בשבע 516: ליכוד מבית מפא"י

דברים שרואים מכאן , ט"ז בחשון תשע"ג

יותר משהוא מזכיר את הסכם גח"ל, האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו דומה לחזרתה ההיסטורית של רפ"י לזרועות מפא"י, במטרה לאפשר את שובם של פרס ודיין להנהגה * אפשר לבקר את המפלגה המאוחדת על התפקוד בתחום המשפטי והביטחוני, אך אסור להציג את ישראל ביתנו כמפלגה של זוללי בשר לבן * מפלגת שלטון גדולה לא תבטל את התלות של הקואליציה במפלגות הקטנות

 למרות הכותרות על התנגדות עזה בליכוד להקמת המערך האלקטורלי עם ישראל ביתנו, ההחלטה עברה חלק בוועידה. היה ברור מראש שבליכוד לא ירצו לתת סטירת לחי לראש התנועה זמן קצר לפני הבחירות. זכה נתניהו שמלאכתו גם נעשתה על ידי שרשרת סקרים אשר הזימו את הסקר הראשון שפורסם בערוץ 10 וניבא שהמערך המשותף לא יזכה ביותר מ-35 מנדטים. ברגע שהבחינו בליכוד שהשידוך אינו מזיק מבחינת מנדטים ואולי אפילו מסייע מעט, הכאילו משחק במרכז הוכרע לטובת נתניהו.
למרות שהאיחוד בין שתי המפלגות מוצג כבלוק טכני בלבד, אי אפשר להתעלם ממיקומו של ליברמן כמספר שתיים ברשימת מפלגת השלטון - עובדה שבוודאי יוצרת תחושת סיפוק וגאווה אצל העולים, בדומה לסיפוק שמרגישים אוהדי כדורגל כאשר שחקן ישראלי מככב בליגה האנגלית או הספרדית

כדי להפיג את החששות, המערך המשותף הוצג לא כאיחוד מלא חלילה בין שתי המפלגות, אלא כגירסה חדשה של הסכם גח"ל (גוש חירות ליברלים). מדובר בהסכם שנחתם בשנת 1965 בין תנועת החירות למפלגה הליברלית (ואיך אפשר להתכחש למלאכת ידיו של מנחם בגין), על מנת להקים כוח רציני שמסוגל להתמודד מול ההגמוניה של מפא"י.

לעניות דעתי, ההשוואה ההיסטורית הזאת היא מוטעית. הקמת גח"ל באמת נועדה בראש ובראשונה לצורכי בחירות, כאשר חירות תורמת את המצביעים והליברלים תורמים את המכובדות. מעבר למטרה הפוליטית המשותפת, היו פערים אידיאולוגיים משמעותיים בין שתי השותפות. מבחינה כלכלית, הליברלים היו חסידי הכלכלה החופשית, בשעה שחרות אמנם התנגדה לסוציאליזם אך האמינה במעורבות ממשלתית חזקה שתבטיח תנאים נאותים לשכבות החלשות, שמהן שאבה את כוחה האלקטורלי. מבחינה מדינית, הנושא של יהודה ושומרון עדיין לא היה אקטואלי בעת הקמת גח"ל, אבל הנהגת המפלגה הליברלית כללה אישים בעלי השקפה יונית מובהקת. עם עליית הליכוד לשלטון במהפך 1977 בוצעה מלכתחילה חלוקת עבודה: הנושאים הכלכליים הופקדו בידי הליברלים, בעוד חירות הובילה את מדיניות החוץ והביטחון. בגלל הפערים הללו עברו יותר משני עשורים מהסכם גח"ל עד שחירות והליברלים חברו למפלגה אחת מאוחדת במהלך שכונה "ליכוד הליכוד".

הפעם מדובר במציאות שונה לחלוטין. מי שמסוגל להצביע על הבדלים אידיאולוגיים מהותיים בין הליכוד וישראל ביתנו - שיקום. גם לא מדובר במפלגות בעלות מסורת פוליטית שונה. ישראל ביתנו היא בעצם ליכוד עם ניחוח של חבר העמים. אביגדור ליברמן הוא מנכ"ל הליכוד לשעבר שתמיד הקפיד לשמור על קשרים במפלגת האם. השר עוזי לנדאו, יאיר שמיר ואורלי לוי (הבן של והבת של) אינם זרים במצודת זאב. הם לא שברו שמאלה אידיאולוגית כמו רוני מילוא או אהוד אולמרט, ולכן חזרתם לליכוד מתקבלת בטבעיות. באותה מידה הליכוד אינו ארץ זרה עבור עולי חבר העמים. הליכוד כבר קלט לתוכו את ישראל בעלייה, שיבץ את נתן שרנסקי כיו"ר הסוכנות ומינה את זאב אלקין לראש הסיעה ויו"ר הקואליציה. למרות שהאיחוד בין שתי המפלגות מוצג כבלוק טכני בלבד, אי אפשר להתעלם ממיקומו של ליברמן כמספר שתיים ברשימת מפלגת השלטון, עובדה שבוודאי יוצרת תחושת סיפוק וגאווה אצל העולים, בדומה לסיפוק שמרגישים אוהדי כדורגל כאשר שחקן ישראלי מככב בליגה האנגלית או הספרדית.

יותר משהוא דומה להסכם גח"ל, האיחוד הנוכחי מזכיר דווקא את הקמת מפלגת העבודה בשנת 1968, כאשר רפ"י בראשות שמעון פרס ומשה דיין, שפרשו ממפא"י ב-1963 בעקבות מורם דוד בן גוריון, חזרו הביתה. פעיליה הבולטים של רפ"י הבינו שדרכם של אישים כמו דיין, פרס, חיים הרצוג ויצחק נבון לצמרת עוברת דרך חזרה למפא"י. גם ליברמן מבין שאם ברצונו להגיע לפסגה לאחר עידן נתניהו, עליו לעשות זאת דרך הליכוד. כמו אנשי רפ"י לשעבר, הוא מאמין שיצליח לבצע זאת במסגרת המפלגה המאוחדת.


למרות הביקורת, האיחוד בין המפלגות הוא מהלך טבעי . ההצבעה על האיחוד במרכז הליכוד

מסורתיים לא פחות

בבחירות הקודמות ישראל ביתנו היתה להיט, ובשלב מסוים היא אפילו איימה לנגוס בכוחה של ש"ס. על מנת לעצור את זליגת המנדטים, הציגה התעמולה של ש"ס את ליברמן ומפלגתו כחילונים קיצוניים שהצלחתם תפגע חלילה בקודשי ישראל. בלי לחזור לגמרי לטקטיקת הברכות והקללות, נרמז לבוחרים שמי שיעניק את קולו לישראל ביתנו לא יינקה. הטקטיקה הזאת הצליחה, אבל היא היתה שקרית. ליברמן, שמפגין תמיד קור רוח מול כל העלבונות המוטחים בפניו, הודה שהפעם הוא הרגיש פגוע.

בעקבות יצירת הבלוק בין ישראל ביתנו לליכוד, נוצר פיתוי לרשימת 'טב' להעתיק את הטקטיקה הזאת, ולטעון שהליכוד הפנה עורף למסורת ישראל לטובת קבוצת זוללי בשר לבן לתיאבון. אך גם אם נניח שטקטיקה כזאת תחזיר הביתה את התינוקות הסרוגים שנשבו בליכוד, אסור למפלגות הציונות הדתית לאמץ קו הסברה פסול. מדובר בגירסה דתית לעמדת השמאל המציגה את ליברמן כפוטין הישראלי וכסכנה לדמוקרטיה הישראלית.

לגיטימי להתעמת על השאלה מי מסוגל לקדם את ערכי הציונות הדתית, הליכוד או המפלגה המאוחדת, אבל אסור להציג את ליברמן ואת מפלגתו כמשומדים להכעיס. אשתו ובתו של ליברמן הם שומרי מצוות. יו"ר ישראל ביתנו בחר להתגורר בנוקדים, יישוב מעורב בעל צביון ציבורי דתי, ולשלוח את ילדיו לבית ספר שפועל תחת פיקוח ממלכתי דתי. השר עוזי לנדאו וח"כ דוד רותם אינם ידועים כשונאי דת. חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, שאולי לא תחזור לכנסת על רקע ניסוך המים שערכה לחבר הכנסת ראלב מג'אדלה, מקפידה על שמירת מסורת לאחר שהצטרפה לעם ישראל. היחס של ישראל ביתנו למסורת אינו נופל מזה של יובל שטייניץ או דן מרידור, ולכן החיבור לישראל ביתנו לא הופך את הליכוד לפחות מחויב או יותר מחויב למסורת ישראל.

המצפון של המגזר הדתי-לאומי בקשר לעליית חבר העמים רחוק מלהיות נקי. אנשים מבריקים שומרי תורה ומצוות מעלייה זאת נאלצו למצוא קידום בישראל בעלייה או בליכוד ולא בבית ספרנו. אולי גם לא היינו מספיק נחושים בשאלת הגיור, והתעוררנו רק כאשר נעשה ניסיון לפסול את גיוריו של הרב חיים דרוקמן. לכן לא כדאי להוסיף חטא על ידי קו הסברה שיכפיש את מנהיגי ישראל ביתנו ובוחריה. הביקורת על הליכוד-ישראל ביתנו חייבת להתמקד בנושאים אחרים כמו ההתבטלות בפני היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין או ההבלגה מול עזה.

 

המשל והמשילות

מפלגות הליכוד וישראל ביתנו מציגות את עצמן כמי שהשכילו לשים את הדברים הקטנים בצד ולפעול לטובת ממשל תקין, המושתת על מפלגות גדולות ומשפר את המשילות תוך הקטנת כוחן של מפלגות קטנות וסקטוריאליות. הטיעון נגד כוחן המוגזם של המפלגות הקטנות מגיע בדרך כלל ממחוזות השמאל. הפעם הליכוד הנחית מכת מנע, והאביר הפוליטי בני בגין אף איחל לשמאל לאמץ את השיטה וליצור מערך נגדי ש"ייתן פייט טוב בבחירות".

לא מדובר באופורטוניזם פוליטי גרידא. הליכוד והעבודה באמת ובתמים היו מעוניינות לשחזר את הבחירות לכנסת העשירית שהתקיימו בשנת 1981, כאשר הליכוד והמערך ביחד הגיעו ל-95 מנדטים. למעשה, אם לא נאמץ שיטה אזורית כמו זו הנהוגה בבריטניה או משטר נשיאותי, התנאים של 1981 יחזרו על עצמם בערך באותה תדירות של סופת ההוריקן סנדי.

הבחירות של 1981, שהיו בין המקוטבות ביותר שידעה המדינה, התרכזו סביב אישיותו של מנחם בגין, שמשך אליו גם אהדה יוקדת וגם שנאה תהומית. בהתאם לכך, הבחירה התנקזה להצבעה של או ליכוד או מערך. התרסקותה המבישה של הרשימה הדמוקרטית לשינוי 'דש' (הניסיון הראשון להקים מפלגת מרכז עתירת כוכבים משני הגושים) הקשתה על התגבשותה של מפלגה דומה, ורשימת תל"ם של משה דיין זכתה בשני מנדטים בלבד.

האירוניה היתה שחרף שלל המנדטים הגדול, הליכוד עדיין נזקק לאותן מפלגות קטנות וסקטוריאליות כדי להרכיב ממשלה, וגם שילם בהתאם. כך יצא שהמפד"ל, למרות שירדה מ-12 מנדטים ל-6, זכתה בממשלת בגין השנייה לאותו מספר תיקים כמו בראשונה. על כן יאמרו המושלים שהמשילות טובה כסיסמת בחירות, אבל המציאות חזקה יותר.