בשבע 518: בר מצווה מאוחרת

אסתי רמתי , א' בכסלו תשע"ג

 ביום רביעי בבוקר הגעתי לכיתה באיחור. "כן יובל, מה קרה?" שאל הרב.

"הייתי בבר מצווה", אמרתי, "זה נגמר בשעה מאוחרת מאוד".

"לא ידעתי שהיתה בר מצווה למישהו מהכיתה..." תהה הרב. "בדרך כלל מודיעים לי כשיש לאחד מהחברים שמחה".

"זה לא היה לילד מהכיתה", השבתי, "זו היתה בר מצווה של קרוב משפחה".

"בן דוד?" שאל מושיקו הסקרן מהיציע.

"לא... זאת היתה הבר מצווה של סבא שלי", עניתי.

כל הילדים פרצו בצחוק. "אחלה תירוץ לאחר", קרא עידו הליצן, "עוד מעט תגיד שהיית בפדיון פטר חמור אצל סבתא שלך!". אפילו הרב חייך, אבל אני נשארתי רציני לגמרי.

"אני לא צוחק", אמרתי. "באמת היתה לסבא שלי בר מצווה! הרב, אתה מרשה לי לספר על זה? זה סיפור מעניין".

הרב היה נראה סקרן. הוא הניד בראשו לאות הסכמה, אבל ביקש שאשב במקום, ואספר משם.

 

 "אז ככה", פניתי לחברים, "אתם יודעים שההורים שלי הם בעלי תשובה, נכון? הסבים שלי משני הצדדים הם לא דתיים. אני מאוד אוהב אותם, ואנחנו שומרים על קשר טוב, אבל הם לא מקיימים תורה ומצוות.

"לפני בערך חצי שנה, כשסבא אליהו היה אצלנו בבית, ישבנו ודיברנו על ההכנות לחגיגת הבר מצווה שלי, שתהיה בחודש הבא. סבא ישב מאוד בשקט, עד שאבא שאל אותו מה קרה.

"אתם יודעים שלי לא חגגו בר מצווה בכלל?" הוא אמר. "הייתי בן שלוש עשרה בדיוק באמצע השואה. מי יכול היה לחשוב על בר מצווה? הייתי מוסתר במרתף קטן בבית של גויים, וכל מה שעניין אותנו היה להשאר בחיים... ובאמת שרדנו, עלינו לארץ, והתחלתי לחיות מחדש ולהקים משפחה. הנושא של הבר מצווה נשכח ממני לגמרי".

ילדי הכיתה ישבו בדממה. המשכתי את הסיפור:

"אבא שלי הסתכל על אמא שלי, ואז הוא אמר 'יש לי רעיון!' הוא ניגש לטלפון, וחייג לאיזשהו רב שהוא חבר שלו. לאחר שיחה קצרה, הוא פנה לסבא ושאל: 'אבא, אתה מוכן שנחגוג לך בר מצווה עכשיו? תניח תפילין, ותעלה לתורה...'

"סבא צחק צחוק קצר. 'בגילי?! כולם יחשבו שהשתגעתי! זאת בדיחה, לא?'

"'ממש לא', אמר אבא. 'זה לא יהיה רק אתה. החבר שלי מכיר כמה וכמה ניצולי שואה שסביר להניח שלא חגגו להם בר מצווה בזמנו. הוא מוכן לנסות לארגן קבוצה, ונחגוג לכולכם חגיגה אמיתית. בכותל. מה אתה אומר?'

"העיניים של סבא דמעו לפתע. 'בסדר, מרדכי', הוא אמר. כך יצא שאתמול נסענו לכותל, כל המשפחה, סבא וסבתא, הדודים והנכדים ואפילו הנינים הקטנים. סבא ועוד כמה ניצולים הניחו תפילין בפעם הראשונה בחייהם, וגם עלו לתורה. זרקנו עליהם מלא טופי וכולם נורא נורא התרגשו. אחר כך הלכנו למסעדה, וסבא סיפר לנו כל מיני דברים עצובים שקרו לו בשואה. בסוף הוא אמר לנו ככה: 'אמרתי לכם שלאף אחד לא היה זמן לחשוב על בר מצווה כשהתחבאנו. אבל זה לא נכון. הייתי ילד, ורציתי מאוד מאוד לחגוג כמו שאחי שלמה, הי"ד, חגג שנתיים לפני כן. והנה היום זכיתי לכך. ניצחתי את הגרמנים פעמיים – התחברתי שוב למסורת היהודית שהם רצו למחות, והקמתי משפחה יקרה, כאן, בארץ ישראל'. זהו, זה הסיפור. היה מאוד מרגש", סיימתי.

"אני מתאר לעצמי..." השתעל הרב, ושפשף את עיניו קלות, "תודה, יובל".