בשבע 518: תעשייה של מרמה וזיוף

יאיר שפירא , א' בכסלו תשע"ג

כתב האישום נגד מנהלים בקהילת 'המתמידים' מתאר מערכת של זיוף והונאה שהשתמשה בשמם של בני העדה החרדית המתנזרים מתמיכת המדינה כדי לקבל תקציבים ממשרד החינוך * ראשי 'השמאל הלאומי' אלדד יניב ושמואל הספרי ביקשו לפסול את השופטת מלכה אביב מלדון בתביעת דיבה נגדם בגלל מגוריה בבקעת הירדן

 כמיליארד שקלים מחלק משרד החינוך בכל שנה לעמותות חרדיות לחינוך תורני. למרות הרשימות הממוחשבות, על אף השימוש בכרטיסי הדיווח החכמים וחרף הביקורות הפיזיות של פקחים ממשלתיים, עשרות מיליונים מאותו תקציב תורני נגנבים בכל שנה.

בוקר יום שני האחרון בירושלים נפתח בפשיטה ובמעצר של שלושה. הם חשודים שזייפו מסמכים של עמותה ותיקה בירושלים הקשורה למוסד לחינוך בנות של העדה החרדית שאינו מכיר במדינה ואינו לוקח ממנה תקציבים. הם הגישו למשרד החינוך בשם העמותה בקשה לתקציב, יחד עם רשימת מספרי תעודת זהות של התלמידות הלומדות במוסד של העמותה המקורית. החשד הוא כי המדינה הזרימה לחשבון העמותה הפיקטיבית עשרות מיליוני שקלים בשנים האחרונות. איך הצליחו השלושה להערים על כל אמצעי הפיקוח המשוכללים של המשרד? את התשובה אפשר היה לקבל שעות אחדות מאוחר יותר, כאשר פרקליטות מחוז ירושלים הגישה כתב אישום בפרשה דומה שהתפוצצה לפני כשנתיים בדיוק.

גם אז, בבוקר חורפי של כסלו, פשטה המשטרה על בתים ומשרדים בירושלים ובביתר עילית. אז נעצרו ראשי העסקנים של קהילת 'המתמידים' בירושלים. ראשיתה של 'המתמידים' לפני קום המדינה, כמסגרת אלטרנטיבית לצעירים חרדים מוכשרים שלא מצאו את מקומם במסגרות של היישוב הישן. חלקם היו נושרים בפוטנציה, חלק אחר שירת במחתרות או נלחם במלחמת השחרור. במלחמה נהרג גם אביו של הנער לייבל מינצברג. הוא נאסף לביתו של אחד מדיני בד"ץ העדה החרדית. לייבל הצעיר עשה חיל. בגיל צעיר הוא מונה למדריך בישיבת המתמידים. לב התלמידים נמשך אחריו והוא נעשה לר"מ רב השפעה בישיבה. הוא הנהיג לימוד במסורת הישיבות הליטאיות יחד עם אווירה חסידית של שירה וטיולים בטבע. הרב מינצברג היה לראש הישיבה, ומשבגרו התלמידים והחלו להקים מוסדות משל עצמם, הפך לראש קהלת המתמידים כולה. מוסדות הקהילה התפתחו בירושלים ובריכוזים החרדיים הגדולים הסמוכים לה - בביתר עילית, במודיעין עילית ובבית שמש. מרבה מוסדות, מרבה עסקנים. על כולם הפקיד הרב מינצברג את חתנו המיוחס הרב מתתיהו הירשמן, והוא מצידו הרבה להיעזר בבניו ובאחיו לצורך ניהול מוסדותיה המתפתחים של הקהילה. הוא גם זה שעל פי האישומים הביא על קהילת המתמידים את החרפה הגדולה.

כתב האישום שהוגש השבוע מדהים בהיקפו. למעשה נראה כי לו היתה הפרקליטות מוצאת בכך עניין ציבורי, הרי שמאות מבני קהילת המתמידים, קהילה הנאמדת באלף בתי אב, היו עומדים לדין. הרשויות בחרו, מטעמים מובנים, להעמיד לדין רק את מובילי המזימה, אחד עשר במספר. שבעה מהם בני משפחת הירשמן, ביניהם מתתיהו הירשמן וארבעה מבניו.

היקף התרמית עצום - לפחות ארבעים ושמונה מיליון שקלים שהוצאו מהמדינה בתוך פחות משלוש שנים. היקף המעשים הפליליים ומספר האנשים שהיו מעורבים בהם הוא כמעט חסר תקדים. עשרות אנשי קש ומאות מתחזים מבני הקהילה. מכתב האישום עולה כי גם משתפי פעולה מתוך משרד החינוך היו שותפים לפשע, אם כי עד כמה שידוע איש מאנשי המשרד לא נחקר באזהרה בנושא.

'המתמידים' היא קהילה שחיה על התפר. מחד היא חלק אינטגרלי מהעדה החרדית בעלת הצביון האנטי ציוני. מאידך, מזה שמונה עשרה שנים היא נהנית מתקציבים ממשלתיים, כמו רוב הקהילות החרדיות בישראל. מנקודת המבט המיוחדת של עסקניה בלטו לעין אלפי התלמידים בני העדה החרדית הזכאים לתקצוב ממשרד החינוך אך מסרבים לקבל אותו. למישהו שם זה נראה כמו בזבוז משווע. אנשי המתמידים ניצלו אפוא את קרבתם לאנשי 'העדה', כמו גם קשרים שהיו להם במשרד החינוך ואת תוכנת מרשם האוכלוסין הפרוצה באינטרנט, והחלו לאסוף שמות ומספרי תעודות זהות של מאות תלמידים ואברכים לא מתוקצבים מבני 'העדה'. במקביל החלו העסקנים ברכישה של עמותות ותיקות שנבדקו בעבר והוכשרו על ידי רשם העמותות ועל ידי משרד החינוך. הם מינו להם מנהלים ובעלי תפקידים פיקטיביים, רובם מאברכי המוסדות שבשליטתם. מי שסירב לשתף פעולה הסתכן בפגיעה במלגת המחיה שהוקצתה לו. חלק מהמנהלים הפיקטיביים נשלחו לבנקים השונים, פתחו בהם חשבונות לעמותות השונות ונרשמו בהם כמורשי חתימה. דוגמת חתימה של כל אחד מהם נסרקה ונשמרה במשרדיו של הירשמן. הם שוחררו בחזרה לתלמודם, בעוד הירשמן ואנשיו השתמשו בדוגמת החתימות כדי לנהל את העמותות בפועל תוך שהם, כך על פי כתב האישום, מזייפים מאות מסמכים ואלפי צ'קים.

העמותות הפיקטיביות ניהלו מוסדות חינוך פיקטיביים, ובהם מאות רבות של תלמידים פיקטיביים. רשימות של מאות שמות ומספרי תעודות זהות של תלמידים לא מתוקצבים מהעדה החרדית נשלחו למשרד החינוך, ואיתן גם חשבון של עשרות מיליונים.

אלא שמשרד החינוך שלח כמובן מפקחים כדי לוודא שהמוסדות על תלמידיהם אכן קיימים. כאן הירשמן ואנשיו לא יכלו להסתפק בזיוף מסמכים, ונדרשו למערכת לוגיסטית של ממש. מאות מתלמידי 'המתמידים' ומאברכיהם נדרשו להגיע תחילה לצילום של תמונות פספורט. חלקם צולמו מספר פעמים באופנים שונים כדי שיוכלו ללבוש בבוא העת מספר זהויות שונות. התמונות הובאו למשרדיו של הירשמן, שם פעלה במלוא המרץ מעבדה לזיוף תעודות זהות. משטרת ישראל הצליחה לשים את ידה על לא פחות מ-1,650 תעודות שזויפו. עוד כמה מאות תעודות מזויפות היו בשלבי הנפקה שונים. התעודות הוצמדו למאות מתחזים, לעיתים מספר תעודות למתחזה יחיד. אלו נעזרו במערך הסעות שהעמידה לרשותם משפחת הירשמן כדי לדלג בעת הצורך ממוסד למוסד ולהציג בפני מפקחי משרד החינוך את התעודה הנכונה בעת ביקורת. בדרך כלל נעזרו העסקנים במקורות מתוך משרד החינוך כדי להתארגן מבעוד מועד לביקורת צפויה. כשהופתעו והצליחו לשנע רק חלק קטן מהמתחזים, הם נתלו בטיול מאורגן, בחופשה לצורך בחינה או אפילו בלוויה של רב חשוב כדי לשכנע את אנשי הביקורת להגיע שוב ביום אחר.

נתיב הכספים שהוצאו במרמה היה ארוך ומפותל בין העמותות וחשבונות הבנק, והרשויות התקשו לקבוע מה היה יעדם הסופי. סביר להניח שרובם הוקדשו למימון המוסדות השונים של קהילת 'המתמידים'. על פי כתב האישום, חלקם לפחות שימש לצרכים פרטיים. בחשבונו הפרטי של הירשמן נבלעו במשך שנתיים בלבד 1.2 מיליון שקלים. אחיו נעזר בכספים לרכישת דירה הרשומה על שמו. גם אחד מבניו שילם על פי החשד תשלומים לרכישת דירה בכסף הגנוב, וכך גם מקדמה לרכישת רכב.

גם לאחר שהפרשה התפוצצה ורבים מהמעורבים בה בילו כשבועיים במעצר ובחקירות, עדיין הוכיחה משפחת הירשמן שהיא יודעת לחשוב ולבצע בגדול. ימים לאחר ששוחררו ממעצר בתנאים מגבילים, בין השאר לאחר שחתמו כי לא ייצרו קשר עם כל מעורב אחר בפרשה, שכרו שלושה מהם משרד חקירות. הם סיכמו על מחיר לבדיקת פוליגרף, חיברו שאלון שהיה אמור לגלות מי מבין אנשיהם שיתף פעולה עם המשטרה, ובשבועות שלאחר מכן הובילו שורה של אנשים מבני קהילת 'המתמידים' לחקירה מטעם עצמם. הפרקליטות זיכתה אותם בשל כך גם בסעיפי אישום של הטרדת עדים ושיבוש הליכי משפט.

לא מקבל שופטת מתנחלת. אלדד יניב

שופטת מהשטחים הכבושים

לפני שהקים מפלגה קיקיונית והחל לפרסם תחת שמה סרטונים מביכים ביוטיוב, היה עו"ד אלדד יניב מנהיג תנועה. גם היא קיקיונית, גם היא הוציאה פרסומים מביכים, אלא שהיא התהדרה בתואר המחייב 'השמאל הלאומי'. התנועה הוציאה חוברת שחולקה בכל חנויות רשת 'צומת ספרים'. לצדו של יניב היה חתום עליה גם המחזאי שמואל הספרי, והיא זכתה לרוח גבית תקשורתית שלא היתה מביישת אפילו את יאיר לפיד. מבחוץ התהדרה החוברת בפורטרטים של בן גוריון ושל רבין, בעוד החלק הפנימי שלה היה דחוס פובליציסטיקת ביבים אופיינית ליניב ולהספרי.
היקף התרמית עצום - לפחות ארבעים ושמונה מיליון שקלים שהוצאו מהמדינה בתוך פחות משלוש שנים. היקף המעשים הפליליים ומספר האנשים שהיו מעורבים בהם הוא כמעט חסר תקדים. עשרות אנשי קש ומאות מתחזים מבני הקהילה. מכתב האישום עולה כי גם משתפי פעולה מתוך משרד החינוך היו שותפים לפשע

החוברת היתה בנויה בצורת לקסיקון, שאחד מערכיו היה "דומפה, ולרשטיין, זמביש ושות'". "אלה לא בעלים של משרד עורכי-דין תל-אביבי. אלה אדוני הארץ", נכתב שם, "הם ומתנחליהם. אדונים ממש, לא חלוצים ולא נעליים. ממש לא קופי של חלוצי חומה ומגדל או לוחמי גדוד נהגי הפרדות. הם לא נטעו עץ ולא בנו בית. זה האחמדים שעשו עבורם את הכל. כבר יותר מארבעים שנה שהם אוספים את הפלשתינאים מהמחסומים ונוסעים למפעל באזור התעשייה המפואר בברקן, למשל, שהמדינה הקימה על חשבונך תושב שדרות, ואפילו לא משלמים להם שכר מינימום". לא הבאתי את הערך המשמיץ כולו, אבל העיקרון מובן.

דומפה, הלא הוא מזכ"ל מועצת יש"ע לשעבר אהרון דומב שהוזכר בכותרת של יניב והספרי, החליט לקחת את העניין באופן אישי. באמצעות עו"ד אביעד ויסולי הוא תבע אותם על הוצאת דיבה, והוסיף גם את ד"ר גדי טאוב שפרסם את הערך באתר האינטרנט שלו. אם יצליח דומב להוכיח שהדברים מתייחסים אליו אישית, הרי שלאור שרשרת השקרים והעלילות שכתבו יניב והספרי נראה שסיכויי התביעה אינם רעים כלל. אבל אלו טענו בכתב ההגנה כי דומב לא היה אלא משל לציבור המתנחלים בכללותו ועל כן התביעה חסרת שחר.

דומב הגיש את התביעה בבית משפט השלום בקריית ארבע, עיר מגוריו. השופטת מלכה אביב המכהנת שם העבירה את הדיונים לאולמה שבבית המשפט בירושלים, וניסתה בשנה האחרונה להגיע להסכמים בין הצדדים. מהלכיה של השופטת לא נשאו חן בעיניהם של הנתבעים, ולכן ביקש בא כוחם של יניב, הספרי וטאוב לפסול את השופטת. בין השאר נטען שם כי השופטת אביב אינה יכולה להידרש לעניין ללא משוא פנים, שהרי היא מתגוררת במושב גיתית שבבקעת הירדן, וגם הבקעה היא שטח ששוחרר במלחמת ששת הימים. השופטת אביב סירבה לפסול את עצמה, ונשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס זרק את יניב וחבריו מכל המדרגות לאחר שערערו על החלטת השופטת. אביב וגרוניס נימקו את החלטתם בחזקתו של כל שופט שאינו מערב נטיות פוליטיות עם החלטות מקצועיות. אביב לא הסתפקה בזאת והוסיפה בשולי החלטתה דברי אפולוגטיקה עלובים ומיותרים. "הגעתי להתיישב בבקעת הירדן בהיותי בת עשרים, בשנות השבעים" כתבה השופטת. "בקעת הירדן היתה אז (ודומני כי היא גם היום) בתוך הקונצנזוס ההתיישבותי. כך גם רובם של היישובים בבקעת הירדן שייכים לתנועת המושבים, שהיתה מזוהה דווקא עם השמאל. לפיכך, עצם היותי תושבת בקעת הירדן אין בה להעיד ולא כלום על נטיותיי הפוליטיות".

 

גט ללא עיכוב

מסתבר שבתי הדין הרבניים יכולים להיות יעילים ונחושים בניסיון לאכוף גירושין. בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה קבע כי על אישה לקבל גט מבעלה, וקבע תאריך לסידור גט. האישה סירבה לקבל את גיטה לפני שבית הדין ישמע עדות נוספת ויסדיר את הנושאים הכספיים. בא כוחו של הבעל, עו"ד הרב צוריאל בובליל, טען כי אינו מוכן לשיהוי נוסף אחרי שנתיים שהעניין נידון בבית הדין. הדיינים קבעו כי האישה צריכה לקבל את גיטה לאלתר. סידור הגט נקבע למספר שבועות מאוחר יותר, ותג מחיר בצידו: שלוש מאות שקלים קנס לאישה על כל יום של עיכוב בקבלת הגט.