בשבע 518: תחרות בריאה

התחרות על קולו של המתפקד הדתי-לאומי מניבה פירות טובים של החלטות והתבטאויות רצויות של אנשי הליכוד

דברים שרואים מכאן , א' בכסלו תשע"ג

* אוזלת היד של הממשלה מול הרקטות מעזה עלולה לגרום לבריחת קולות למפלגת העבודה * הבריחה של ממשל אובמה ממעורבות באזורנו היא תהליך כללי שאינו קשור למדיניותה של ממשלת נתניהו

לא היו ימים טובים לישראל כימי טרום בחירות. המדינה מבקשת מבג"ץ אורכה של חצי שנה לגירוש עמונה; שר הביטחון אהוד ברק, שכידוע אינו מתמודד על מקום ברשימת הליכוד, מפשיר לפתע בנייה של מאות בתים באיתמר (כן, אותה איתמר שעל פי יונה יהב היא אם כל חטאי 'תג מחיר'); לימור לבנת תזרים תקציבים למוזיאונים מעבר לקו הירוק; שר האוצר יובל שטייניץ מצהיר כי אין סיכוי שממשלה בראשות נתניהו תפנה יישובים, ומתגאה בתקציבים שהזרימה הממשלה ליהודה ושומרון. ועוד היד נטויה.

יהיה זה מוגזם לטעון שזכינו לכל הברכות הללו רק בזכות הבחירות בבית היהודי שהכתירו את נפתלי בנט ליושב ראש. גם העובדה שנותרו בתוך הליכוד בוחרים רבים שנושא יש"ע קרוב לליבם משפיעה בוודאי. גם אין לייחס בשלב זה חשיבות מוגזמת לסקר ערוץ הכנסת המעניק לרשימה ציונית-דתית משותפת מספר דו ספרתי של מנדטים - מפלגות זוכות תמיד לתאוצה לאחר בחירות מוקדמות. אבל הסקר הזה מצביע על פוטנציאל, ומוכיח שתופעת נפתלי בנט כבר מניבה פירות.

בינתיים בנט נישא על תקשורת אוהדת מסיבות טובות ופחות טובות. התקשורת אוהבת חידושים, ובנט מבחינת הרקע והמסר מהווה חידוש. התקשורת מרגישה באז בסביבת היו"ר החדש והיא רוצה להיות קרובה לאקשן. התקשורת גם מבקשת להפיל את בנימין נתניהו, ולכן היא מרוממת לכל הפחות באופן זמני את מי שהיא מזהה כיריב לנתניהו שמסוגל להחליש אותו. בליכוד עוקבים בדאגה אחר המתרחש, וכבר נשמעים קולות על הצורך לשדרג את מעמדה של ציפי חוטובלי כמענה לסחף לעבר בנט.

הוויכוח על השאלה מהי האופציה העדיפה לציבור הדתי - מפלגה נפרדת או השתלבות בליכוד - לא יוכרע גם בבחירות 2013, אבל בינתיים כמה טוב שיש תחרות.

 

רוחות 1992

מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' צוברת כוח גם בסקרים וגם מתחת לרדאר. זו הסיבה להסתערות על מקומות ברשימת העבודה לכנסת, שמתקיימת מתוך הנחה שלסיעה זו יש פוטנציאל צמיחה גבוה. אפילו בפריפריה שלנו שמעתי מכמה מקורות על נטייה להצביע לשלי יחימוביץ', בטענה שהיא לכל הפחות אותנטית, והבעיות החברתיות שהיא שמה בראש דאגותיה אכן קיימות.

התופעות הללו, ביחד עם אוזלת היד של הממשלה מול איום הרקטות מעזה, מעוררות חשש שתרחיש בחירות 1992
ככל שנתניהו משתהה בתגובה רצינית לטרור הרקטות, כך הוא מעניק פתחון פה למי שטוענים שהקיפאון המדיני מונע מישראל את אותו חופש פעולה שממנו נהנתה ממשלת אולמרט בזמן מבצע עופרת יצוקה. הציבור מבחין שהממשלה אינה מגיבה, והשתיקה הזאת מתפרשת כהודאה בכישלון. נכון שהגענו עד הלום בזכות ההתנתקות ובזכות קדימה, אבל עזה הפכה להיות הבעיה של ממשלת הליכוד
עלול לחזור על עצמו. בניגוד למערכת הבחירות שניהלה אז 'העבודה בראשות רבין', מפלגת העבודה הפעם טרם מצאה לעצמה אישיות ביטחונית מובהקת מהדרגה הראשונה. לכן נוקטת שלי יחימוביץ' בטקטיקה של הרדמת הנושא המדיני-ביטחוני, בטענה שממילא אנחנו לא עומדים בפני הכרעות מדיניות בגלל אי בשלותו של הצד הערבי. פרדוקסלית, מי שעלול להעניק סיוע לקמפיין של יחימוביץ' בתחום הביטחוני הוא דווקא ראש הממשלה נתניהו, אם יתמיד בטקטיקת ההבלגה הנוכחית שלו מול מתקפת הטרור מעזה. ככל שנתניהו משתהה בתגובה רצינית לטרור הרקטות, כך הוא מעניק פתחון פה למי שטוענים שהקיפאון המדיני מול הפלשתינים מונע מישראל את אותו חופש פעולה שממנו נהנתה ממשלת אולמרט בזמן מבצע עופרת יצוקה (שלמען הדיוק התנהל בבין השמשות של סוף כהונת בוש עד להשבעת ברק אובמה, והסתיים בדו"ח גולדסטון), או לעמיר פרץ שטוען שחייבים לדבר עם החמאס. הציבור סקפטי ונבוך, אבל הוא מבחין שהממשלה אינה מגיבה, והשתיקה הזאת מתפרשת כהודאה בכישלון. נכון שהגענו עד הלום בזכות ההתנתקות ובזכות קדימה, אבל עזה הפכה להיות הבעיה של ממשלת הליכוד. ראש הממשלה, שהתפאר בארבע שנים של שקט ביטחוני, יתקשה להטיל כעת את האחריות על אחרים. נתניהו אמר לשגרירים הזרים: "אף אחת מהממשלות שלכם לא היתה מקבלת מצב כזה, אנחנו לא מקבלים מצב כזה", אבל במציאות ישראל קיבלה והשלימה עם המצב הזה.

רצח הלנה ראפ הי"ד היה אירוע מפתח במערכת הבחירות של 1992. הנערה בת ה-15 וחצי נדקרה ב-24 במאי בתחנת אוטובוס בבת ים, כשהיתה בדרכה לבית הספר. רוצחה, שנשפט למאסר עולם, הצליח בינתיים להשתחרר במסגרת עסקת שליט. בת ים סערה במשך כמה ימים, וערבי שהסתובב אז בעיר שם נפשו בכפו. בניגוד למקרים אחרים, הפעם האירוע הביטחוני לא שיחק לידי הליכוד. הוא כיכב דווקא בתעמולת הבחירות של מפלגת העבודה, שחזרה על הסיסמה "אין שלום, אין ביטחון - אין סיבה להצביע שמיר". שמעון פרס הגיע לבת ים ביום הרצח, הסתובב בעיר שש שעות וזכה לקבלת פנים אוהדת, כי כולם תלו את האשמה בממשלת שמיר.

גם בחלומותיי הגרועים ביותר אינני מאמין שציבור הבוחרים יתפתה לרעיון שאת בעיית עזה ניתן לפתור במהלך בנוסח אוסלו. אבל לא זה מה שיוצע לציבור, כשם שרבין ב-1992 הציג חזות ימנית כשהתנגד לוויתורים בגולן ולמשא ומתן עם אש"ף. גם הפעם השמאל לא חייב למכור לציבור את אוסלו - מספיק שישווק את התובנה שגם לליכוד אין פתרון ביטחוני, ולכן על הציבור לבחור בין המצע הכלכלי-חברתי של יחימוביץ' האותנטית ובין הכלכלה של נתניהו, שנושא באחריות למצב הנוכחי ומצוקותיו.

תגובה חריפה מול ארגוני הטרור היא חובה מינימלית של מדינה כלפי אזרחיה. אבל אם נתניהו מעוניין להמשיך במדיניות אמור הרבה ועשה מעט, בגלל סיבות כמו חשש מהחזרת השגריר המצרי הביתה או ששוב ניתפס כאחראים על הנעשה בעזה - כדאי שלכל הפחות יחשוב על עתידו הפוליטי ועתידו של המחנה הלאומי.

כמו בכל דרישת תשלום שאנו מקבלים בדואר, יש לסיים בנימה אופטימית: אם עד לעת פרסום הדברים שילם נתניהו את חובת המדינה להעניק ביטחון לאזרחיה, יראה את מה שכתוב לעיל כמבוטל.

 

לחץ נגד הרוח

לאחר שנכשל התרגיל המסריח (הניסיון של שמעון פרס להפיל את יצחק שמיר) ב-1990, הבית הלבן של הנשיא בוש האב לא היה מרוצה מכך שקמה ממשלת ימין בראשות יצחק שמיר. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר הפטיר בעדות בפני הקונגרס: "כולם שם (בישראל) יודעים שמספר הטלפון בבית הלבן הוא 1-202-456-1414. כאשר תהיו רציניים בנושא השלום, תרימו טלפון". הטון הזה חוזר כעת לאחר בחירתו של ברק אובמה מחדש. בעל הטור בניו-יורק טיימס תום פרידמן, ופיטר בינארט העורך של OPEN ZION שנוקט קו ביקורתי כלפי ישראל, טוענים שאין פני הממשל לחיסול חשבונות עם נתניהו. יש לו פשוט נושאים יותר רציניים על הפרק מכדי לבזבז זמן על מדינה כפוית טובה כמו ישראל. שישראל תתבשל במיץ של עצמה.

למעשה, הגישה היהירה הזאת מנסה לחפות על הנסיגה האמריקנית ממעורבות באזור. בנאום הניצחון של אובמה, הקטע שזכה לתשואות הרמות ביותר הגיע כאשר אובמה התפאר בהצלחתו לסגת מעיראק ומאפגניסטן. הנסיגה האמריקנית ממעורבות איננה קשורה למדיניותה הסרבנית כביכול של ישראל. יפן נוהגת באיפוק בסכסוך הטריטוריאלי שלה עם סין ומוכנה להעביר את הנושא לבית המשפט הבינלאומי, אך גם היא איננה זוכה לגיבוי מבעלת בריתה האמריקנית, שמסתפקת בקלישאות על פתרון בדרכי שלום.

תהליך נוסף שעלול להפחית את העניין האמריקני במזרח התיכון הוא ההתפתחות בשוק הנפט. הודות לטכניקות חדשות להפקת נפט, ארצות הברית כבר סיפקה השנה 83% מהתצרוכת הפנימית שלה, כאשר מתוך 17 האחוזים המיובאים רק חמישית מגיעה מהמזרח התיכון. על פי התחזית, בשנת 2030 ארה"ב תעבור את רוסיה וסעודיה ותהיה יצרנית הנפט הגדולה בעולם. לכן מבחינת האמריקנים המזרח התיכון איבד את חשיבותו כמקור לאספקת נפט. בעקבות זאת עולה השאלה, למה על ארצות הברית להוציא 80 מיליארד דולר בשנה כדי להבטיח את הנפט המזרח תיכוני? שידאגו לכך הסינים.

לי סמיט, מומחה למזרח התיכון, פרסם בכתב העת טאבלט תחזית לגבי איך ייראה המזרח התיכון לאחר הקדנציה השנייה של אובמה. סמיט חוזה שארה"ב תסיג את כוחותיה מהאזור (הוא גם צופה איראן גרעינית וברית בין אביגדור ליברמן למלך סעודיה). הפעלת לחץ של הממשל על ישראל כרוכה בהשקעה ובהתחייבות אמריקנית, בעוד שהמגמה השלטת בממשל אובמה היא הפוכה.