בשבע 516: רישיון להפגין

מה חשוב יותר: הסדר הציבורי או חופש הביטוי? התשובה תלויה כנראה בזהות המפגינים

יאיר שפירא , ט"ז בחשון תשע"ג

  * במח"ש החליטו, בניגוד לעבר, לא לוותר לשוטרים שנתנו עדות שקר * מדיניותו של השופט גרוניס מתחילה להשפיע על חבריו לעליון * לא בטוח שהתקשורת תמשיך לבקר את השופטת אלשיך אחרי שהיא אישרה את עיסקת 'מעריב'

לפני כמעט ארבע שנים, בשעת צהריים חורפית, צעדו כמה עשרות פעילי שמאל בתל אביב והפריעו לתנועה. חלק רכבו על אופניים. אחרים הרעישו בכלי הקשה ובתופים. הם לא ביקשו רישיון להפגין, ולא נענו לקריאות השוטרים להתפזר. שישה מהם נעצרו והועמדו לדין על התקהלות אסורה והפרת השלום. שופטת בית משפט השלום בתל אביב, הדסה נאור, קיבלה לידיה קלטת משטרתית ובה נראים פעילי השמאל חוסמים את מחצית הכביש ברחוב מרכזי בתל אביב כשטורי מכוניות משתרכים מאחוריהם. אבל משיקולים של איזון בין ההפרעה לסדר הציבורי ובין חופש הביטוי החליטה השופטת לזכות אותם. פרקליטות מחוז תל אביב מיהרה לערער על הזיכוי. אך בית המשפט המחוזי בעיר דחה את הערעור ופטר את פעילי השמאל בלא כלום. את פסק הדין כתב השופט ג'ורג' קרא, שהרבה לדבר בשבח חופש הביטוי. "אכן היה בהתנהלות המשיבים מימד של הפרעה מסוימת לתנועה", כתב השופט, "אך זו היתה (הפרעה) נסבלת ולתקופת זמן קצרה בלבד. אינני רואה עין בעין עם המאשימה כי כל הפרעה לתנועה, גם כזו שמוגדרת נסבלת, הגורמת לאי-נוחות בלבד, כפגיעה בסדרי התנועה, שנותנת יסוד סביר לחשש כי המשיבים יפרו את השלום".

השנים, כך נראה, מרככות את ליבו של השופט קרא. לא תמיד אפשר היה למצוא בו מיזוג נעים שכזה בין הנטייה להפחית מחומרתן של עבירות יחד עם מודעות גדולה לחופש ההפגנה והביטוי. חצי שנה בטרם יצאה שיירת השמאל לחסום את כבישי תל אביב, גזר השופט קרא 30 חודשי מאסר ו-40 חודשי מאסר בהתאמה על האחים אליצור ומרדכי לוינשטיין. האחים תכננו לחסום את נתיבי איילון על ידי הבערת גרוטאות רכב במחאה על תוכנית ההתנתקות. אז הרטוריקה של השופט קרא היתה שונה.

 השיניים של מח"ש

אם על השופט קרא נמשך פתאום חוט של חסד, הרי שהמחלקה לחקירות במשרד המשפטים החלה דווקא להצמיח שיניים. כתב אישום שהוגש השבוע נגד שוטר משמר הגבול לבית משפט השלום בירושלים ביקש להרשיע שוטר שנהג באלימות כלפי קבוצת פועלים ערבים שעבדו בקטיף שקדים סמוך לקיבוץ נתיב הל"ה. השוטר, שחשד כי מדובר בשוהים בלתי חוקיים, כבל את אחד מהם, וכשהוא שוכב כבול על האדמה בעט בו וגרם לו לשבר באגן. השוטר הואשם בגרימת חבלה של ממש. עד כאן מדובר במעשים שבכל יום. אך פרקליטי מח"ש הוסיפו והאשימו אותו בהדחה בחקירה ובשיבוש הליכי משפט. וכאן כבר טמון חידוש. השוטר פעל "כמקובל": זייף את דו"ח הפעולה וניסה לתאם עדויות עם חבריו לסיור המשטרתי. לא דברים שמח"ש מייחסת להם חשיבות בדרך כלל.

כתב אישום נוסף שהוגש השבוע לבית משפט השלום בירושלים נגד שני שוטרים אחרים, מתאר חיפוש שהללו עשו בכליו של ערבי אחר, סמוך לשער האריות. האחד ערך את החיפוש, השני אחז ברובה. הערבי התלונן על דרך החיפוש, והשוטר שאחז בנשק לא שלט ברוחו ותקע את קת הרובה בפניו של האיש ופצע אותו בגבה השמאלית. הפרקטיקה הנהוגה במשטרת ישראל באירועים מביכים שכאלה, היא לעצור את האזרח המותקף ולהאשים אותו בתקיפת שוטר. לצורך העניין זייפו השוטרים את דו"ח הפעולה ותיאמו עדויות. גם כאן הפתיעה מח"ש: לא זו בלבד שהשוטר הפוגע הואשם בגרימת חבלה של ממש, אלא ששני השוטרים הואשמו בהליך פלילי במסירת ידיעה כוזבת ובשיבוש הליכי חקירה.
במכתב לראש מח"ש, לא התקשתה מנהלת ארגון זכויות האדם ביש"ע, אורית סטרוק, לפרט דוגמאות לשוטרים שנתפסו כשהם משבשים חקירה ולא נפתח נגדם כל הליך פלילי

שני כתבי האישום הללו, שפורסמו השבוע על ידי דוברות משרד המשפטים, קוממו את מנהלת ארגון זכויות האדם ביש"ע, אורית סטרוק. במכתב לראש מח"ש, עו"ד אורי כרמל, היא לא התקשתה לפרט דוגמאות לשוטרים שנתפסו כשהם משבשים חקירה ולא נפתח נגדם כל הליך פלילי. הצד השווה בדוגמאות שמנתה סטרוק הוא שהשוטרים ניסו להגן על עצמם או על חבריהם לאחר שפגעו בתושבים יהודים ביו"ש. כך פקד אמיר פארס, שפגע במפגין בעמונה ובהמשך מסר עדות שקר למח"ש, חתם על תצהיר כוזב והעיד עדות שקר מעל דוכן העדים, אך הועמד לדין משמעתי בלבד. גם רפ"ק אילן מלכה, שתקף מפגין ביצהר, הדיח את פיקודו לכתוב דו"ח שקרי ולשקר במח"ש, הועמד לדין משמעתי בלבד. זה גם היה גורלה של רס"ב עליזה לדרמן, שנמנעה במכוון לצלם את חבריה השוטרים שהתעללו במפגין יהודי. גם כשבית המשפט קבע במפורש שקציני משטרה שיבשו הליכי חקירה, לא נעשה איתם דבר. על רפ"ק חיים שרייבהנד שהתעלל במשפחת פעיל ימין ברחובות, כתבה השופטת עירית כהן שהוא שיקר בבית המשפט. בהזדמנות אחרת קבעה השופטת כהן כי רפ"ק גיל דשא והשוטר יעקב זייפו בשיטתיות דו"חות פעולה נגד כיתת הכוננות ביישוב יצהר. איש מהשוטרים הללו לא הועמד לדין פלילי, והמשטרה גנזה את התיקים המשמעתיים שנפתחו להם בעקבות קביעת השופטת.

האם מדובר באפליה? יש לקוות שלא. התיקים שעליהם מדברת סטרוק נפתחו במח"ש לפני שנתיים ויותר. התיקים שבהם העמידה מח"ש לדין שוטרים על שיבוש הליכי חקירה הם טריים יחסית. כבר שנים שבמח"ש חולמים על מיגור תרבות השקר של משטרת ישראל, וייתכן שלאחרונה החליטו שם לנקוט צעדים מעשיים להגשמת החלום.

 

בן גביר עושה קופה

עו"ד איתמר בן גביר נוהג להתלוצץ עם מי שתוהים על מקור פרנסתו ולומר כי את עיקר הכנסתו הוא מקבל ממשטרת ישראל. ואכן, בשנים האחרונות הוציא בן גביר עשרות אלפי שקלים בתביעות נזיקין שהגיש נגד משטרת ישראל ושוטריה. השבוע נפסק לו סכום צנוע יחסית, עשרת אלפים שקלים, לא כולל הוצאות משפט. את הפיצוי קיבל בן גביר על שני אירועים שהתרחשו לפני שבע שנים. האחד, כאשר היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, הגיע לסיור בחברון ובן גביר השתתף בקבלת פנים סוערת שערכו לו חלק מהתושבים שם. הוא נלקח לתחנת המשטרה, ולאחר שעזב מזוז את העיר, החליט קצין משטרה להאריך את מעצרו בעשרים וארבע שעות, ללא כל סיבה הגיונית. במקרה אחר באותה שנה נצפה בן גביר על ידי שוטר סמוך להפגנה של צעירים בעיר כשהוא משוחח בטלפון הנייד. כשהכריזה המשטרה כי מדובר בהתקהלות בלתי חוקית, פנה בן גביר משם. הוא נעצר לאחר מספר דקות סמוך לביתו, למרות שהשוטר שעצר אותו העיד כי לא הבחין שבן גביר היה מעורב בהתקהלות. גם אז המשטרה התקשתה לנפק הסבר משכנע למעצר. למרות זאת, השופט הוותיק של בית משפט השלום בירושלים, יחזקאל ברקלי, דחה לפני כשנתיים את תביעתו של בן גביר. על המעצר שאחרי עזיבת מזוז את העיר הוא גיבב הרבה "סיטואציה רגישה" וקצת "אזור נפיץ" ו"מתלקח בקלות". הוא הודה אמנם שלמעצרו השני של בן גביר לא היתה כל עילה ממשית, אך כתב כי לאור היכרותו של השוטר עם בן גביר, הרי הנחתו שהוא היה מעורב בהפרות הסדר היתה מוצדקת. שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה יועד הכהן, איש הסנגוריה הציבורית לשעבר, חשב אחרת. הוא כתב כי למעצרו של אדם צריך להתלוות צורך ממשי, ואם המשטרה עוצרת אדם בלי סיבה טובה היא תיאלץ לשאת בתוצאות.

 

מורשת גרוניס

האם שופטי בית המשפט העליון מצופפים שורות ומתיישרים על פי מדיניותו השיפוטית של נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס? גם אם אין ראיה ברורה לדבר, רמז לכך אפשר למצוא בעתירתם של מכון ירושלים לצדק והעמותה לזכויות משפחות מעורבות שנדחתה השבוע. העמותות עתרו נגד הליך הרישום בחוק ברית הזוגיות לחסרי דת. החוק שהתקבל לאחרונה מאפשר לשני חסרי דת בישראל להינשא, אך מחייב את בני הזוג להצהיר כי אינם יהודים. הארגונים העותרים מצאו כי ההצהרה משפילה את הבאים להינשא על פי החוק ופוגעת בפרטיותם. השופטים, אף על פי שטענו כי מדובר בנושא רגיש ובעל חשיבות, סירבו להתערב. הם קבעו כי מדובר בתחום מורכב שהכנסת עשתה בו צעדי חקיקה ראשונים, ומן הראוי להניח להליך החקיקה להתפתח. הם שלחו את העותרים להתדיין עם השר הממונה על תקנת התקנות לחוק, כדי להידבר איתו על הליך רישום רגיש יותר. בהתאם למדיניות של גרוניס השופטים הטילו הוצאות, גם אם צנועות יחסית, על הארגונים העותרים. את פסק הדין אמנם כתב השופט יורם דנציגר, אך איתו חתומים שניים מהסמנים השמאליים של בית המשפט: מקורבה של הנשיאה לשעבר בייניש השופט עוזי פוגלמן, והתקווה הלבנה של שוחרי האקטיביזם השיפוטי, השופטת החדשה פרופ' דפנה ברק-ארז.

 

מי מפחד מוורדה

הרבה נכתב על עיסקת 'מעריב'. על הבעלים החדש כמובן, על הבעלים הקודם, וגם על זה שלפניו. על העובדים, על בית הדפוס, על העיתונאים ואפילו על הנאמנים. אני רוצה לכתוב דווקא על השופטת. כזכור, זה לא מכבר נחלצה השופטת ורדה אלשיך בעור שיניה מהדחה. כדי לעשות זאת היא נדרשה לכל העוז והחוצפה שלה, יחד עם האטימות הכללית של מערכת המשפט לנורמות ציבוריות שהיא עצמה מופקדת עליהן. השופטת אלשיך הואשמה על ידי נציב קבילות השופטים, השופט העליון בדימוס אליעזר גולדברג, כי זייפה פרוטוקול של דיון שנערך אצלה כך שיתאים לתלונה שהגישה נגד עורך דין שהופיע בפניה. עם אמונה בצדקת דרכה, ועם קצת עזרה מידידים, היא הצליחה להשפיע על נשיא בית המשפט העליון ועל שר המשפטים. ואלו, לאחר התלבטויות, החליטו שלא להדיח אותה. העיתונות צעקה בוז, אבל אז הגיעה ההתמוטטות של 'מעריב'. והנה, התהפכו היוצרות. אם קודם גורלה של השופטת היה נתון להשפעת העיתונות, עתה גורל העיתונות בידי השופטת. אלשיך הפגינה אמפטיה גדולה לעובדי 'מעריב'. היא שבה והדגישה את חשיבות המשך הפעלתו של העיתון, ובמידה רבה היא אחראית להקפאת עיסקת בן צבי הראשונה וליצירתה של עיסקת בן צבי השנייה, ממנה יצאו עיתונאי 'מעריב' בתנאים משופרים.

ובכן, יש לנו עכשיו שופטת אחת שהסתבכה בצרות, עיתון אחד גדול שעובדיו חבים לה הרבה מאוד, ועוד הרבה עיתונאים בכמה כלי תקשורת מרכזיים, שלא יודעים מתי יונח גם גורלם בפניה.