חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

עולים על הבמה

אחרי שנות המתנה ארוכות, זכה השבוע לראשונה התיאטרון הדתי 'אספקלריא' להכרה ממסדית כתיאטרון רפרטוארי
08/11/12, 18:48
עפרה לקס

למרות הקושי להעלות את חברי הוועדה מתל אביב להצגות בירושלים, זכו השחקנים ומנהלי התיאטרון להערכתם של מקבלי ההחלטות החילונים, שציינו לשבח את ערכי היהדות והציונות הגלומים בהצגות| שרת החינוך לימור לבנת מברכת על ההחלטה, שמבחינתה היא חלק מתהליך שנועד להביא תיאטרון יהודי, ערכי ופריפריאלי אל קדמת הבמה

לפני תשע שנים, כשהמושג 'בית ספר ציוני דתי לתיאטרון' עדיין לא התגלגל חלק על הלשון, אמר לי חגי לובר, מקים ומנהל בית ספר ותיאטרון 'אספקלריא': "יש חומר נפץ באוויר, תקראי את שפתיי. בעוד חמש שנים יהיה לנו מבנה מסודר כמו של 'הבימה' ובו יהיה בית הספר שלנו וגם אולמות להצגות". אז מבנה מסודר יש לתיאטרון כבר כמה שנים, אם כי מעט קטן יותר מ'הבימה'. אבל גם אם זה לקח תשע שנים ולא חמש, השבוע עלתה אספקלריא לליגה הלאומית של התיאטראות בישראל. מדור התיאטרון במועצה הישראלית לתרבות ואמנות החליט שבתום תקופת ניסיון היא תוכר כתיאטרון רפרטוארי, כך שתימנה על 15 קבוצות התיאטרון המקצועיות, המתוקצבות ובעלות המוניטין בישראל, לצד בית לסין, הקאמרי וגם החאן.

"זו מתנת הבר מצווה שלנו". תיאטרון 'אספקלריא'

חממה ליוצרים דתיים

"זו מתנת הבר מצווה שלנו", אומר חגי לובר, "לרגל 13 שנים מאז קמנו. תמיד חולמים הכי גבוה שאפשר, וזה הכי גבוה שאפשר מבחינת הממסד בארץ". בקורות החיים של לובר, או הרב לובר אם לדייק, ניתן למצוא למעלה מעשר שנות לימוד ב'מרכז הרב', הסמכה לרבנות, ריכוז מחלקת הדרכה בבני עקיבא ועבודה כר"מ בישיבה גבוהה. המתנחל מבית אל בכלל הגיע לעולם התיאטרון כדי לשפר את היכולות המתודיות שלו, הציץ, נפגע והחליט לקדם תיאטרון מסוג אחר. תיאטרון 'אספקלריא', כולם כבר מכירים, יהודי, או אמוני, או ירושלמי במובן העמוק של המושג, נועד לנקז את הכישרונות והרצון ליצור ולהביא אל הציבור הדתי צמא התרבות משהו מקצועי, איכותי וממוסד. "ההכרה בנו היום היא הצהרת אמון של הממסד בתיאטרון שלנו, התיאטרון הדתי היחיד מבין התיאטראות הרפרטואריים", הוא אומר.

פירושו של התואר הנכסף הוא תו איכות, יוקרה, שמסייע להביא קהל ואנשי מקצוע, כרטיס פתוח להשתתפות בתחרויות ובפסטיבלים וגם תקציב מורחב, מה שמאפשר להשקיע בהפקות יקרות יותר עם אורך נשימה גדול יותר. "זאת הנקודה המרכזית", אומר לובר, "כי כדי לשרוד אתה צריך הרבה פעמים ליצור לפי הטעם של רכזי התרבות ביישובים, במתנ"סים ובקהילות. הם יכולים לבוא אחרי הצגה ולומר 'הצגה נהדרת, אהבתי אותה אבל אני לא יכול להביא אותה ליישוב שלי'. הם תמיד מגוננים על הקהל שלהם". עכשיו לובר ישתחרר מעט מהלפיתה החובקת אך השמרנית לטעמו של הרכזים, אבל לא רק. החלום שלו, כרגיל, נמצא הלאה משם: "עכשיו תהיה לנו אפשרות ליצור יצירה משמעותית. אני קורא לאנשים לא לראות את ההכרה הזאת כמאורע שקרה לתיאטרון 'אספקלריא'. כל מי שיש לו נטייה למשחק, לכתיבה ולבימוי מוזמן להגיע אלינו. אנחנו רואים את עצמנו כחממה, כתיאטרון יוצר ומייצר ומקנה חסות למי שמסוגל לעשות יצירה. כי קהל יש, ואנחנו מקבלים ממנו חיבוק גדול".

לובר מספר ששחקנים ויוצרים דתיים רבים שמסתובבים בשטח ומנסים להתקבל לפסטיבלים ולתחרויות נחשבות כמו 'תיאטרונטו' ו'תיאטרון אחר' - חלקם הגדול נדחים וחלקם מתייאשים עוד לפני שפנו. "הנה, עכשיו יש להם מסגרת". גם בית הספר שלו, שרבים מיוצרי התיאטרון הדתיים שמסתובבים היום הם בוגרים שלו, יקבל דחיפה מההחלטה הזאת. אגב, עוד לפני ההכרזה הוחלט, בשל הביקוש הרב, לפתוח סניף של בית הספר בבת ים. "בשלב שני גם יועלו בו הצגות".

אבל כדי להפוך לתיאטרון רפרטוארי צריך לא רק להציג הצגות איכותיות, אלא לעמוד תחילה בקריטריונים יבשים של תקנות החוק: כמה מאות הצגות בשנה, מנויים, מבחר מסוים של הצגות, מספר הצגות חדשות בשנה, מנהל אמנותי ועוד. לובר מספר שהמאמצים שלו להגיע עד הלום החלו כבר מההצגה הראשונה של 'אספקלריא', וכי התיאטרון שלו עומד בקריטריונים כבר יותר מחמש שנים. הציון על האיכות התעכב עד היום, משום שהם פשוט לא נבחנו בו. "נתקלנו בקשיים מאוד גדולים להביא את חברי מדור התיאטרון לכאן. עד שהסכימו לבוא, באו רק חלק, וזה קרה כמה פעמים. כדי לקבל החלטה צריך להגיע כל המדור". רק בקיץ האחרון עלה המדור לירושלים. "בשביל תל אביבים, לעלות לירושלים זה קשה", אומר לובר ומוסיף לסנגר: "הם באמת אנשים מקסימים, ולא רק בגלל שאישרו אותי".

לובר מספר שעל המדור נמנים יוצרים מן השורה הראשונה, אבל כאלה שבאים מרקע תרבותי אחר, שלא ממש מכיר את הזרמים הגועשים של היצירה בציונות הדתית היום. "בעשור האחרון יש טונוס יצירה מאוד חזק, מעיין נובע שמתגבר ואנחנו רוצים להביא אותו לפסים מקצועיים. חברי הוועדה הופתעו לראות את זה. הם רגילים לאמנים חוזרים בתשובה כמו שולי רנד או רמה בורשטיין, אבל לא ראו יוצרים שהם דתיים מבית. הם הופתעו ובירכו על היצירה וראו שיש כאן משהו שונה ומעניין. עבורם זה היה שיעור". לדברי לובר, הציבור הזה לא ראה מתנחל ורב שעזב את רבנותו, אם כי לא את ערכיו, כדי ליצור ולקדם יוצרים. "היה בינינו שיח שירד לפרטים על מקורות השראה. אני אמרתי שאפשר להאמין בה' ובתורה ואפשר לא, אבל אדם שמתקשר שלוש פעמים ביום עם כוח עליון הוא אדם עם איכות שונה, והיצירה שלו צריכה לקבל ביטוי ומקום".

 

ה-DNA של הוועדות הוחלף

שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, לא נמצאת רק בעמדת המברכת בכל מה שקשור לאספקלריא, אלא גם במקום של מי שסייעה להגיע לתואר הנכסף, במסגרת המגבלות שחלות עליה. "כשרה, אני לא רשאית להחליט איזה מוסד תרבותי עומד בתנאי סף לצורך הכרה. אבל 'אספקלריא' התלוננו בפניי שלא באו לראות אותם בכלל. אז פניתי למועצה, ואז אמרו מהתיאטרון שרק אדם אחד הגיע לצפות". התיאטרון התלונן, במדור הכחישו, אבל אחר כך התברר שיש צדק בדברי 'אספקלריא'. "אני התערבתי כדי להסיר את החסמים הלא ראויים והלא אובייקטיביים כלפי 'אספקלריא', ועובדה שבסופו של דבר, כשזה הגיע לבחינה ובדיקה אמיתית, היא אושרה והוכרה".

השרה לבנת מסבירה שכשנכנסה לתפקידה הציבה לעצמה שני יעדים: הראשון הוא לקדם תרבות בפריפריה הגיאוגרפית, החברתית והתרבותית, והשנייה היא "החזרה ככל האפשר של ערכי הציונות לקידמת הבמה". לבנת הציבה את שני היעדים וביצעה אותם ככל שיכלה. "בהפיכה של תיאטרון 'אספקלריא' לרפרטוארי יש סוג של סמליות שמייצגת רוח חדשה, שאני קוראת לה 'צדק תרבותי'. עד היום התיאטרון נתמך על ידי המשרד מכוח תקנה תקציבית שאיפשרה רק תמיכה מצומצמת. נעשה כאן עוול והיה ראוי שהוא יזכה לתמיכה רחבה עוד קודם. מהבחינה הזאת אני שמחה שהיתה לי הזכות להביא לתיקון במשמרת שלי".

אז למה, בעצם, זה לקח כל כך הרבה זמן?

"כי יש הרבה מאוד חסמים. זה תיאטרון דתי, התכנים שלו קשורים ביהדות. הוא נמצא בירושלים, ובמקומותינו מסתבר שזה מאוד מקשה ולא מקובל. היה צריך לנסות ולהוריד את המלאי העצום של הדעות הקדומות, הממסכות והמקשות, ולאפשר להתבונן בעיניים הכי מקצועיות ואובייקטיביות, שיבחנו את האיכות האמיתית".

לבנת מקווה שלהכרה באספקלריא תהיה השפעה חיובית דווקא על חברי המועצה. "אני מקווה שהם יותר פתוחים היום לקבל גם פריפריה חברתית ותרבותית". לבנת מסבירה עם מי יש לה עסק בוועדות ובקובעי העמדות בתחומים האלה, ומחלקת את האמנים, בגדול, לשלושה סוגים: "חלק באים מהשמאל, חלק מהשמאל הקיצוני וחלק מהשמאל האנטי ציוני".

את מתארת מצב שבו, אחרי מאמץ רב, יש הכרה בתיאטראות 'אחרים'. מתי האנשים ה'אחרים' האלה יהיו בין מקבלי ההחלטות על חלוקת קרנות ותקציבים?

"זה כבר קורה. זה רק היה תהליך". לבנת מסבירה שחברי המועצה הישראלית לתרבות ואמנות וחברי מועצת הקולנוע הם מינויים של שר התרבות. מכיוון שלפניה שר התרבות היה ראלב מג'אדלה, היא קיבלה חברים שלפניהם תקופת כהונה של עוד שנתיים-שלוש. "רק כשפג תוקף הכהונה שלהם יכולתי למנות אנשים אחרים". בין המינויים שלה בוועדות האלה נמצאים חוה דיבון (יוצרת 'סרוגים'), נטע אריאל (מנהלת 'מעלה'), שאול מייזליש, אורנה מלסה - יוצרת מהעדה האתיופית ועוד. בראש המועצה הישראלית לתרבות ואמנות הציבה לבנת את ד"ר חיים פרלוק, "איש אוהב תרבות וגם תרבות יהודית ומוביל את המועצה בדרך הזאת". במינויים שלה למועצה הזאת אפשר לראות גם את זאב רווח, ספי ריבלין והרב זאב קרוב. "אלו אנשים טובים ומקצועיים. שיניתי את ה-DNA של המועצות הציבוריות, ובסופו של דבר מי שנמצא שם היום זה לא מי שהיה שם במשך שנים. היום נמצאים במועצות אנשים שתפיסתם הלאומית היא אחרת. מה הטעם בחילופי שלטון אם הממשלה לא יכולה להחליף, בסופו של דבר, את מדיניותה?".

 

ממתינים לתיאטרון חרדי

ד"ר חיים פרלוק, רופא ואיש עסקים, ובזמנו הלא פנוי גם יו"ר המועצה הישראלית לתרבות ואמנות, לקח את כל מדור התיאטרון של המועצה ואת מדור הפרינג' (תיאטרון שוליים) שהוא עומד בראשו, כדי לצפות בהצגות של 'אספקלריא'. החבורה צפתה במרתון של הצגות: 'הקבר ביער' לפי אצ"ג, "הצגה מדהימה"; אי-זוגי, "הצגה מצוינת"; וקטע מ'מעגל הגיר הקווקזי' של קבוצת הנשים. "קודם כל מגיע להם", אומר פרלוק, "יש שלב שבו כל עוד לא עומדים לרשות התיאטרון אמצעים, אי אפשר לעשות את קפיצת הדרך הניהולית והמקצועית. אנחנו צירפנו את 'אספקלריא' לתקנה של התיאטראות הרפרטואריים לתקופת ניסיון שבה הם צריכים להוכיח שהם לקחו את ההזדמנות ומיצו את הפוטנציאל. יש להם פוטנציאל נהדר ואני מאמין שהם יעשו את זה".

התקציב, הוא מסביר, ניתן למשך שלוש שנים, אשר בסופן המועצה מקווה לראות את השדרוג המיוחל ואז יצטרף התיאטרון באופן רשמי לתקנה של התיאטראות הרפרטואריים בישראל. אגב, מכיוון שמדובר בלא מעט כסף, התיאטראות ממשיכים ונבחנים כל שנה מחדש. "זו ביצה ותרנגולת. אם יש לך יותר כסף, אתה יכול להביא בימאים יותר טובים, תאורנים ותפאורנים, אתה יכול לרכוש זכויות יוצרים של מחזות יקרים יותר. אנחנו נותנים אמצעים, והם ממנפים את זה". פרלוק סבור שלקבוצת הנשים של אספקלריא דרוש חיזוק מקצועי. "התקציב יאפשר להם להביא בימאיות נהדרות, ויש היום הרבה, וכך הן תוכלנה להגיע לרמה המדהימה של הגברים". פרלוק גם היה רוצה לראות קבוצה מעורבת על הבמה, אבל הוא מכבד את ההעדפות של המציגים והקהל.

אולי לא בגלל זה הוא נבחר, אבל פרלוק משוכנע ש'אספקלריא' תביא איתה דברים חדשים. "רפרטואר של תיאטרון כזה יהיה ציוני, עם ערכים, לא יהיו בו הצגות עם שפה זולה ולא תהיה פגיעה בעברית כפי שקורה בתיאטראות אחרים. הפגיעה אמנם מותרת, כי יש חופש ביטוי, אבל סוף סוף חופש הביטוי יהיה שמור גם מזוויות וממקומות אחרים. זה מובטח בגלל המקום שממנו מגיעים האנשים שעושים את התיאטרון הזה".

גם השרה לבנת וגם לובר דיברו על כך שהיה קושי להביא את חברי המדורים לצפות בהצגות. ירושלים-תל אביב זה 40 דקות נסיעה, לא יותר.

"אני עולה לראות הצגות בירושלים ובאר שבע, בדימונה, בקריית שמונה ובשלומי. אני מרגיש שזה חלק מהשליחות וחלק מהעשייה שלי ואני משתדל לעשות את התפקיד שלי במלוא האחריות". לגבי חברי המדורים, הוא מסכים שלא היתה התלהבות לעלות לירושלים, אבל חושב שאין כאן אידיאולוגיה. "האנשים במועצה הם מתנדבים, ומטבע הדברים הם יותר עצלנים וזה מוצדק, לא משלמים להם על כך".

איך אתה רואה את ההכרה ב'אספקלריא', כמקרה פרטי או כבשורה כללית?

"אני רואה את שני הדברים. דלת אחת נפתחה בפני גוף אמנותי שהבשיל והוכיח את עצמו כמי שראוי להצטרף לקבוצה נבחרת של תיאטראות. אבל אני רואה בכך סנונית ראשונה ומקווה שהצעד הזה יעשה לקבוצות תיאטרון אחרות תיאבון, והן יראו בכך הזדמנות". ד"ר פרלוק רואה מטרה ב"פיזור הבועה התל אביבית", ומסביר שיש השקעה רבה בפריפריה הגיאוגרפית, אבל המשאלה היא גם להגיע לפריפריה התרבותית: ערבים, צ'רקסים, דרוזים וחרדים. "מי שצורך תרבות הוא איש יותר טוב ויותר איכותי ותורם לחברה. זה win-win –win situation". בינתיים במגזר החרדי אין הרבה בשורות בתחום, למרות שפרלוק מתאמץ ולא מפסיק לבקש מאנשי המשרד שאחראים על כך להביא לו שמות של מוסדות שכדאי לקדם. "אני מקווה שאתבשר שבקדנציות שלי הצלחתי למסד גוף תרבותי בריכוז חרדי כמו עמנואל, אלעד או בני ברק. שראשי הרשויות יכירו בחשיבות וירימו את הכפפה. בינתיים זה לא מתרחש".  

ofralax@gmail.com