בשבע 516: בשבע

האם יש לחתור לצמצום המערכת הפוליטית בישראל למספר קטן של מפלגות גדולות בלבד?

ירעם נתניהו , ט"ז בחשון תשע"ג

לא להתערב

שאול שיף

עיתונאי

לדעתי אין לצמצם את המערכת הפוליטית בישראל למספר קטן של מפלגות גדולות, ויש להשאיר את המצב הנוכחי על כנו.

החברה הישראלית היהודית היא תוססת ורבת אנפין בתפישות עולם, בדעות, ברעיונות ובמחשבות. וכל עוד היא עדיין בשלבי התהוות מכל הבחינות – יש לאפשר לקיטור הפוליטי למצוא ביטוי במסגרת מפלגתית, יהיה גודלה אשר יהיה.

בעיקר אמור הדבר לנוכח העובדה שמה שקרוי ימין אינו ימין עוד, והכל זורם שמאלה במעשים בפועל.

גם אין לחנוק את האוכלוסיות הדתיות לסוגיהן, משום שהן שונות במהותן. קיפוח המיעוטים האידיאולוגיים בייצוג רק ייצור עוד חוסר שקט בחברה הישראלית, חברה שממילא רותחת ואינה סובלנית.

הקלפי עושה את שלו, והראוי להתחסל מתחסל גם בלא עזרתו והתערבותו של המחוקק. הנה לנגד עינינו דווקא מפלגות גדולות יחסית נעלמו כקיקיון של יונה, לאחר שהאזרח השפוי גילה שהן בועה פוליטית ועורבא פרח.

השכל הישר עובד, אם כי לעיתים מעט באיחור.

 

עדיף משטר נשיאותי

ד"ר יצחק קליין

ראש המחלקה למחקרי מדיניות ב'פורום קהלת למדיניות'

לא בטוח שהמטרה שיש לחתור אליה היא מערכת שמורכבת ממפלגות גדולות בלבד. מה שחשוב הוא לייצר מערכת פוליטית שיוצרת הכרעות ברורות, ובה יש לרשות המחוקקת כלים אפקטיביים לבלום את הרשות המבצעת.

רצוי שיהיו שתי מפלגות שגדולות בהרבה מהמפלגות האחרות, המייצגות את חלופות המדיניות העיקריות העומדות בפני הציבור. במערכת כזאת, בדרך כלל, קל לזהות כיצד בחר הציבור, מי עולה לשלטון ומי לא. משימת הרכבת הקואליציה ותחזוקה פשוטה יותר. הבעיה היא שקשה מאוד להשיג זאת במסגרת שיטת הבחירות הנהוגה בישראל.

שיטת בחירה ישירה, שבה המדינה מתחלקת למחוזות וכל מחוז בוחר נציג לכנסת, נוטה לצמצם את כמות המפלגות למספר קטן ביותר – שתיים עד ארבע. מפלגות קטנות מתקשות לזכות ברוב במחוז כלשהו ונמחקות מהמפה הפוליטית. בעלי אינטרסים שונים שפעם חשבו לייסד עוד מפלגונת קטנה כדי לייצג את האינטרס הצר שלהם, נאלצים להתפשר ולהפוך חלק ממפלגה גדולה, אם הם רוצים שיישמע קולם. הדבר מוסיף יציבות למערכת הפוליטית.

וזהו גם חסרונה. בישראל היום, שיטת הקואליציה הרב-מפלגתית היא שנואת ראשי ממשלה, אשר חייבים לנהל אותה, אך הרב-מפלגתיות היא הכלי העיקרי שבאמצעותו הרשות המחוקקת יכולה לבלום את הממשלה; מפלגת מפתח פורשת והממשלה נופלת. בבריטניה, למעט מקרים חריגים מאוד שבהם מורכבת ממשלת קואליציה (כמו היום), ראש הממשלה נשען על מפלגה אחת גדולה, והוא שולט בקידום חבריה באופן מוחלט. יש כאלה שמכנים את השיטה הבריטית "דיקטטורה לארבע שנים".

נראה לי כי השיטה האופטימלית היא שיטה נשיאותית, שבה חברי הרשות המחוקקת נבחרים בשיטה המחוזית. שיטת בחירה מחוזית מצמצמת את מספר המפלגות, אך גם מפחיתה מחשיבותן. בסופו של דבר חבר הכנסת הבודד חייב לרצות את מצביעיו, ולא חשוב איזו מפלגה הוא מייצג. אם מדיניות ראש הממשלה או הנשיא אינה מקובלת על תושבי המחוז, הנציג הנבחר חייב ליישר קו עם בוחריו, גם אם הנשיא הוא חבר המפלגה שלו, וכך נשמרת יכולת הרשות המחוקקת לבלום את הרשות המבצעת. הנשיא מצידו נבחר לתקופה של שנים ואינו תלוי בהצבעות אי-אמון למיניהן. אך כדי ששיטה זאת תעבוד, חובה לחזק מאוד את הסמכויות הנוכחיות של הכנסת לבקר ואף לעצור מהלכים של הרשות המבצעת, למשל באימוץ הסכמים בינלאומיים ושאלות אחרות במדיניות חוץ.

 

רצוי, אך לא מעשי

ניסן סלומינסקי

ח"כ לשעבר (מפד"ל)

במשפט אחד – זהו הדבר הרצוי, אבל לא הדבר האפשרי במצבה של החברה הישראלית. מניסיוני, הן כראש מועצה והן כחבר כנסת, ריבוי מפלגות הוא בעיה קשה ליכולת המשילות. דהיינו היכולת לקבל החלטה, להוציא אותה אל הפועל ולהוביל תהליכים במערכות מורכבות כמו ממשלה, כנסת ואפילו מערכת קטנה כמו מועצה.

כאשר יש מצב של ריבוי מפלגות שפועלות במערכת הפוליטית, תהליכי קבלת ההחלטות מוכפפים לאינטרסים קטנים, פרטיים, סקטוריאליים, ואילו טובת הכלל וטובת הציבור נשחקות תחת האינטרסים הפרטיים. בסופו של דבר מתקבלות החלטות לא טובות.

לכן, במצב של חברה אחידה, הרצוי הוא שבמערכת הפוליטית שיטת בחירת הנציגים תהיה כזו שתכוון את המערכת למצב של מעט מפלגות. אבל החברה הישראלית כיום היא חברה מרובת גוונים, צרכים ועמדות באופן קיצוני מאוד. במצב חברתי כזה יצירת סד חוקי שיכוון את המערכת לצמצום מספר המפלגות יגרור חוסר אמון וחוסר יציבות, ואולי אף יותר קיצוני מזה – יפגע באמון ובמוכנות של הציבורים השונים לקבל את מרות שלטון החוק, וכן ינטרל ציבורים שונים המייצגים דעות ותפישות עולם אשר מלוות מדינה בהקמה.

במצבה החברתי-תרבותי של המדינה והחברה הישראלית, יש צורך לראות ייצוג של הגוונים השונים - השמאל והימין הפוליטי והכלכלי, הקיצוני והמתון, הדתיים הלאומיים, החרדים והחילונים.

בסופו של דבר, כמו בכל שאלה פוליטית מורכבת, הפתרון טמון בשיווי המשקל, איזון בין הצורך בהבאה של מגוון הקולות והכוחות שפועלים בחברה הישראלית לידי ביטוי, ובין הצורך ביציבות ובמשילות. זהו המענה הבריא והטוב ביותר לחברה הישראלית ולמדינת ישראל.

הכיוון של אחוז החסימה שהמערכת בישראל אימצה הוא כנראה הכיוון הטוב. מניסיוני, העלאת אחוז החסימה במקצת, כך שיתאפשרו רק מפלגות בעלות ארבעה וחמישה מנדטים יהיה פתרון מסוים לריבוי המפלגות, ומנגד יאפשר ביטוי הולם לתפישות עולם שונות ולמגוון הרחב של הדעות בחברה.

 

 

המערכת התבגרה

למערכת פוליטית מאוד חיוני ליצור מצב של מפלגות גדולות עם מכנה משותף שיכיל מגוון דעות. לכן יבורכו נתניהו וליברמן שהכניסו בגרות למערכת. נראה כמה זמן יעבור עד שזה יקרה בשמאל.

יהודה מן, ירושלים 

 

חשיבות היציבות

המשא ומתן שמנהל יו"ר המפלגה בעלת הסיכויים הגבוהים להרכבת הממשלה, דורש הרבה ויתורים בתיקים ובוועדות, הבטחות חוק, ואפילו לעיתים שינוי יסודי במצע של מפלגתו שלו לצורך הרכבת הממשלה.

המצב הזה לא יכול להימשך יותר. כל קבוצת אנשים קטנה מרכיבה מפלגה עם דרישות פופוליסטיות מוגזמות.

על כן טוב שנראה מפלגה חרדית גדולה מאוחדת, מפלגה דתית-לאומית מאוחדת כנראה עם נטיות ימניות, וכו'. די בשש-שבע מפלגות בכנסת כולה. לצורך כך יש להעלות את אחוז החסימה לטווח של חמישה עד שמונה אחוזים לצורך יציבות השלטון.

אריאל פרצ'יק, רבבה

 

לא לפגוע בגיוון

צריך מספר מפלגות שמשקפות את השקפות העולם המגוונות של עם ישראל.
צריך להגביל את הכוח של המפלגות הגדולות והדורסניות.

יונתן גורמזנו, פתח תקווה