בשבע 518: עניין אישי

מאיר עוזיאל. 67. תושב תל אביב. נשוי לרות ואב לשלושה. עיתונאי, סאטיריקן וסופר

עפרה לקס , א' בכסלו תשע"ג

התחלה: ינואר 45', טריפולי שבלוב. האב, בנו של הרב הראשי בן ציון מאיר חי עוזיאל, "ממשפחה שחיה דורות על דורות בירושלים", התגייס לצבא הבריטי כדי להילחם בהיטלר. במסגרת הזאת הפך לקצין וכבש את לוב, "וגם את אמי, בתו של ראש הקהילה".

קהיר-תל אביב: המלחמה נמשכה גם אחרי הנישואין, והאב לחם בחזיתות שונות. בשלב מסוים הוא קיבל הצבה לישראל והמשפחה הצעירה עלתה על מטוס בריטי צבאי לקהיר, ומשם לארץ. "גרנו בהתחלה ברחוב שד"ל בתל אביב ואחר כך בשיכון הקצינים, שהמלכה הבריטית נתנה לצבא".

נצר סירני: בגיל 14 התגרשו ההורים. הוא, אחיו הצעיר והיחיד והאם עברו לקיבוץ. "אני מעריך כל יום שהייתי שם. כיתה נהדרת, ילדים נהדרים ואווירה של תרבות מסביב".

לימודים: 'בר כוכבא' ביסודי, קצת גימנסיה הרצליה, והקיבוץ. לא נלמדו לימודים גבוהים ואפילו היתה התנגדות לאקדמיה במדעי הרוח. "אי אפשר בלי ללמוד, אבל אפשר ללמוד לבד. מה עושה המרצה? מקריא את הספר שיכולת לקרוא בעצמך".

בעצמך: לאורך השנים היתה התמקצעות בתחום הציור. נרכשו ספרים באנגלית ומהם נלמדה טכניקה והיה מנהג לעשות באופן עקבי את שיעורי הבית של חבר, בן הקיבוץ, שלמד ב'בצלאל'.

צבא: אסטמה הפכה אותו לכ"מ - "כמעט מת". ראיון אצל קצין חינוך, בדרך להיות מדריך נוער, ניתב אותו להיות המעצב הגרפי של פיקוד גדנ"ע שהיה אז גדול. "היה לי צבא בוהמה. אנשים סביבי היו עתודאים ממדעי הרוח, עשיתי תערוכה ענקית והמשכתי בכך במילואים". אבל יש צער על פספוס הקרביות.

מפעל הטקסטיל: אחרי השחרור והחזרה לקיבוץ, הגיע הצבא עם הצעה לעבודה בכור בדימונה, כולל שכנועים אידיאולוגיים ופיתויים גשמיים. "הודעתי לקיבוץ שאני עוזב, זה היה לא נעים, ואז פתאום הרופא של הכור בודק אותי ואומר: 'אסטמה? על גופתי המתה'. הכל קרס".

בלדה לעוזב קיבוץ: כבר לא היתה דרך חזרה לנצר סירני, ולכן הוחלט לעבור לגור אצל האב בתל אביב ולעבוד בבנק. אחרי שנה הוא ביקש לעזוב כדי להשתלב בתחום הגרפיקה. "נדהמתי שבבנק לא ראו בי בוגד". מצד שני "שנתיים אחרי כן הם עוד היו צריכים לתקן שטויות שעשיתי".

הקומיקס משחית: העבודה בתחום הגרפיקה הצליחה מאוד, אבל היה רצון לעשות סטריפ קומיקס, כפי שנראה בעיתונות חו"ל. "עשיתי שתיים-שלוש דוגמאות, הגעתי למשה ז"ק, עורך סופשבוע במעריב שאמר: 'זה יפה, אבל אני לא רוצה להיות הראשון שמכניס קומיקס לעיתונות הישראלית. זה זול'". בשיחה נתגלה שעוזיאל הוא עורך משנה של עיתון לנוער מוזיקלי בארץ.

האזעקה: כעבור חודש התקבל הטלפון. "מיכה אולמן, העורך הגרפי של סופשבוע, יוצא למילואים, תבוא דחוף". אחרי חפיפה של שלוש שעות נלקחו המושכות למה שהתברר כנסיעה ארוכה. "אולמן הלך להיות פרופסור בבצלאל. איירתי וציירתי, ערכתי גרפית ובחרתי צילומים, וגם לקחתי לעצמי סמכויות עיתונאיות".

עיתונאיות: "רציתי לכתוב קטעים הומוריסטיים סאטיריים. הגשתי לז"ק והוא לא ממש קרא. לקחתי קטע, הלכתי לשמואל שניצר ואמרתי לו: 'תקרא עכשיו', אפילו שלא מדברים ככה לשניצר. הוא קרא ואמר: 'אני מוריד את זה עכשיו לדפוס'".

טור משלי: אחרי תקופה של מקום קבוע במדור הדעות, נעמי שמר הרימה טלפון והחמיאה על קטע שנכתב. "אמרתי לה: אם תצטרפי, אולי נצליח לעשות מדור". שמר התייאשה אחרי חודש, אבל נכתבו ארבעה קטעים.

חמוצים: כשהתחלף עורך סופשבוע הקטעים הוצגו לעורך החדש. "הוא אמר: 'וואו, אני מוריד את זה לדפוס, נקרא לזה חמוצים'". אחרי קולות מכיוון עיתון 'על המשמר' על כך שיש להם מדור בשם הזה, שונה השם ל'שיפודים', והטור פורסם למעלה מ-30 שנה.

קיבוצניק-תל אביבי-ימני: הדעות הפוליטיות הן לא פרי חינוך, "פשוט קומון סנס. התנועה למען השכל הישר. נתנו לי את הזכות להתחיל משהו שלא היתה לי את הזכות להפסיק. בכל שבוע במשך שנים אמרתי לעצמי: תכתוב הכי טוב, כאילו זה המדור האחרון".

המדור האחרון: "הוּצאתי ממעריב ב-2005, על רקע פוליטי. כתבתי נגד ההתנתקות ונגד שרון". אחר כך הופיע המדור ב'הצופה'. "בסופו של דבר ידעתי על ילדה כמוך שיושבת וקוראת את העיתון והיא מוקאת לגמרי מכל דבר תרבותי. עיתונאים דתיים רבים אומרים לי: 'חיזקת אותי כשהייתי קטן, רציתי להיות כמוך'".

לחזור הביתה: "אני מאוד שמח על אפשרות רצינית שהמדור יחזור להתפרסם במעריב, ומקווה שזה יקרה מהר. כשהייתי בפגישה במעריב גיליתי גם התלהבות מצד העורכים וגם ריקושטים מצד קוראים ואנשים שונים במסדרונות שמצפים". המדור החדש מתחיל להתעצב בראש וכן, תהיה בו פינת השלולית.

האישה שאיתו: "רותי היפה". היתה גננת שנים רבות והיום עוסקת בפרסום וסחר בינלאומי. "פגשתי אותה אצל בת דודתה, שהיתה חברה שלי בלב ובנפש. היא מצאה חן בעיניי מאוד ולא ויתרתי". רותי היתה אז בת 18 והיתה תקופת המתנה עד שתסיים את הצבא.

נישואין: ברבנות בתל אביב, "כמו שכל אחד צריך להתחתן. הרב לא זכור בשמו. לזוג שלושה ילדים שעוסקים בתחומים יצירתיים שונים של טלוויזיה, "מקצועות שאין להם שם", וארבעה נכדים.

רדיו וטלוויזיה: היתה תחנה כמבקר סרטים בגלי צה"ל וגם 'לצון על לצון' בהשתתפות דודו דותן ודודו טופז ז"ל, ויבל"א אבשלום קור ומושיק טימור, ובטלוויזיה היה מגוון של תוכניות תרבות ושעשועונים מצליחים. "היו לנו 99.9 אחוזי רייטינג. התקופה היתה של ערוץ 1 בלבד". והיו גם חידונים.

החידונים: חידון המחתרות, שהכניס את אצ"ל ולח"י לתוך סל העשייה בתקופת טרום המדינה, חידון על ז'בוטינסקי וחידון הגבורה על לוחמים יהודים באירופה הכבושה, אחרי הסדרה הנצפית 'היינו שם איתם'.

מצעד החיים: אברהם הירשזון, אז מזכ"ל הנוער הלאומי, אמר שצריך לעשות מסעות לפולין, שיבואו בני נוער מכל העולם ואחר כך יגיעו לארץ. "הוא אמר: פחות מאלף בני נוער אנחנו לא עושים. אמרתי לו עזוב, זה לא ילך". עוזיאל, שניהל את המצעד, העניק לו את שמו.

ארץ המגף: "היות שחשבו שאני יודע איטלקית וגם אני חשבתי כך, הוחלט לשלוח אותי להיות מנהל הסוכנות באיטליה". התקופה: אמצע-סוף שנות ה-80, והיתה עשייה "רגילה" מול העולים וקבוצת דור המשך של יהודים, אבל בעיקר פעילות ענפה בלאדיספולי.

לאדיספולי: בעיירה שהו כמה יהודים מאיראן שביקשו להגר לארה"ב. ארגון אחד סייע להם להתקיים והשני להשיג ויזות. "אמרתי להם: בואו לארץ. הם בכו ונסעו לארה"ב". בהמשך הצטברו שם יוצאי ברית המועצות, "בתחילה כמה מאות ולבסוף כמה עשרות אלפים".

ארצה עלינו: "מצאתי את עצמי עושה פרופגנדה לישראל בפני אלפים. בסופו של דבר הצלחנו לשנות את המסלול מארה"ב לישראל. אם לא הפעילות הזאת, לא היו פה מיליון עולים מרוסיה. אני גאה בעשייה הזאת מאוד".

מקור ראשון: "יום אחד הופיע אצלי גדי ליסטנברג ואמר: 'יש כסף, מקימים עיתון חדש, בוא תערוך'. מיד אמרתי כן". נלקחו שישה חודשי רשות מ'מעריב' ואחרי ארבעה חודשי הכנה העיתון יצא לאור. כעבור שלושה-ארבעה חודשים, הוא נעזב. "היו לחצים ממעריב והיו מתחים. אני מאמין בזה שהעורך הוא הקובע המוחלט". אבל החלוקה הראשונית ההיא למגזין ומוסף פוליטי נשארה, "וזה בעיניי החלק הכי חשוב של העשייה אז".

ספרות בהמחזה: עוזיאל מקיים 'בימת מופעי ספרות' - לוקח קטעי ספרות של יוצרים, ואמנים-שחקנים ממחיזים אותם. "הדברים שלי הם קטעי קישור על חיי הסופרים". בדרך הזאת הופכים כל מיני יוצרים לציונים לאומיים, אפילו חנוך לוין ויהושע סובול, "שהגיע לערב כזה והתווכח איתי על הבמה".

סבא: "לא הורדתי כיפה מהראש. גדלתי כחילוני, ליד אבי אני חוזר בתשובה". בכל קיץ היו עוזיאל ואחיו מבלים חודשיים בדירת השרד של סבא בירושלים. "והוא היה סבא חמוד ששיחק איתנו כמו כל הסבים". חלק מזיכרונות הילדות כתובים בספר שעליו זכה בפרס, 'הראשון לארץ ציון'.

הראשון: "הוא היה מנהיג ציוני ורב, וראה את תפקיד הרבנים הראשיים כראשי ממשלה. אם הוא היה חי היום, הוא היה מגייר את כולם תוך שבועיים. היום אני מבין כמה הוא היה גדול באהבת עם ישראל".

ספרים רבותיי, ספרים: מלבד הספר על סבו, כתב עוזיאל כעשרה ספרים. שלושה רומנים והשאר קובצי הומור וסאטירה, ברובם לקטים מן הטור שלו.

בקרוב: ספר חדש נמצא על סף סיום, העלילה מתרחשת בתקופת השופטים והוא מייצג את אלה שלא רצו מלך. "אני בטוח שהם היו יותר מחצי מהעם, אבל החצי הדומם. הם גם צדקו, ה' לא הרשה".

אם זה לא היה המסלול: "הגרפיקה היתה מסלול די ברור, כנראה שהייתי צייר".

 

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: "קם עם כוס קפה ומתכנן את היום". באופן די עקבי התכנון מכיל פי עשרה דברים ממה שניתן לבצע, "ואני מתוסכל מכך".

דיסק ברכב: "אני גזעני במוזיקה ושומע רק מוזיקה שחורה. אם לבן שר טוב, זה בגלל שהוא שר כמו כושי". לכן הז'אנרים המואזנים הם גוספל ובלוז, ובשוליים הקשבה ל-MTV, אבל רק לשם התעדכנות.

שבת: היום היחיד שלא נכתבים בו סטטוסים בפייסבוק. הילדים והנכדים מגיעים ונערכת קבלת שבת משפחתית שכוללת קידוש. בציעת החלה נעשית על ידי הנכדים. כולם מברכים והאחרון בוצע. המריבות הסתיימו רק אחרי שהסב החליט להסדיר את התור על ידי ניהול רשימה.

יום כיפור: יש השתדלות לצום ואם קורה שהצום מתרחש בעת שהייה בחו"ל יש אפילו הקפדה יתרה. "אם החבר הגוי הכי טוב שלך יתפוס אותך שאכלת חזיר או חיללת יום כיפור - הוא מיד ירים טלפון לחבר אחר ויספר".

אוכל: של רותי, ופסטות טובות אבל איטלקיות באמת. לא נמצאה מסעדה ישראלית איטלקית "שאני אוכל בה ואצא מרוצה".

עזרה בבית: על בסיס בקשות של רותי. "הגינה מאוד יפה וזו עבודה שלה. אני לפעמים מזיז את הידיים, למשל קוצר את הדשא".

מפחיד: "הרצון להשמדת היהודים".

דמות מופת: יש הרבה. ביניהן צ'רצ'יל "כי הוא ידע שצריך להילחם כדי לשחרר את העולם מהיטלר. הוא הלך נגד כולם ועשה את זה". יש גם דמויות אהודות מן הספרות: אנטואן דה סנט-אכזופרי, אז'ן יונסקו ('קרנפים') "ויש עוד".

פנאי: הבד מונח וגם הצבעים, אבל כבר עשרים שנה שאין יצירה בתחום "כי אני אף פעם לא מספיק". גם בעת טיול או חופשה נכתבים בראש ראשי פרקים. אבל יש לפעמים פנאי והוא מוקדש לשיחות עם חברים, לקריאה וגם קצת לחוף הים. בכל זאת, תל אביב.

כשתהיה גדול: המשאלה היא העסקת מזכירה שתעשה סדר בלוח הזמנים, "מין מפיקה מגלי צה"ל". לטווח ארוך התוכניות גדולות וכוללות כתיבת ספרים, המשך עשייה בתקשורת בטלוויזיה ויצירת סרטים. "זה ייפסק רק אם יכבשו את ישראל".

ofralax@gmail.com