בשבע 518: ר' שמואל, הרב שי

מה בעצם ההבדלים בין שני המחנות? אל תשאלו אותי. מה אני מבין בפוליטיקה פנים-ליטאית? ובכל זאת אני רוצה למסור עדות אישית קטנה

אתנחתא , א' בכסלו תשע"ג

 

1.  כל הכבוד למרצ. הפריימריז שנערכו שם השבוע היו אירוע אידיאולוגי של מפלגה אידיאולוגית. בישראל מדברים הרבה לאחרונה נגד השיטה הוותיקה, חולמים פה על איחוד מפלגות, על גושים, על העלאת אחוז החסימה, ואני אומר: לא מפלגות קטנות הן הבעיה, מפלגות גדולות הן הבעיה. מפלגות גדולות הן שמתבלבלות, נעלמות, קמות ונוטשות את מצען מרוב עוצמה. הליכוד הגדול של שרון הביא את ההתנתקות, קדימה הגדולה הביאה על עצמה את ההתרסקות, והליכוד-ביתנו מחבר כרגע בין אנסטסיה מיכאלי, דן מרידור וזאב אלקין, שיכולים להיות בכיף בשלוש מפלגות נפרדות (בעצם, אנסטסיה גם יכולה להיות מחוץ לכנסת). כשאתה מצביע למפלצת מנדטים כזו אתה לא יודע איזה יישוב יפנו בסוף עם הקול שלך. כשאתה מצביע מרצ - ואני לא - אתה לפחות יודע מראש, באופן מובהק וברור, מה תקבל: מפלגה שמאלנית חילונית (אלה שתי מילים כמעט גסות, שכל שאר המפלגות במערכת הפוליטית בורחות מהן כדי להתחפש ל"מפלגת מרכז" ול"מפלגה כלל ישראלית"). כמה מרענן לראות פתאום פוליטיקה ישנה ואידיאולוגית.

 

2.   "לבוגרי הישיבה וממשיכי דרכה, השלום והברכה", כך נפתחת איגרת ארוכה ששלח לפני כמה ימים הרב יובל שרלו לתלמידיו. "החלטתו של הרב שי הי"ו ללכת לפוליטיקה בכלל, ולמפלגתו של יאיר לפיד בפרט, אינה יכולה לעבור בישיבתנו ללא התייחסות. אני מבין כי הרב שי הכריע לעלות לבמה הלאומית... מפלגה על-מגזרית פועלת מראש בפוליטיקה מתווכת, שביסודה היא מדברת בשפת ההסכמה והפשרות, התיווך וההתחשבות. לא פוליטיקה כוחנית אלא פוליטיקה מתווכת. ימים יגידו אם צדק, אולם אני סובר, כדרכי, שחייבים לנסות גם את זה, ולראות אולי אפשר ליצור שפה פוליטית אחרת".

בהמשך המכתב כותב הרב שרלו דבר מפתיע עוד יותר: "הציונות הדתית היא לעיתים ארץ אוכלת יושביה ובין ה'יושבים' גם את הפוליטיקאים שלה, לא פחות מאשר את רבניה. אני מכיר על בשרי היטב את שפת ההחרמות והנידויים, הפסילות והביקורות הלא-הוגנות, הוויכוחים הקטנוניים והסילופים, הציטוטים ממכתבים של אלה על אלה ועוד ועוד - ואני יודע כי גם הרב שי מצולק מאוד מהם. מול הדרך בה התנהלו הוויכוחים האחרונים בציונות הדתית ושהישיבה היתה מעורבת בהם מאוד, על הגובה הראוי ללימוד תנ"ך, על סירוב פקודה, על 'רבדים', על 'דרך ארץ שקדמה לתורה', על החברה השלמה (הצנועה והמעורבת), ועוד ועוד, שרבו מהם הסילופים והציטוטים החלקיים, הפסילות האישיות והנתק בין קבוצות, ההחרמות וניסיונות ההשתלטות – מול כל אלה קשה לרצות לפעול במסגרת המגזר".

עוד לא הספקתי לעכל את הייאוש הגדול של הרב שרלו מהציונות-הדתית-הקטנונית ואת האורות שלו מהפוליטיקה המתווכת של יאיר לפיד הי"ו – ותיבת הדואר שלי התחילה להתמלא במכתבים, מאמרים, מסות וציוצים שתוקפים את הרב פירון. לא, לא הדתיים תקפו את הרב פירון על המהלך (הרי בשנים האחרונות נהיה קשה עד בלתי אפשרי לזעזע את הציונות הדתית: כולנו מכירים חובשי כיפות סרוגות שהגיעו כבר לשלל מחוזות, הזויים אפילו יותר מ"יש עתיד") אלא מי תקף אותו? ה"נאורים". ועל מה הוא הותקף? על פסיקת הלכה. פסיקת הלכה פשוטה ובסיסית, בשלל סוגיות יהודיות שעל הפרק. "שי פירון, תישאר בבית", כתב איש השמאל אלדד יניב אחרי שכמה תשובות של הרב מאתר "כיפה" החלו לחרוך את הפייסבוק. "לא צריך עוד מהחומר הזה בכנסת. היה לנו ממנו מספיק... הבחירות האלה זה המחנה הדמוקרטי מול כל השאר, בלי הנחות ובלה-בלה, ובלי 'לא הובנתי נכון' ו'הוא איש מקסים' או 'אתם לא מכירים אותו' וכל מיני קשקושים. מול אלימות עומדים עם כוח, והרבה כוח".
ואם ישאל השואל: מה בעצם ההבדלים הגדולים בין שני המחנות? מה כבר השוני בין עמדת שני העיתונים? שאלה טובה, רק אל תשאלו אותי. מה אני מבין בפוליטיקה פנים-ליטאית? ובכל זאת אני רוצה למסור עדות אישית קטנה
וזו היתה רק ההתחלה. מיום ליום יום הלך והפך הרב פירון לאויב הישראליות, כל פעם בגלל שערורייה אחרת. פעם בגלל פסיקה שלו שאוסרת ריקוד נשים עם ספר תורה ("שוביניסט!"), אחר כך בשל תשובה שלו בעניין שכנוע בנות יהודיות לא להתחתן עם ערבים ("גזען!") ולבסוף בעקבות דברים שלו בגנות פרסומות לא צנועות ("מדיר נשים!"). הרב פירון וגם לפיד עצמו מצאו עצמם שוב ושוב מתגוננים, מתראיינים, מתנצלים ומסבירים. אני לא יודע מה יש יותר בפרשה הזו: בורות מוחלטת ביחס לתפישת העולם היהודית, או רצון קטנוני "לתפוס על חם" את הדוסים החשוכים האלה ולגלות עליהם את האמת שהם לכאורה מנסים להסתיר. אז אולי למען ההגינות וכדי להפסיק את מחול הפסקים, כדאי לשים כבר עכשיו את כל הדברים על השולחן, למען לא תהיינה עוד הפתעות ותקריות בהמשך הדרך. שיידע הציבור בדיוק עם מי יש לו עסק: ובכן, הרב פירון פוסק שאין ללכת ארבע אמות בלי כיפה. כן, כן, באמת. תשאלו אותו. הרב פירון סבור שאסור לחתוך נייר טואלט בשבת וגם אסור, להבדיל, למי ששונא בטטה להוציא אותה מתוך מרק ירקות בסעודת ליל שבת (רק אוכל ביד ומיד). הרב פירון גורס שאם אמרת "ותן ברכה" במקום "ותן טל ומטר לברכה" אתה חייב לחזור שוב על התפילה. הוא לא מוכן להתפשר בעניין הזה. הוא אוסר בתוקף להסתכל על הכוהנים בשעה שהם מברכים את הקהל, ויש עדויות שראו אותו חובט בברוטליות ערימת ערבות על הרצפה לפני כחודש וחצי. גם שמעתי שהוא טוען באוזני מקורביו שכאשר הוא מגיע הביתה אחרי תפילת ערבית של שבת בבית הכנסת מלווים אותו שני מלאכים. עד כדי כך.  

רגע, ומה עוד קרה כאן בזמן הדיון העצוב והמעליב הזה, שהפך רב שציטט מהשולחן ערוך למחבר "תורת המלך"? ובכן, באותם ימים ממש, הציונות הדתית "אוכלת יושביה" המליכה את נפתלי בנט לראשות הבית היהודי, קיימה לראשונה פריימריז פתוחים ותוססים במפלגה, וכל זאת בדרך לאיחוד מוסכם עם "האיחוד הלאומי". דווקא הברנז'ה התל אביבית התגלתה כטורפת רבניה, כמי שלא מאמינה במיוחד ב"פוליטיקה מתווכת".

בסופו של השבוע הזה נדמה לי שהרב פירון, אחרי ימים ספורים ב'יש עתיד', יכול בהחלט לעשות העתק-הדבק ממכתבו של הרב שרלו: "אני מכיר על בשרי היטב את שפת ההחרמות והנידויים, הפסילות והביקורות הלא-הוגנות, הוויכוחים הקטנוניים והסילופים, הציטוטים ממכתבים של אלה על אלה".

 

3.  לאחרונה, כפי שאפשר ללמוד מדיווחים רבים גם בתקשורת הכללית, מתלהטת מלחמה בציבוריות הליטאית: מאבק איתנים על ירושת ההשקפה הטהורה אחרי פטירתו של הרב אלישיב זצ"ל. מצד אחד אנשי 'יתד נאמן' ומן הצד השני הקבוצה שעומדת מאחורי הקמת העיתון החדש 'הפלס' (רזי ברקאי אמר לא מזמן בגל"צ: "אנחנו מדברים פה ב'מה בוער' על המצב ב'הפלס' יותר מאשר על המצב ב'מעריב'"). בימים האחרונים הקרע מעמיק, ונשמעים דיבורים אפילו על הקמת מפלגה ליטאית נוספת, של זרם 'הפלס'. מי אמר שרק בימין יודעים לשרוף אלפי קולות יקרים בגלל פילוגים.

ואם ישאל השואל: מה בעצם ההבדלים הגדולים בין שני המחנות? מה כבר השוני בין עמדת שני העיתונים? שאלה טובה, רק אל תשאלו אותי. מה אני מבין בפוליטיקה פנים-ליטאית? ובכל זאת אני רוצה למסור עדות אישית קטנה.

בלב המחלוקת עומדים לפי הדיווחים שני ענקי תורה: הרב אהרון לייב שטיינמן, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים שבבני ברק, והרב שמואל אויערבך, ראש ישיבת 'מעלות התורה' שבירושלים. בכל רגע נתון מפרסמים האתרים החרדיים ומוקדי הנייעס של המגזר עדכונים חמים מבתיהם של שני הגדולים: "ר' אהרון לייב אמר ש...", "ר' שמואל תקף את...". הרושם המתקבל הוא ששני הרבנים הישישים עזבו הכל, והם מקדישים את כל זמנם למהלכים פוליטיים.

והנה, בחודשים האחרונים נפלה בחלקי הזכות להתפלל שלוש תפילות ביום באחת השכונות הכי קסומות בירושלים, שערי חסד. האמת שהשכונה הזו על דמויותיה ובתי המדרש שלה שווה טור בפני עצמו, כמה טורים אפילו, אבל אני רוצה להתעכב עכשיו רק על דמות אחת שמפארת אותה: ר' שמואל אויערבך. הרב אויערבך, בנו בכורו של ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, נולד בשכונה ביום הכיפורים תרצ"ב (הסנדק שלו היה הרב קוק) ומאז ועד היום, במשך כשמונים שנה, הוא לומד ומלמד בה תורה.

מדי בוקר אפשר לראות אותו פוסע לבדו, בלי שום שמשים ועוזרים, עטור בטלית ובתפילין, בדרך לתפילת שחרית בבית הכנסת הקטן ברחוב השל"ה. זה רגע מלא הוד ששערי חסד יודעת להוקיר: עוף לא פורח, מכונית אמריקאית לא מצפצפת. במשך רוב שעות היום הוא יושב ולומד בבית המדרש של ישיבתו, השוכנת בקומה השנייה של בית כנסת הגר"א הוותיק שבו התפללו גם אביו וסבו. לא ב"מזרח" יושב ראש הישיבה, אלא בספסל האחרון, לצד השולחן הישן שבקצה בית המדרש.

ראיתי אותו כמעט מדי יום, בשבועות הכי מתוחים של המאבק בין אנשי 'יתד' לאנשי 'הפלס'. הסלולרי בכיס שלי התפוצץ מרוב הודעות דחופות של אישי ציבור ועדכוני-מחלוקת של עסקנים, אבל ממש באותם רגעים הוא ישב שם מול מסכת גיטין ענקית ובלויה, או מול ספרי הראשונים, או מול החזון אי"ש, או מול חובת הלבבות (כך הוא עושה בכל ערב, בסדר מוסר לפני תפילת ערבית), או מול תלמיד צעיר שהתייעץ איתו בנושא אישי, או מול אברך עם שאלה למדנית סבוכה, או מול נודניק שניצל את הנגישות הרבה של ה"גודול" כדי להפריע לו עם שאלה מיותרת. בוקר, צהריים וערב אני מתבונן בו ומעולם לא ראיתי אותו עסוק בהתייעצויות פוליטיות כלשהן או בבחישות פנים מגזריות. אינני יודע מה הפרומיל מזמנו שהוא כן מקדיש לעניינים הציבוריים האלה. כנראה יש גם כמה דקות כאלה ביום. אבל איפה הן הפרופורציות בין גודל הכותרות ועוצמתן, לבין המציאות היומיומית ועוצמתה.

אה, ואין לי ספק שגם אם אבוא להתפלל במקום קצת פחות קסום, לב העיר בני ברק, אמצא שם את ה"בר-פלוגתא" שלו, עושה בדיוק את אותו הדבר.

 

 

***

והנה רגע כזה של שעת צהריים ב"שערי חסד": מימין, ליד חנות הפירות, צועד נער בטישרט וציציות בחוץ. משמאל הולך אמריקאי במשקפי שמש, חולצת תכלת וחליפה. ובמרכז – ר' שמואל אוירעבך פוסע לאט לאט, מהישיבה אל ביתו הפרטי, שקוע בשיחה עם תלמיד.

צילום סלולרי: ידידיה מאיר