בשבע 517: עניין אישי

בני גל (גלסטר). 68. תושב ירושלים. נשוי לשרהל'ה ואב לשישה. מאמן אישי ופרסומאי לשעבר

עפרה לקס , כ"ג בחשון תשע"ג

התחלה: 1944, בואנוס איירס, ארגנטינה. המשפחה נמלטה לשם מלודז' קצת לפני השואה. העלייה לישראל, שהתבצעה כשהיה בן חמש, מנתה שלושה: האב, בני ואחיו הגדול. "הרבה קונצרטינות, עוד מהצבא הבריטי. מקבלים תפוז על הסיפון ואומרים: 'זו הארץ הקדושה'".

בית אורן: התגלגל במוסדות שונים, כולל בתי יתומים. בשלב מסוים הגיעו שני האחים לקיבוץ כילדי חוץ. "מצאנו את עצמנו קיבוצניקים עם סנדלים שסוגרים את הכפתור העליון בחולצה ולא יודעים מילה עברית". אחרי שנתיים הצטרף האב, והמשפחה הפכה חברה מן המניין.

גלסטר: שם המשפחה המקורי שקוצר על ידי הקיבוץ. בעקבות ביקור אצל רב מקובל, "שאמר הפסדתם הרבה דברים טובים בגלל שחתכתם", הוחלט לחזור למקור. "הפקידה במשרד הפנים לא הבינה למה".

לימודים: יסודי ותיכון של הקיבוץ, בטכניקה של פעם. "כתבנו בעט ציפורן. היה לנו חור בשולחן בשביל הקסת". אבל רוב השנים האלה נחוו על העצים או בפלחה. "בקיבוץ אתה עובד, לומד או מת. אם ברחת מהשיעור אתה לא משחק, אלא הולך לעבוד", או בורח לדרוזים מדליית אל כרמל, שילדיהם היו לקיבוצניקים כמו אחים.

אחים: זכור במיוחד פאהד, חבר טוב, שלילה אחד נרצח אביו, קצין בכיר במג"ב, והגיע לפנות בוקר אל מיטתו של גל. "הלכנו לאבא, שהוריד את השעון ואמר 'מרגע זה, אתה הבן שלי'".

קיבוץ: "פספסנו את הילדות המשפחתית". היתה ילדות, היה גן עדן ויש חברים טובים עד היום, "אבל הילדות היתה מומצאת, היא היתה מחוץ לרחם. הלכנו לישון קפואים, קמנו רטובים. למה אפשר לצפות מאדם שגדל כך, חוץ מאשר להיות צנחן גיבור?".

צנחן גיבור: הפלוגה המגובשת עדיין מתכנסת ויש לה אפילו קרן שמסייעת לחברים שנמצאים בקשיים כלכליים. השירות היה בעידן טרום פקודות מטכ"ל, והמפקדים "עשו לנו גיהינום. נכוויתי עד מאוד, אבל היינו מורעלים".

הפיצוץ: החזרה למשק אחרי השחרור מתגלה כערימה של סתירות ועתיד שאין רצון להיות חלק ממנו. "הבנתי שאהיה חסר השכלה ואקבור את עצמי בפלחה". באותה עת התחתן, נולדו לו שתי בנות, אבל הקיבוץ נעזב לטובת מושב לכיש, "חצי מדינה דרומה משם". הוא הופך לחקלאי ומתגרש, ואחר כך עובר לעיר הגדולה.

תל אביב: "כי שום דבר לא היה שלם ולא מחובר. תל אביב היתה השוק הגדול ביותר שאני מכיר".

שוק: בהתחלה עבד כסבל בשוק הסיטונאי. לאחר מכן החל ללמוד ניהול עסקים בלילות ובימים עבד בחברה לשיווק ציוד חקלאי מול השוק. בהמשך היתה השתדרגות לניהול המכירות בחברה ואחר כך לניהול השיווק שלה. אז היתה גם היכרות עם עולם הפרסום.

פרסום: כשגל רצה למכור מרסס, הוא החליט לצלם אותו ולשלוח גלויה ללקוחות. בעל הבית התנגד אבל בסוף נכנע, ואחרי הרבה גלגולים יצאה הגלויה אל בית החקלאים, כשעליה הסבר: "המרסס הטוב בעולם". "התחילו להגיע אנשים עם הגלויה ביד ולומר 'אני רוצה כזה'". היתה הצלחה גדולה ולאחריה פיטורין, "הייתי הרוס".

איפה האושר: התחנה הבאה היתה עבודה במסעדה של חברים בדיזנגוף, מסעדה שעברו בה סופרים, שחקנים ועיתונאים מצליחים, "אבל לא פגשתי אנשים שמחים". אחר כך היתה עבודה בגלידריה. שם היה מפגש עם מיליונרים, יבואנים ואנשי עסקים, "אנשים מעניינים אבל לא מאושרים". אחר כך היו לימודי פרסום ועבודה ב'דפי זהב'. "למדתי מהאמריקאים איך מוכרים, עשיתי שם המון כסף". אבל עדיין לא היה מפגש עם אנשים מאושרים. "לא ידעתי מה מביא שמחה".

משרד פרסום 1: בשנת 71' פתח עסק עצמאי לפרסום ומשם עבר לקולנוע. הוא התקבל לבית ספר במינכן, אבל כמה ימים לפני הטיסה עלה לירושלים כדי לרכוש מעיל פרווה, ו"חברים נודניקים גררו אותי לבית הרב צבי יהודה קוק".

הרב: המפגש הניב "הלם טוטאלי וסופני. חטפתי חום פיזית. אמרתי לו 'כל מה שאתה מלמד פה על עבודה, צניעות, חברות, ערך האדם - זה שלנו. מה יש לכם עם זה? אתם דוסים, חקיינים'. הוא שמע והתגלגל מצחוק, ואני הבנתי שיש פה משהו". היתה שהייה של עשרה ימים במקום, ומפגש עם תורות של 'אורות', ו"אנשים עייפים אבל מאושרים".

המהפך: הנסיעה לגרמניה הפכה למסע אל היהדות והישראליות, ואחרי בירור פנימי נוקב וכואב, "מיוסר ומרומם", היתה "סוג של לידה" וחזרה לישראל.

החיפוש: הכניסה לעולם התורה היתה דרך הישיבות החרדיות. "זה היה קשה. את העולם הקודם עזבת ולמקום חדש עדיין לא הגעת. לא היה עם מי להתייעץ, כי היה נדיר מאוד למצוא אז חוזרים בתשובה". אבל העולם החרדי נעזב, "כי לא רציתי לוותר על חבריי, על המילואים ועל באך. חיפשתי עולם שלם".

החזרה: השיבה לבית הרב קוק היתה בסוכות, עם שתי בנותיו הקטנות, כשאחת מהן צעקה שהסוכה פסולה. הרב קוק הבטיח לה שבשנה הבאה יקשטו את הסוכה יחד, ואז שאל את גל 'נו?' והוא החל ללמוד ב'מרכז'. אחרי שנה שלח הרב לקרוא לו מהסטנדר, כדי שיסייע לגוש אמונים בפרסום ובתקשורת. גל סייע וגם הסתייע.

הסתייע: שרהל'ה היתה המזכירה של גוש אמונים, שהגיעה מבית טוב עם ייחוס. אחרי ההיכרות בין השניים אמרה לחברה: 'אוי ואבוי, פגשתי את אהובי'. "כי לא הייתי א-גרויסע מציאה. קיבוצניק בעל תשובה, גרוש עם ילדים". הנישואין היו בהיחבא. אבל מאז השתנו הרבה דברים, "ואני חתן מבוקש אצל הוריה".

עורך הקידושין: הרב משה לוינגר, כי באותה תקופה התמוטטה המינהלת בקריית ארבע, "והפוליטרוקים השאילו אותי לשם". החתונה היתה אולי מחתרתית, אבל המניין הורכב מהרב ולדמן, הרב בני אייזנר, הרב טאו, הרב דרוקמן ועוד.

הפירות: יחד מונים הילדים שישה. אחת מהשתיים הגדולות חזרה בתשובה ומתגוררת בקריית ספר; השנייה מוגדרת חילונית, "אבל יש לה אמונה יותר גדולה משלי". נכדים לא סופרים אבל המספר מתקרב לשתי עשרות. שרהל'ה עסקה ועוסקת כל השנים בפרסום וגם מלמדת אמנות.

משרד פרסום 2: "יום אחד הבנתי שצריך להתפרנס וגם נזכרתי שיש לי מקצוע". במגזר הדתי-חרדי לא היו משרדים, לא מתחרים ולא מדיה - "במילים אחרות כלום". היה צורך לפתח שוק ותודעה אצל הקהל, "לא ספרו את הדתיים ממטר ואת החרדים מחצי מטר". סקרי השוק התבצעו בשטח, מישיבה לישיבה. "זו היתה תקופה מיוחדת".

שכר לפעולתך: "צמחנו להיות המשרד המוביל והגדול. רוב העסקים בתחום הם תלמידים שלנו, כי לא היה להם מקום אחר ללמוד בו".

אימון: כתבה שקרא ב'מעריב' לפני 22 שנה הביאה את גל לטל רונן, שפיתח עם חבורה את תורת הקואוצ'ינג בחו"ל. "לא הבנתי כלום, אבל הרגשתי שיש פה משהו. חזרתי לקריית ארבע ואמרתי לשרה'לה: 'זה קורס ארוך, קשה ויקר' ונרשמתי". ההתלהבות וההפנמה של כלי האימון היו חזקים. העסק פותח לפי המתודה הזאת וכך נוהל גם הזמן האישי במשך שנים.

סוף טוב: "יום שישי אחד קמתי והתפלאתי שלא רצתי לפתוח עיתונים, כדי לבדוק מיקום של מודעות ואיפה שמו את הפרסומת של תנובה. הגעתי לתובנה עמוקה שהחזון שלי הוגשם. מה אעשה עכשיו? מתבקש דבר חדש".

חדש: "עברתי תהליך קשה שנקרא שינוי, שאנשים אוהבים שהוא מתרחש אצל זולתם". הבירור העצמי כלל התבודדות ומחשבות ומצגת פאוור-פוינט וחידוד מחודש של מטרות. "אחרי חודש ידעתי שאני רוצה לעשות שלושה דברים: לימוד תורה, משפחה ואימון".

אימון יהודי: האימון יונק את הניתוח של כוחות הנפש מתורות המזרח ומהפסיכולוגיה המערבית, "זו נבלה וזו טריפה והאתיקה שלהן לא בנויה באמות המידה שלי". וכך החל לחפש בתוך המקורות העתיקים ומצא ביסוס רחב לתורת האימון.

רחב: בתחילת ביסוס הז'אנר החדש לא היה לו עם מי לדבר. יש שידעו תורה ואחרים ידעו אימון, אבל לא היה חיבור. אז קודם כל חזר לתורה בבית מדרש 'רעוא' של הרב צוריאל וינר, "וזו פעם ראשונה שגמרא לא צעקה עלי: תסגור אותי, יא מטומטם". במקביל היה מפגש עם הילדים האישיים מטווח קרוב.

בית ספר: אחרי פיתוח ולימוד מקיף נבנתה שיטה והוקם בית ספר לאימון יהודי שמקנה יסודות, ארגז כלים בסיסי ותמצית המודל של האימון היהודי. "שאדם יוכל לנהל את חייו בחירות גדולה כשהבסיס הוא תורת הנסתר, הרב קוק, הרב גינזבורג, מסילת ישרים, חז"ל ועוד. בתוך כל אדם מונח סולם".

סודות הקואוצ'ינג היהודי: ספר פרי עטו, "אחלה סיפור על מישהו שנקלע לצומת חיים ומגיע למאמן שלו". יש מעקב אחרי העבודה של המאמן וליווי של המתאמן דרך ייאוש ונפילות אל שמחה והגשמה. בספר יש גם קודים שסריקתם מביאה לצפייה בסרטים ומצגות, מקורות ומוזיקה.

היעד: קשה לשכנע אדם שהוא עולם, "שהוא מולטי מיליונר ומותר לו להתנהג כך, ושלא יגיד 'שתו לי, אכלו לי. זה גם מוציא את הקב"ה לא כל כך יפה, והגיע הזמן להגיד לו תודה". הרצון הוא להפוך את האימון לשפה הכרחית בעולם החינוך, הצבא, העסקים וההורות.

אם זה לא היה המסלול: "הייתי היום בישיבה. במרכז, או בהר המור".

 

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: כוס מים, תפילה ואז אימון או לימוד בחברותות, העברת קורסים, הדרכה או כתיבה "ויש לימוד של שיטת ימימה במשך שנים".

דיסק ברכב: ניגוני קרליבך של גיטריסט ממנהטן שנכנס לאולפן עם פרטיטורות של ר' שלמה קרליבך, "ומנגן אותן בצורה שמימית", וגם אנסמבל 'תכלת' שהמלחין והמנצח שלהם, ישראל אדלסון, היה אסיסטנט של לאונרד ברנשטיין וחזר בתשובה. "הוא מלחין בחסד עליון".

שבת: "שירים וויכוחים". הילדים עובדים במגוון תחומים, וכל אחד מביא אל השולחן את העולם שלו, כך שמתווכחים על אמנות, נפש ותורה. ויש גם "אורחים מה זה צבעוניים". אורח הכבוד הוא המלבי"ם, שאיתו עוקבת המשפחה אחרי פרשת השבוע.

אוכל אהוב: "חלה עם חמאה".

אחזקת הבית: "אחראי על העציצים, החלפת מצעים ובכלל הכנת החדרים לאורחים. וביום שישי קניות: פרחים, עיתונים, שתייה והשלמות".

מפחיד: "מקומות סגורים: מעליות, מטוסים ומרתפים". באמת. לא כמשל.

דמות מופת: הרב גינזבורג. "כי הוא מעיין לא נגמר. רב נחלים מפלים ערוצים ואגמים". יש אצלו חיבור בין תורה וחיים, סתירות ושמחה. "יש לזה משמעות מאוד מיוחדת בדור הזה".

פנאי: כתיבה, גם למגירה.

כשתהיה גדול: "אפיק סרט, לא יודע על מה. חושב שעל יהודי נוצרי ומוסלמי". זו לא אמורה להיות קומדיה, אלא "השתקפות של המסרים הכל כך פשוטים שלנו - מי ומה אנחנו".