בשבע 518: אבי סגל לו הייתי ביטחוניסט

אבי סגל , א' בכסלו תשע"ג

לתושבי הדרום: לבי יוצא אליכם. המצב בלתי נסבל ואי אפשר לעבור לסדר היום, צריך לעשות משהו. כמה חבל שאני לא אחראי על הביטחון. אם הייתי שר בכיר, גנרל לשעבר וחבר הקבינט, יכולתי להתייצב בתקשורת ולומר שלבי יוצא אליכם, שהמצב בלתי נסבל, שאי אפשר לעבור לסדר היום ושצריך לעשות משהו.

רשימה מורכבת 

בזמן שאתם קוראים מילים אלו, או נתקלים בהן בטעות מתוך תקווה שידידיה קיבל הפעם שני עמודים, רשימת מועמדי הבית היהודי לכנסת כבר ידועה וחתומה. בגדול זה אומר שחיינו השתנו מן הקצה אל הקצה: לא עוד מודעות תעמולה של מועמדים לחוצי ידיים עם נפתלי בנט, לא עוד מסרונים (למעט תודות של המועמדים, או פניות ממועמדי הליכוד למי שבמקרה התפקד למפלגה הלא נכונה), ולא עוד סטטוסים עם חמשת הנבחרים המועדפים על חברינו מהפייסבוק. משהו חדש מתחיל? הו בהחלט, קוראים לזה שקט.

עד שגיליון זה יצא לאור, נדע כולנו מי מצאו עצמם בצמרת הרשימה לכנסת: המועמדים האטרקטיביים, אלה שאמורים לסחוף את המצביעים בבחירות ואולי גם אחריהן; או השמות החדשים והמרעננים, אלה שאמורים לקדם את המפלגה אל העידן החדש, לפתוח אותה לציבורים נוספים ולייצר השפעה ממשית על השלטון; או דווקא המחוקקים המצטיינים מכנסות קודמות, אלה שיתרמו למפלגה מניסיונם ויפיקו לקחים משגיאות העבר. ואולי בכלל נבחרו אנשים עם יתרונות אחרים, או סתם טיפוסים עם יותר מדי חברים וכסף? את התשובה אנחנו כבר יודעים, אבל לעיתים השאלה חשובה לא פחות מהתשובה.

מפלגה גדולה תיחשב מאוזנת אם היא נהנית מכל היתרונות: מועמדים מוכרים ונוצצים, פועלים שחורים חרוצים ואידיאליסטים רעבים המבטיחים שינוי. במפלגה קטנה, שלא לומר חצי מפלגה קטנה, המצב בעייתי יותר: מספר המקומות הריאליים מוגבל, ולפיכך יש לבחור מינימום אנשים עם מקסימום תכונות חשובות. אין כיום מקום לאורלבים והרשקוביצים, חרוצים ומנוסים ככל שיהיו. כל צמרת הרשימה צריכה לנצוץ, להבטיח, לשנות, למשוך, להשפיע, לבוא לעבודה.

האם כך נראית הרשימה שנבחרה השבוע? את זה עוד נראה בהמשך. אבל שאלה חשובה ומטרידה לא פחות היא כיצד תיראה המחצית השנייה של המפלגה הציונית-דתית, קרי האיחוד הלאומי. האם בהיעדר פריימריז תצליח המפלגה לייצר הרכב שיתחרה בכבוד עם השותפה? האם יהיו בה פוליטיקאים שיצדיקו את קיומם בספינת הדגל הפוליטית של הכיפות הסרוגות, אנשים שיוכלו למשוך מצביעים רבים, להתחבר אליהם ולייצג אותם בכבוד עד פיזורה של הכנסת הבאה בעוד משהו כמו שנה וחצי? ושאלת השאלות: האם המפלגה הדתית המאוחדת תנצל את המיטב מכל אנשיה, על תכונותיהם ויתרונותיהם השונים, למען המטרות החשובות של הציבור הדתי והכללי, או שהפיצול והפירוק לגורמים הוא רק עניין של זמן?

הגיע הזמן לעשות משהו נוקי קאסם
פגיעה בבריחה 

אולי זוהי טעות אופטית, אבל נדמה לי שבזמן האחרון אנחנו שומעים יותר ויותר מקרים של תאונות פגע וברח. רק בחודש האחרון נהרג רוכב אופניים באזור ערד, הולך רגל נהרג ברמלה, רוכב סקטבורד נפצע בתל אביב וילד בן תשע נפצע במעבר חצייה בחיפה. באופן משונה למדי, נושא הפגע וברח מטופל לעיתים בכפפות של משי הן במערכות החוק והן בתקשורת. אנשים טובים וישרים שאני מכיר, ביניהם חברים למקצוע המתפרנסים משיפוטיות וביקורתיות, מסרבים להוקיע את הנהגים הפוגעים ובורחים בטענה המוסרית שאין לדון אותם עד שנגיע למקומם.

זוהי טעות איומה בעיניי. סלחנות כלפי עבירות מסוג זה יוצרת אווירה של סמי-לגיטימיות לתופעה. החברה הישראלית חייבת להתייחס לתאונות פגע וברח כאל הריגה לכל דבר, כאל משהו שאין להבינו או להסכין עימו בשום צורה. יחסו של הציבור וחוקי המדינה חייבים להיות בוטים וקשוחים במיוחד בנושא זה, והאזהרות הפרסומיות חייבות להיות ברורות וחדות, שאיש לא יעלה בדעתו לנטוש זירת תאונה שהוא עצמו אחראי לה.

לא מדובר כאן באב ששכח את הילד ברכב, אלא במישהו שעשה בחירה אקטיבית מודעת לנטוש נפגע על הכביש. המחשבה על "האם אני הייתי נוהג אחרת" צריכה להטריד כל אחד בינו לבין עצמו, אך האווירה הציבורית חייבת להיות חד משמעית. כשזה יקרה, גם נהגים פוגעים מפוחדים ומבולבלים לא ירשו לעצמם להתחמק מהזירה ומתוצאות מעשיהם.

 

לא הכול דיבורים 

יותר מחודשיים חלפו מאז השיקה גל"צ את פורמט החדשות החדש שלה, ועדיין קשה לי להתרגל: לליווי המוזיקלי, לאפקט הסטגדיש (הידוע יותר כניגון הטאם-טאם) בסיום כל ידיעה, ובעיקר לפתיח התמוה "עם מה שקורה עכשיו". זה בסדר לחדש ולרענן תוכניות ומהדורות, אבל רק בתנאי שזה נשמע טבעי וזורם. ובכן, זה לא, זה מלאכותי ומעצבן כמעט כמו החדשות עצמן.

בכלל, לא ברור לי הצורך להכניס 'אנדר' מוזיקלי בזמן שאנחנו אמורים להקשיב ולהתרכז במילים. האם המלחמה בדרום והבחירות המתקרבות לא יוצרות די עניין, שחייבים להוסיף לכך מוזיקת רקע דרמתית? האם חייבים לגוון ולשנות בכל מחיר, כולל מחיר של גירוי עצבי חזק מדי על האוזן הממוצעת?

המצב גרוע יותר ב'שער השבת', תוכנית סיכום המחזור בכדורגל של ערוץ הספורט. שם החליטו להכניס בעוצמה את נעימת התוכנית אל תוך דברי הסיכום של המאמנים והשחקנים, עד שקשה להבחין מה כאן ה'אנדר' ומה ה'אובר'. רק אוזן חדה במיוחד יכולה לגבור על מוזיקת הרקע המלחיצה ולהבין את דבריהם של המרואיינים בסיומי משחקים. זה אולי לא הפסד גדול לאומה, וזה בוודאי פחות נורא מהופעותיו הכוחניות של חבר הפאנל אייל ברקוביץ' באותה תוכנית. אבל לשם מה? מי צריך כל הזמן את הנעימה הלא נעימה שלכם?

 

תקופת הגאונים

לא אחת כתבתי כאן על חיבתי לסדרות בלש אנגליות, בוודאי בהשוואה לדרמות הפלסטיק המשויפות מדי מעבר לאוקיינוס האטלנטי. עם כל הכבוד לאמריקנים, אין כמו השנינות וההומור האנגליים, מורכבות הדמויות והדיוק בתיאור היחסים ביניהן. לא משנה אם קוראים לזה 'פקד מורס', 'פוארו', 'סוויני' או 'המפצח' – תנו לי חוקר מהאי הבריטי שיפתור תעלומת רצח, ואני מסודר לשארית השבוע. אה, וכמעט שכחתי יתרון נוסף של עלילת הבלש הבריטית: יש לה התחלה, אמצע וסוף. מדי פרק, לא במהלך 20 שנה עד שהרייטינג בקרשים.

בשבועיים האחרונים נצמדתי לשתי עונותיה הראשונות (יוענק פרס נובל לממציא ספריית ה-VOD ויפה שעה אחת קודם) של הסדרה 'שרלוק', פרשנות מודרנית לסיפורי שרלוק הולמס מאת ארתור קונאן דויל. אני מבקש להיות מאוד זהיר בדבריי, להתבטא באיפוק בריטי ובלשון המעטה, ולכן אומר רק זאת: מדובר בסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שראיתי מאז ומעולם. כן, טובה יותר מ'נשות הטייסים'. 'שרלוק' היא פיסה של גאונות תסריטאית שנונה ומרובת המצאות ותפניות, המעבירה את הדמויות והסיפורים אל זמננו ומטפלת בהם באופן חדשני, קצבי ומבריק במיוחד. בשנתיים האחרונות היתה הסדרה מועמדת ללא פחות מ-17 פרסי אמי, אבל האמריקנים האווילים לא זיכו אותה ולו בפרס מסכן אחד. אם תשאלו אותי - זאת חתיכת שערורייה בבוהמיה, כלומר בבוהמה.

אם אני כבר באזור ה-VOD, אזכיר סדרה בריטית אחרת שהיא בעיניי אחותה הקטנה והחמודה של 'שרלוק'. 'דירק ג'נטלי' מבוססת על ספריו ההומוריסטיים של דגלאס אדאמס מלפני מחצית היובל, אם כי גם כאן הועברו העלילות בעיבוד הטלוויזיוני אל המאה ה-21. בדומה לשרלוק הולמס, גם ג'נטלי הוא בלש בעל מוח חריף ויחסי אנוש מחפירים, שנעזר בסייד-קיק פשוט, חביב ונורמטיבי. החיבור והניגוד בין שתי הדמויות הראשיות מניעים כל אחת משתי הסדרות ומעניקים להן רגעים משעשעים אבל גם מורכבות רגשית מעניינת. למי שנוהג לצפות במסך הקטן – מדובר בשתי המלצות חובה.