמנכ"ל מיטב ניהול סיכונים, מציין כי קו השבר ביחסם של הישראלים אל הדולר היה המשבר שפרץ בשנת 2007. "עד אותה תקופה אנשים החזיקו דולרים משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא המחשבה שהדולר הוא אפיק מפלט, משהו בטוח שיעמוד יציב ואיתן גם אם הכלכלה והמטבע הישראלי יסבלו מתנודות חריפות. הסיבה השנייה היא הרצון לשמור על ערך הכסף, מאחר שבמבט היסטורי השקל נחלש מול הדולר לאורך שנים לא מעטות. כאשר אנשים רצו לבטח את עצמם מפני תנודותיו של השקל ומפני שחיקת ערכו, הם הצמידו חוזים גדולים לערכו של הדולר. כך, לאורך שנים רבות ננקבו כמעט כל החוזים בענף הנדל"ן במונחים דולריים".

משבר הסאב-פריים בארה"ב היה כאמור נקודת השבר, משום שאז התברר שכל מי שהחזיק דולרים או הגן על עצמו באמצעות חוזים הנקובים במטבע האמריקני הרע את מצבו במידה ניכרת מאוד. "אם קודם לכן מי שהחזיק בידו מיליון דולר היה שווה במונחים שקליים 4.5 מיליון שקלים, תוך תקופה לא ארוכה אותו סכום דולרי הפך להיות שווה בשקלים ל-3.5 מיליון בלבד", מציין מורד. אולם, אם עד למשבר שמו הישראלים את מבטחם בדולר, עם פרוץ המשבר הוא לא הוחלף במטבע זר אחר אלא בשקל עצמו. לדברי מורד, "מטבעות אחרים, כמו למשל האירו, מעולם לא הפכו לתחליף לדולר. הישראלים פשוט עברו להחזיק את כספם בשקלים. ככל הנראה הטראומה של שנות ה-80, תקופת ההיפר אינפלציה שבה נשחק ערכו של השקל בעשרות אחוזים תוך זמן קצר, כבר לא היתה טרייה בזיכרונם של הישראלים, והם הביטו על השוק ועל הנתונים הכלכליים במבט רציונלי".

מורד מדגיש שכיום במרבית המקרים אין כל סיבה להחזיק במטבע זר. "הסיבה היחידה לכאורה להחזיק פיקדון במט"ח היא התשואה, אלא שהיום התשואה היא אפסית. סיבה נוספת היא גידור מפני סיכוני מטבע. מי שקיבל סכום מסוים בדולרים ואמור תוך פרק זמן נראה לעין, נניח שנה, לבצע עיסקה בסכום דומה או נמוך מזה, יכול להשאיר את הכסף בדולרים ולמנוע את הסיכון שבתנודות השער. ניסיון להחזיק בדולרים מתוך מטרה להשיג תשואות וליהנות מתנודות השערים הוא אפשרי אמנם, אולם הוא בגדר הימור. מי שברור לו לאיזה כיוון ינועו שערי המטבע יכול לנסות ולבדוק את נכונות ההימור שלו, אולם חשוב שידע שמדובר בהימור, פשוטו כמשמעו".

"אין סיבה להחזיק מטבע זר". דולרים ושקלים

בין הר יונה לחריש

בעוד שוק הנדל"ן במגזר החרדי רועש וגועש סביב המכרזים לבנייה בחריש, פרויקט דיור נוסף שאמור היה לתת פתרון חלקי למצוקת הדיור בציבור זה עדיין מתקשה להמריא. מדובר בשכונת הר יונה שבנצרת עילית, אשר יועדה לחרדים ותוכננה במיוחד עבורם, אך בשלב זה עדיין לא זכתה לביקושים ערים מספיק.

ראשיתו של המהלך היתה מבטיחה. שורה של גורמים נרתמו לקידומה של היוזמה, אותה קידם ראש העיר נצרת עילית, בסיועו של ח"כ אורי אריאל המסייע לעיר באופן אישי מזה מספר שנים. המטרה היתה כפולה: ראשית, מדובר באזור שבו, בדומה לחריש במידה רבה, ניתן לתת פתרונות דיור לציבור חרדי במחירים שהציבור מסוגל לעמוד בהם. אולם מעבר לכך יוזמי הרעיון האמינו, ומאמינים עד עצם היום הזה, כי הקמתה של קריה חרדית חזקה ומשגשגת בתחומי העיר נצרת עילית תהווה משקל נגד לבעיה הגדולה של העיר הזו, השמירה על הרוב היהודי.

ראש העיר נצרת עילית, שמעון גפסו, הזכיר השבוע בראיון ל'מעריב' כי מי שמעוניין בפתרון למצוקת הדיור בציבור החרדי כבר כיום, ולא בעוד כמה שנים, צריך לבחור באופציה של שכונת הר יונה. לדבריו, בחריש תתחיל הבנייה רק בעוד זמן רב, ואילו בהר יונה, שם כבר זכו קבלנים במכרז, הבנייה יכולה לצאת לדרך תוך זמן קצר. גפסו הדגיש כי הר יונה תהיה שכונה חרדית לכל דבר. "הכבישים בהר יונה ג' יהיו סגורים. אני למשל, למרות היותי מסורתי, נוסע בשבת, ולכן לא אוכל לגור בשכונה". גפסו גם איננו נרתע מהנחת הבעיה הדמוגרפית על השולחן. "אני מאמין שמי שיכולה באמת לאחוז בקרקע, לשמור עליה ולא למכור אותה היא האוכלוסייה החרדית", הוא אומר. "רק היא מסוגלת להבטיח שנצרת עילית תישאר לנצח עיר יהודית. הצעד הזה ייצור איזון דמוגרפי. אני בעד התיישבות, גם ביהודה ושומרון".

אז למה ההצלחה כל כך חלקית? את התשובה לשאלה ניתן למצוא לדברי גורמים בשוק הנדל"ן החרדי במאפייניו של הציבור הזה. גורם שמעורב בשוק הנדל"ן במגזר החרדי טוען בשיחה עם 'בשבע' כי מעבר לבעיות הטכניות, כמו מרחק גדול מדי מריכוזי אוכלוסייה חרדיים, טרם גויסו לעניין הגורמים שיכולים לשנות את התמונה. "החרדים משוועים לפתרונות דיור, אך לא ילכו לגור בכל מקום. לאחר שבמשך שנים רבות הפריווילגיה של עיר חרדית היתה נחלתם של תושבי בני ברק בלבד, גילה הציבור החרדי את האופציה הזו בערים ביתר עילית, מודיעין עילית ואלעד והוא לא ימהר לשמוט אותה מבין ידיו. איכלוס של שכונה באוכלוסייה חרדית חזקה תלוי בראש ובראשונה בהבאת קהילה חזקה למקום. את התוצאות של יישוב שלא הובאה לתוכו קהילה חזקה ניתן לראות בעמנואל. ההצלחה בחריש נובעת בעיקר מהקהילות שמתכוונות להשתלב בעיר, והמאמץ בהר יונה חייב להיות ממוקד בהבאתה של קהילה משמעותית".

 

 

 כלכלה והלכה

לפנים משורת הדין

הרב שלמה אישון

שני מקורות מביא התלמוד לכך שיש לנהוג לפנים משורת הדין.

האחד מובא בהקשר לסיוע בטעינה על ידי מי שהוא "זקן ואינה לפי כבודו", שאף שמן הדין פטור, בכל זאת יש לו לנהוג לפני משורת הדין: "דתני רב יוסף: 'והודעת להם... ואת המעשה' - זה הדין, אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל, ע"ב). מאותו טעם שילם רבי חייא לאישה שהטעה בהערכת דינר שהראתה לו – אף שלא היה במעשהו כל התרשלות (בבא קמא צט, ע"ב).

המקור השני מובא בהקשר לחיוב לשלם שכר לפועלים ששברו חבית יין שנשאו (בבא מציעא פג, ע"א). החיוב שם הושתת על הכתוב במשלי: "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמר".

גם ביחס להשבת אבדה במקום שבו מן הדין אינו חייב להחזיר, הובאה החובה לנהוג לפנים משורת הדין, אך שם לא הובאו לכך סימוכין מהמקרא (בבא מציעא כד, ע"ב). התוספות מבארים שביחס להשבת אבידה לא הובא מקור להליכה לפנים משורת הדין, משום שאין למשיב כל הפסד כספי. הם מוסיפים שהחיוב לשלם לפועלים למרות שגרמו נזק מהווה חידוש גדול יותר מאשר החיוב בסיוע לטעינה ובהערכתו המוטעית של הדינר, ועל כן הביא התלמוד ביחס לכך את הפסוק במשלי ולא הסתפק בדרשת הפסוק "אשר יעשון" שהובאה במקומות האחרים.

להלכה נחלקו הראשונים בשאלה האם בית הדין כופה על הליכה לפנים משורת הדין. שתי הדעות הובאו ברמ"א (חו"מ יב, ב) ובפתחי תשובה, שם הביא שנחלקו הפוסקים אילו אמצעי כפייה רשאי בית הדין להפעיל כדי להביא להליכה לפנים משורת הדין. למעשה, הדעה הרווחת בין הפוסקים שבית הדין רשאי לכפות על הליכה לפנים משורת הדין בהתאם לשיקול דעתו ובהתחשב בצדדים העומדים לפניו. כך למשל, יטה בין הדין לכפות על הליכה לפנים משורת הדין כאשר התובע הוא עני והנתבע הוא עשיר או שהוא מוסד ציבורי.

 

הכותב הוא ראש מכון כת"ר