בשבע 516: השיכור הקדוש

עודד מזרחי , ט"ז בחשון תשע"ג

בסיומו של יום חמישי הזדמן לראובן להתפלל ערבית בשטיבל קטן ומרכזי בבני ברק. לידו התיישב בחור כבן שלושים שהיה לבוש בחליפה מרופטת, חולצה לבנה, כיפה שחורה וציצית צמר. הוא נראה תימהוני, פניו נראו עדינות וטובות, אבל עיניו היו אדומות.

מספר רגעים לאחר תחילת התפילה מלמל הבחור כמה דברים והחל לבכות. בתחילה לא היה לראובן נעים להסתכל עליו שמא יביישו. אחר כך הבחין כי הבחור עדיין מתייפח. הוא לא התפלל עם הציבור, רק מלמל מילים, גלגל עיניים, וכך נמשכה כל תפילת ערבית כשהוא נאנח ומתייפח.

אי אפשר היה להתעלם מהמחזה, מפני שקולות הבכי היו קורעי לב ונשמעו היטב בהיכלו של בית הכנסת הקטן.

ראובן אמר לעצמו שכנראה מדובר בבחור מסכן, שיכור או חולה בנפשו. בסיום התפילה ניגש אליו אדם זקן ונתן לו מטבע מכובדת. הלה אמר תודה, אבל לא נראה שמצב רוחו השתנה.

ראובן חיכה מחוץ לבית הכנסת וכעבור כמה דקות יצא הבחור התימהוני והתיישב על ספסל קרוב לשטיבל כשלידו בקבוק וודקה קטן. ראובן ניצל את ההזדמנות, ניגש אליו, התיישב לידו ושאל בעדינות: "למה בכית? אולי אפשר לעזור?"

הלה התכנס בתוך עצמו, קצת מבויש, חשב מעט ואמר במבטא רוסי "אני צריך עזרה", מבלי להביט בבן שיחו.

"למה בכית כל התפילה?" שאל ראובן שנית.
: "למה בכית כל התפילה?", שאל ראובן שנית. "למה בכיתי?", ענה האיש בכאב אמיתי, "אני בוכה על העבירות שלי..."

"למה בכיתי?" ענה בכאב אמיתי, "אני בוכה על העבירות שלי..."

ראובן היה המום מתשובתו וניסה לדובבו.

"בן כמה אתה?" שאל.

"שלושים ושמונה".

"איפה אתה גר? יש לך בית ומשפחה?"

"אני גר לבדי, קרוב לפה".

"ואיפה אתה אוכל בשבת?"

"אצל אנשים".

"ואיפה המשפחה שלך? נולדת ברוסיה?"

"נולדתי בבלארוס", ענה, "אין לי משפחה, חזרתי בתשובה לפני שמונה עשרה שנה. אני חי לבדי".

ראובן הנהן בראשו לאות הזדהות והמשיך להתעניין.

"ואתה מקבל ביטוח לאומי?"

"יש מלחמה", הוא ענה.

"האם אתה נלחם לקבל ביטוח לאומי?", ניסה ראובן להבין.

"לא", ענה, "יש מלחמה עם היצר, עם השתייה".

ראובן הביט בבקבוק הוודקה לידו, והבין.

"מתי התחלת לשתות?"

"מגיל תשע", ענה, "אתה מבין?"

"כן", הנהן ראובן בכאב.

"אבל אתה יודע מה הכי כואב לי?", אמר לפתע הבחור, "כואב לי שחסרה לי ארץ ישראל! אתה מבין?"

"אני לא מבין", נדהם ראובן, "אתה חי בארץ ישראל! אז למה היא חסרה לך?!"

"נכון", ענה בכאב, "אבל חסרה לי בלב ארץ ישראל, בלב שלי! אתה מבין אותי?"

"המממ, כן", אמר ראובן, כשהוא חש שמדובר במשהו עמוק, ושאל: "איך קוראים לך?".

"מיכאל".

"אני ראובן, נעים מאוד", והגיש לו יד ללחוץ.

ידו של מיכאל היתה מאוד רכה וחמימה, שברירית, ממש כמוהו.

"לסבא שלי קראו ראובן", אמר מיכאל בהתלהבות, כשידו עדיין אחוזה בידו של ראובן.

לראשונה בשיחה הפנה מיכאל את פניו לפניו של ראובן ולפתע נראה כאדם אחר, מלא אור.

"אתה מבין ראובן, אני אוהב את ה', מאוהב בו. הוא מחזיק אותי ואני מחזיק אותו", ואז פלט אנחה כבדה.

"אז אתה שותה כדי לשכוח מהחיים הקשים שלך, אבל מצד שני זה הופך אותך לשיכור. זו המלחמה נכון?!"

הוא קירב קצת את פניו לראובן, הביט לראשונה בעיניו, ואמר: "תיארת בדיוק את המצב שלי. דחקת אותי לפינה. אין לי מה לומר לך", וחייך לראשונה חיוך מבויש, שובב ואצילי.

ראובן חייך בחזרה וביקש ממיכאל את מספר הטלפון שלו. לקח לו זמן להיזכר ולבסוף נתן. באותו רגע הרהר ראובן בכך שלא מדובר בבחור מסכן או חולה נפש, אלא באדם קדוש למרות שכרותו.

לקראת סיום שיחתם אמר מיכאל: "ראובן, תברך אותי שתהיה לי פרנסה, שאמצא אישה ושאגמל מהשתייה..."

ראובן לחץ שוב את ידו ובירכו כפי שרצה. לאחר מכן ביקש ממנו שיברך אותו, שגם הוא ימצא זיווג. מיכאל בירך ומצב רוחו התרומם מאוד.

ראובן הוציא את ידו מידו של מיכאל, הכניסה לכיסו והוציא שטר של חמישים שקלים, הגיש לו בחשאי מבלי שיוכלו אחרים לראות, והוסיף "זה בשביל לקנות לשבת מה שאתה צריך".

"אווו תודה!" אמר מיכאל בחיוך רחב, "ה' יברך אותך".

השניים נפרדו לשלום בלחיצת יד.

לאחר שהלך ראובן לדרכו נזכר במשפטו של הרב שלמה קרליבך זצ"ל, "אם תראה אדם בודד ועצוב, אנא גש אליו, היה חבר שלו", והרהר לעצמו: מי יודע, אולי פגשתי כעת את השיכור הקדוש של ר' שלמה...