בשבע 519: דין תל אביב כדין נצרים

אחד הדברים שהיו נורא חסרים במבצע הזה הוא אויב אמיתי. אני לא מדבר על החמאס באופן כללי, אלא על אויב ספציפי, אישיות שיהיה כיף לשנוא.

אתנחתא , ח' בכסלו תשע"ג

1.

תאמינו או לא, בהלת האזעקה המפתיעה בירושלים נחסכה ממני בזכות סגולה. יום קודם לכן קראתי את מה שכתב יושב ראש 'עזר מציון', הרב חנניה צ'ולק, עם קבלת הבשורה הכואבת על מחלת אשתו.

צ'ולק פרסם קריאה אישית שהועברה שוב ושוב במיילים, ומסתיימת כך: "כשהתייעצנו עם גדולי ישראל במה להתחזק, נאמר לנו: להקדים את כניסת השבת בעשר דקות. כידוע השבת היא מקור הברכה, ובכוחה להסיר מאיתנו כל מה שהוא הפך הברכה ר"ל. אנו מלאי תקווה שהיושב בשמיים יביט על התחזקותנו, ישמע קול תפילתנו, וישלח רפואתו וישועתו במהרה לרעייתי לאה אסתר בת שרה תחי' בתוך שאר חולי עמו ישראל. שנזכה כולנו להמשיך ביתר שאת במעשי החסד, מתוך בריאות איתנה ובשמחות, וישועת ה' כהרף עין".

אני לא מכיר אישית את משפחת צ'ולק, אבל כשקראתי את המכתב הזה אמרתי לעצמי: הרי חנניה צ'ולק עשה כל השנים כל כך הרבה, במסירות נפש למען כלל ישראל, ומה הוא מבקש ממך עכשיו, להקדים להכניס קצת את השבת שלך, מה שבין כה אתה חולם עליו כבר שנים? נו, ננסה שבוע אחד.

וכך בערב שבת שעברה, דווקא באחד מימי שישי הכי קצרים של השנה, מצאתי את עצמי, באופן נדיר מאוד, פוסע בנחת לבית הכנסת, מגיע בזמן מקולח ומסורק לתפילת מנחה, שר ידיד נפש, קורא במה מדליקין, ואחר כך מתפלל קבלת שבת בשלוות הנפש. רק מאוחר יותר הבנתי שממש באותם רגעים לא שמעתי, בגלל המולת התפילה, את האזעקה המפחידה. ההוספה החד פעמית שלי לקדושת השבת אשכרה הסירה ממני מיד את מה שהוא הפך הברכה (מצד שני הפסדתי חתיכת אקשן).


2.

הקטע הבא לא מתייחס לילדים שגרים בטווח הארבעים קילומטר. קראתי השבוע על ילדה בת שמונה משדרות שאומרת להורים שלה בכל פעם שיש אזעקה "די, אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות". שמעתי ילד בן אחת עשרה שמתאר ברדיו איך הוא נשאר לבד בבית, בלי ההורים שבדיוק יצאו לרגע, ופתאום שמע אזעקה. הוא עזב מהר את הטלוויזיה, רץ לממ"ד, ואחרי שנייה שמע פיצוץ מטורף. כשיצא החוצה הוא ראה שכל הסלון נהרס מפגיעת גראד, אז הוא התקשר לאמא שלו ואמר "אמא, בואי מהר, יש לנו טיל בדירה". הילדים האלה חווים טראומה קשה, אין ספק. אבל מה באשר לעוד מאות אלפי ילדים בישראל, ששמעו השבוע כמה אזעקות, שרצו מדי פעם לממ"ד ושנחשפו כל הזמן לדיווחים על נפילות ועל טילים סביבם, איך הם ייצאו מהטראומה? ובכן, לא בטוח שבשבילם מדובר בכלל בטראומה כל כך גדולה. ילדים הם רק ילדים והם לא באמת מבינים את מלוא המשמעויות והסכנות.

אל תגלו לאף אחד, אבל במלחמת המפרץ אני ממש נהניתי. אין לימודים, יש מסכות אב"כ, חדר אטום, משפחתיות חמימה, אורחים שבאים מאזור גוש דן למצוא בביתנו מחסה. היה פשוט קסום. מתקפת הטילים מעיראק על ישראל זכורה לי כתקופה נוסטלגית, מגבשת ומשעשעת. ולא שלילדים אין דאגות בחיים, ברור שיש, אבל באותם ימים המורה שלי למתמטיקה, למשל, הפחיד אותי הרבה יותר מסדאם חוסיין. לכן לא אתפלא אם חלק מהילדים של חורף 2012 עוד יתגעגעו לתקופה הזו. חופש מהלימודים, יירוטים מרהיבים בשמיים ושינה בלילה במיטה של אבא ואמא. רגע, ואיך אנחנו ההורים נצא מהחרדות שלנו? זו כבר שאלה טובה.


3.

ואם כבר הזכרנו את סדאם חוסיין: אחד הדברים שהיו נורא חסרים במבצע הזה הוא אויב אמיתי. אני לא מדבר על החמאס באופן כללי, אלא על אויב ספציפי שיהיה כיף לשנוא. אנחנו ממש משוועים: תנו לנו איזה נסראללה, תביאו בן לאדן, אחמדינג'אד, ערפאת, אחשוורוש, ענת קם. משהו. חייבים דמון אמיתי. אז מה תגידו, איסמעיל הניה? נו באמת, מי זה בכלל? הוא חסר כל נוכחות.

ואגב, גם בצד של הטובים היו חסרים גיבורים וסמלים. לא היתה איזו אישיות ישראלית שאפשר לזהות איתה את המלחמה, למתג אותה כ"פנים של מבצע עמוד ענן". זו היתה מלחמה בלי דובר צה"ל (יש את הפולי ההוא, אני יודע, אבל ספק אם מישהו ברחוב יזהה אותו), בלי איזה ראש עיר שהוא כוכב אמיתי, בלי אייקון בולט. בעצם, יש סמל אחד: כיפת ברזל. נראה לי שהשנה ביום העצמאות איש לא יבוא לבסיסי חיל הים, אף אחד לא יתעניין במטוסי חיל האוויר, כולם ירצו לראות מקרוב את כיפת הברזל (רק חמש דקות מבאר שבע, ומאופקים, ומאשקלון, ומתל אביב). שלא לדבר על תחפושות כיפת ברזל לפורים.

אוקיי, אז גיבורים לא היו לנו הפעם, ומה היה ובכמויות? דברנים. אנשים שעברו מאולפן לאולפן, משידור לשידור, כדי לפרש ולהסביר ולתת עצות, בזמן שפשוט וברור שאף אחד מהם לא באמת יודע מה קורה עכשיו. איך הם יידעו? מי שיודע הרי לא נמצא באולפן.

את הדברנים, אגב, אפשר לחלק לשתי קבוצות עיקריות: הלשעברים – קצינים בכירים במיל', שרים בממשלות קודמות, כאלה שפעם היו במוקד ההכרעות ועכשיו די משעמם להם בישיבות הדירקטוריון של חברת החשמל אז למה לא לבוא קצת להגג במשדר אינסופי. ולצידם: הלשעתידים – אלה שרוצים להיות שרים, שמקווים להגיע יום אחד לעמדה משפיעה, רק עד שזה יקרה הם פה באולפן. הצד השווה הוא שאין להם, כאמור, שמץ של ידיעה אמיתית לגבי המציאות כרגע. אז העבר אין, והעתיד עדיין, אבל ההווה – הלוואי שהיה כהרף עין. ההווה מתמשך ומתמשך. ומה שמדהים יותר אפילו מהיכולת שלהם לדבר כל כך הרבה - זה היכולת שלנו להמשיך ולהקשיב.

4.

לפעמים נראה כאילו כל הצבע-אדום הזה הוא קמפיין של המועצה לפיתוח הנגב: אשכולות, מבועים, שתולים, עין הבשור, תאשור, ברוש, פעמי תש"ז. מי בכלל היה נחשף לכל היישובים עם השמות היפים האלה בלי ההתראות על הטילים? השבוע, ברבות מהאזעקות, מצאתי את עצמי מצד אחד חרד לשלום התושבים, אבל בו זמנית גם נחשף אליהם לראשונה. "אזעקה מלילות, אזעקה מלילות", מכריז הקריין ואני אומר מיד פרק תהילים שלא יקרה שם שום דבר לאחינו שביישוב מלילות, וגם אומר: נעים מאוד, מלילות, לא ידעתי שיש מקום כזה. ד' אמות חדשות בארץ ישראל.

אולי היה צריך, אם כבר, להרחיב קצת את ההתראה: "אזעקה מלילות, אזעקה מלילות. מלילות הוא מושב דתי בנגב הצפוני-מערבי. המושב, המאוכלס על ידי עולים מאיראן ומכורדיסטן, משתייך לארגון הפועל המזרחי והוא חלק מגוש התיישבות הכולל גם את גבעולים, מעגלים, שיבולים ושרשרת. משמעות השם מלילות – שיבולים בשלות שגרעיניהן יוצאים בקלות כשממוללים אותן, כנאמר בספר דברים 'כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך'".

אבל יש יישובים ששמותיהם מאוד מוכרים, גם למי שלא מרבה לפקוד את דרום הארץ. הם מיד זורקים אותך שבע וחצי שנים אחורה אל קיץ תשס"ה באותו אזור. כל שם זועק, כל יישוב צובט בלב: כיסופים, רֵעים, ניצנים, כפר מימון, יתד, בני נצרים. משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו, כיוון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך, כאן לא נתנו לנו לעבור הביתה, כאן חיכו לנו עם אלות, כאן ניסו שחם קילל אותנו, כאן זרקו אותנו שנים בקראווילה אחרי שהבטיחו שיש פתרון לכל מתיישב. והנה עכשיו גם יורים עלינו טילים מהמקום שפעם היה ביתנו.

מבצע "עמוד ענן"? למה לתת למחשב הצה"לי לחפש שמות חדשים ויצירתיים, שכל כך ברור שזה מבצע "תפילה לעני".

                                                                                           *********************

צילום סלולרי: ידידיה מאיר


יום חמישי בלילה, בית ההלוויות שמגר בירושלים, מאות בני אדם מלווים למנוחות את מירה שארף שנהרגה באותו בוקר מפגיעת טיל בקריית מלאכי. בדיוק ביום השנה לטבח בבית חב"ד במומביי מצאה את מותה השליחה מבית חב"ד בניו-דלהי שבאה לתקופת התארגנות בארץ.

שארף נולדה וגדלה במשפחה ירושלמית מחסידות סדיגורה, ובסוף התיכון גילתה את תורת חב"ד ועברה ללמוד במוסדותיה. "דבר אחד צריכים לדעת", ספד חותנה הרב יהושע שארף באוזני המלווים, רובם לא חב"דניקים אלא אנשי ירושלים, "פה מונחת לפנינו אישה שמסרה את נפשה כפשוטו על השליחות של הרבי.

אחרי החתונה שמוליק ומירה נסעו להודו ופשוט מאוד עבדו 24 שעות ביממה לקירוב יהודים. הניחו תפילין איתם, למדו. כמה אנשים שהיו שם וחזרו ארצה אמרו לי 'אין לך מושג איזה בן וכלה יש לך'. בשבת רגילה היו בשולחן שלהם מאה איש. הם חיו בתת תנאים. היום הרי כל אחד רוצה את התנאים שלו, את הלוקסוס. אבל הם גרו בחדר אחד בלי רהיטים. לא עניין אותם שום דבר, רק לקיים את השליחות. צריך לדעת מה הפסדנו כאן".

תוך כדי ההספד קלטתי בפינת האולם את איש החברה קדישא מעצב בלורד שחור את השלט שיונח בעוד כמה דקות על המיטה ואחר כך יינעץ באדמת הר המנוחות. רק כשהסתכלתי בתמונה הזו בבית, מאוחר בלילה, שמתי לב שאולי הייתי צריך לתקן את הקברן: לא עליה השלום, אלא ה' ייקום דמה.