בשבע 517: גם אני!

חגית רוזנבאום , כ"ג בחשון תשע"ג

רועי בן השלוש היה אחיה הקטן והמתוק של דבורה. הם היו משחקים המון ביחד, ודבורה היתה לוקחת אותו לגינה, מכינה לו אוכל ומספרת לו סיפור לפני השינה. אפילו כשאמא ואבא היו אומרים לה שהיא יכולה לעשות דברים אחרים, היא היתה אומרת: "עוד כמה דקות עם רועי, זה כיף".

אבל למרות שדבורה אהבה מאוד את אחיה הקטן, לפעמים היא היתה ממש מתרגזת עליו. יום אחד ראתה אמא את דבורה מוכיחה את רועי במילים קשות: "תפסיק כבר לדבר ככה! זה לא יפה". אמא ניגשה לדבורה ושאלה: "אולי תרצי לספר לי מה כל כך מרגיז אותך במה שרועי אומר?" דבורה שתקה לרגע, ואז הסבירה: "את יודעת כמה אני אוהבת את רועי, אבל יש לו ביטויים כאלה שהוא חוזר עליהם המון פעמים. וכשהוא אומר אותם, זה ממש לא כיף לשמוע".

"מה למשל?", עכשיו אמא כבר היתה מודאגת. "כל פעם שאני עושה משהו, הוא מיד אומר 'גם אני'", השיבה דבורה. "אם אני לוקחת לי ממתק – מיד הוא חייב לקבל גם, כי 'גם אני'. אם אני רוצה ללכת לחברה לבד, מיד הוא עם 'גם אני' - חייב גם לצאת מהבית. אם אני משחקת במשחק של גדולים, אז גם רועי חייב לשחק בו, אפילו שהוא בכלל לא מבין". אמא חייכה ושאלה: "ומה עוד מרגיז אותך?" דבורה הסמיקה: "ויש לו גם את הביטוי 'זה שלי'. אם קיבלתי מתנה מסבתא – 'זה שלי'. אם אני באמצע קריאת ספר – 'זה שלי', הוא בא ומתחיל לקרוא איתי גם. וככה על המון דברים. אז אני כועסת שהוא ילד כזה, שכל דבר שלו, וכל דבר הוא חייב גם לעשות", סיימה דבורה.

אמא התבוננה במבט מהורהר, מנסה לחשוב על פתרון. "את יודעת, רועי הוא ילד קטן, אבל באמת זו לא סיבה שהוא יחשוב שכל דבר הוא שלו. בואי נחשוב איך אפשר להפוך את הביטויים שלו לטובה". אמא לחשה לדבורה את הרעיון שלה באוזן, כדי שרועי לא ישמע...

כבר באותו ערב החלה דבורה ברעיון החדש. "רועי, תראה אני במטבח", קראה. רועי דידה במהירות אל המטבח, שם ראה את דבורה מסדרת במקרר את הירקות שאמא קנתה. לא חלפו שתי שניות, ורועי קרא מיד: "גם אני!". דבורה הזמינה אותו בחיוך רחב לסייע לה בסידור הירקות, ורועי עזר במרץ רב.

אחר כך היא החלה לסדר את הקוביות שהיו מפוזרות בסלון. "גם אני!" קרא אחריה רועי, ויחד הם סיימו לסדר את כל הקוביות תוך זמן קצר.

דבורה חשבה על עוד רעיון: היא ידעה שרועי עוד לא כל כך התרגל לכיפה החדשה שסרגו לו לכבוד החלאקה, ומדי פעם הוא היה זורק אותה על הרצפה. היא באה מולו, כשעל ראשה הכיפה. "זה שלי!" נשמע שוב קולו הדק של רועי, ודבורה הגישה לו בשמחה את הכיפה והניחה על ראשו.

בבוקר, לאחר שסיימה להתפלל, שוב ראה אותה רועי אוחזת בסידור, וקרא "זה שלי!" דבורה הגישה לו את הסידור, והחלה לשיר איתו שירים מהתפילה שלמד בגן.

כעבור שלושה ימים, אף אחד כבר לא שמע את דבורה מתרגזת. "גם אני" ו"זה שלי" של רועי, הפכו בבת אחת את רועי לילד שעוזר ומתנדב לכל משימה. ודבורה הודתה בליבה לרועי שגם לימד אותה מוסר השכל חשוב..