בשבע 517: טבחית בצפיחית

הקפדה על ביצוע המתכון ואיכות החומרים זה ממש לא אני, ובכל זאת מהשולחן שלי אף אחד לא קם רעב

אסתי רמתי , כ"ג בחשון תשע"ג

 פעם בתי אמרה לי שאני "טבחית של צפיחית בדבש". זה אולי נשמע כמו מחמאה, אבל כדי להבין את הכוונה צריך לשמוע את סיפור המעשה.

היה היה זקן דלפון, שחפץ בערוב ימיו לאכול את מאכל העשירים צפיחית בדבש. ניגש לשפרינצה אשתו, וביקש שתכין לו את המעדן. "אבל זלמן", אמרה האישה, "בשביל צפיחית בדבש צריך קמח. מנין יהיה לנו כסף לקמח?" זלמן הצביע על השעורים של הסוס העלוב שעמד בחצר. "תטחני כמה שעורים, ויהיה בסדר", הציע. "אבל גם שמן אני צריכה", טענה שפרינצה. "אז קחי קצת מהשמן של הדג המלוח, מה הבעיה?" השיב הבעל החלטוריסט. "ומה עם הדבש? אי אפשר להכין צפיחית בדבש בלי דבש", הוסיפה להקשות האישה. "נו, באמת", הפטיר זלמן, "צאי לחצר, וקחי קצת צוף מהפרחים! ממה את חושבת שהדבורים מכינות את הדבש שלהן?"

ושפרינצה, אישה כשרה שעושה רצון בעלה, ערבבה את קמח השעורים עם שמן הדג, הוסיפה קצת צוף, בישלה ואפתה – והגישה את מעשה ידיה לבעלה הנרגש. טעם זלמן נגיסה אחת מהיצירה הקולינרית, וירק אותה בשאט נפש. "באמת שאני לא מבין את העשירים האלה..." הוא אמר בתמיהה, ושתה קצת מים כדי להעביר את הטעם, "מה הם מוצאים בצפיחית בדבש הנוראה הזאת?"

ומה זה קשור אליי, תשאלו? קשור גם קשור - גם אני מבשלת ככה. אם אין רסק עגבניות, אני שמה קטשופ. אם אין יין לבן, אני שמה אדום. אין גם אדום? שמים מיץ ענבים... היה לנו פעם סיפור עגום עם "כדורי בריאות" שהכנתי מממרח תמרים במקום שוקולד, ברנפלקס מעוכים במקום קורנפלקס ובמבה מפוררת (אל תשאלו למה. סתם הבזק של יצירתיות בישולית). השם החינוכי עשה לכולם רע עוד לפני שהם טעמו, וגם אחר כך הם היו כישלון מסחרר, והפכו אצלנו בבית לשם נרדף לגועל נפש. אבל האמת היא שבדרך כלל עיגול הפינות איכשהו עובר, ובסך הכל אף אחד לא יוצא רעב. תמיד אפשר לאכול חלה עם חומוס.

סוגיית החפיפניקיות מול המושלמות מטרידה אותי לפעמים. אני לא מאמינה בפרפקציוניזם, אבל גם חושבת שנכון לעשות דברים כמו שצריך. אין דבר, אני מנחמת את עצמי, אף אחד לא מושלם. אולי את לא אמא מאכילה, אבל את אמא מכילה... (ובהערת ביניים, למה דווקא מהילדים שלי אני מצפה להיות כמעט מושלמים?). מידת הרגישות שלנו לפרטים הקטנים מעידה עד כמה הנושא חשוב לנו, והלוואי שנזכה להיות זהירים ומדויקים בעניינים משמעותיים באמת.

המוסד לתפקידים חינוכיים

עוד מעט מתחילה עונת ההרשמות לבתי הספר, לישיבות ולאולפנות. ליבי על הילדים שבפעם הראשונה בחייהם נתקלים בחוויית הדחייה, וגם על ההורים שלהם. אני מאחלת לכולם שיצליחו לקחת את התחושה למקום בונה ונכון. בהקשר הזה רציתי לחלוק איתכם על קצה המזלג כמה תובנות אישיות לגמרי שצברתי בנושא מוסדות החינוך.

שאיפה למצוינות: מצטערת, אבל זה לא קונה אותי. יש מוסדות שקונים את שמם ה
היה לנו פעם סיפור עגום עם "כדורי בריאות" שהכנתי מממרח תמרים במקום שוקולד, ברנפלקס מעוכים במקום קורנפלקס ובמבה מפוררת (אל תשאלו למה). השם החינוכי עשה לכולם רע עוד לפני שהם טעמו
טוב על ידי דחיית תלמידים בינוניים ולחץ לימודי אדיר על המאושרים שהתקבלו, ובעיניי זו לא חוכמה גדולה. לימודים זה דבר חשוב, אך אם תרשו לי משפט כפרני – זה ממש לא הכל.

פנימיות: עסק יקר, אבל בואו נשים לרגע בצד את העניין הכלכלי. אני בטוחה שבקדנציה הנוכחית כל הפוליטיקאים יבטיחו לנו שהעניין יטופל. בכל אופן, עד שהיה לי ילד בגיל המתאים, התנגדתי נמרצות לרעיון המופרך של לסגור יחד חבורת מתבגרים הרחק מעינם הפקוחה של אבא ואמא. עם השנים למדתי שצדקתי, ופנימייה לא מוצלחת היא קטסטרופה. לעומת זאת, פנימייה טובה היא ברכה משמיים. היא יכולה להעניק לילד המון דברים שהבית הממוצע פשוט לא יכול לתת. תעסוקה מסביב לשעון שאינה כוללת חיבור לאינטרנט, גאוות יחידה אמיתית וחברות עמוקה. יעידו השמיניסטים של מוסד מופלא אחד, שבמסיבת סיום הלימודים משדרים אבלות אמיתית במקום האופוריה של כלל תלמידי ישראל. משמעת מול עצמאות: התלבטות לא פשוטה בגיל ההתבגרות, ומוסדות שונים מתאפיינים בקווים אדומים שונים. באופן אישי, כיוון הדחיפה לעצמאות ולאחריות אישית נראה לי יותר מועיל, אולי לא לטווח הקצר, אבל לטווח הארוך בוודאי. אבל זה בהתאם לנפש הפועלת, כמובן. הנפש הפועלת: מה שמתאים לילד אחד לא בהכרח מתאים לאחיו, או לשכנו, או לילד של החברה מהעבודה. לא חייבים לשלוח את כל הילדים לאותו מוסד, ומאותה סיבה כדאי גם לקחת המלצות ואנטי-המלצות בעירבון מוגבל. צוות ברוח פיטר פן: נראה לי שגיליתי את אחד הסודות של מיטב אנשי החינוך, וברוך ה' זכיתי להכיר כמה כאלה. הם זוכרים היטב איך זה להיות ילדים, ומדי פעם גם מתנהגים בהתאם. מנהלים חמורי סבר מדי תמיד מעוררים בי חשד.

פרפקציוניזם חינוכי: מורה שמתקשר הביתה אחרי כמה ימים כדי לומר שהכריך נשכח בבית ולראות שהכל אצלנו בסדר. ראש ישיבה שמעמיד את התלמידים בתור לקבלת חיבוק אישי אחרי טראומה. מנהל שמחליף את הביגוד לתלמיד קטן שנרטב מכף רגל ועד ראש. כל אלה אפיזודות קטנות ומרגשות שנתקלתי בהן במהלך השנים, ובעיניי הן עושות את כל ההבדל בין מוסד בסדר לבין מוסד מעולה. כי כמו שאמרנו קודם, חשיבות העניין נמדדת בהתייחסות לפרטים הקטנים, ואיש חינוך שמפגין רגישות לכל תלמיד ותלמיד מראה לי ששלחתי את ילדיי למקום הנכון.