בשבע 519: מנוער הגבעות אל גיל הזהב

מוטי זליקוביץ' עסוק במאבקים אחרים: כראש עמותת מלב"ב הוא עמל להגדלת הסיוע לחולי האלצהיימר, שלדבריו "יש הרבה מה לעשות למענם".

עפרה לקס , ח' בכסלו תשע"ג

החברים שהכיר ברמאללה בתפקידו כקב"ט בנימין סולדים מ'שלום עכשיו', וגם לו עצמו יש בטן מלאה על התביעות השקריות נגד המאחזים, כמי שהיה מעורב בהקמתם בתפקיד עוזר שר הביטחון | אבל היום מוטי זליקוביץ' מכוכב השחר עסוק במאבקים אחרים: כראש עמותת מלב"ב הוא עמל להגדלת הסיוע של מדינת ישראל לחולי האלצהיימר, שלדבריו "יש הרבה מה לעשות למענם", כולל הארכת תוחלת החיים | לצד גידול ארבעת ילדיו המאומצים הוא מעניק בית חם לנוער נושר ביישובו, ויש לו גם דרך מקורית להתמודד עם ילד שרוצה עגיל באוזן

חדר הטיפולים המיוחד (סנוזלן – חדר גרייה רב חושי) במרכז היום לקשיש של עמותת מלב"ב בפסגת זאב. על הקיר מוקרנות בועות שמן, ממול שוכנת כורסה נוחה, מתאימה לטיפולי מסאז'. כשנכנס לכאן מטופל, מגרים אצלו גם את חושי הריח והטעם. "וזה עושה נפלאות", מעיד מנכ"ל העמותה, מוטי זליקוביץ'. באחד מהמרכזים נכנסה לחדר קשישה חולת אלצהיימר שלא דיברה במשך שנתיים. אחרי שישבה מול הבועות, היא אמרה פתאום: "אחי ואני ברחנו מברלין אחרי ליל הבדולח, ומאז לא ראינו את ההורים". "הבת שלה, שהיא רופאה, חשבה שנתנו לה סמים. אבל לא. משהו השתחרר אצלה ומאז היא לא מפסיקה לדבר". יש הרבה מה לעשות למען חולי האלצהיימר, אומר זליקוביץ', והתחום משתכלל ונחקר כל הזמן. לכן הוא מציע לא להרים ידיים מול המחלה הקשה הזאת, שטרם נמצא לה מרפא. בכלל, זליקוביץ' הוא אחד שלא מרים ידיים באף תחום. לא מול אתגרים של פוריות וגם לא מול הנוער הנושר ביישוב שלו.

 

חינוך של האצ"ל

מי שיעקוב אחרי מסלול חייו הבוגרים של זליקוביץ' בן ה-55, ייווכח שהעיסוק עם קשישים ואלצהיימר דרך העמותה שהקים הוא לא תוצאה ישירה של התעניינות רבת שנים בעבודה סוציאלית, בגריאטריה או ברפואה. זליקוביץ' הוא ירושלמי, בן יחיד לניצולי שואה. אביו היה לוחם אצ"ל ובעל שפם עבות כמו שלו. אחרי עתודה בקריית נוער ונישואים בגיל שלא עלה על 20, החליטו זליקוביץ' ורעייתו ש"צריך לעשות משהו למען המדינה". הדרכים הובילו להקמת יישוב. השנה היתה 1980 כשהם הלכו לתנועת 'אמנה', שחיברה אותם עם עוד שתי משפחות. יחד הם קיבצו עוד שש משפחות, והתשע הפכו ל'אצולת הגנרטור' של היישוב החדש כוכב השחר בבנימין.

אז מה, אשקוביות?
בשתי משפחות מאוד מפורסמות בארץ חלה אבי המשפחה באלצהיימר. הם החביאו את זה והנשים אמרו שאין מה לעשות. הושבתי עובדת סוציאלית בכירה שלנו על שתי המשפחות. שלושה חודשים היא באה מדי שבוע להסביר ולייעץ. לפני שבוע שני הגברים האלה התחילו להגיע למרכז היום. הנשים לא יודעות איך להודות לנו

"לא, 'סי-בי-אלים'. כל משפחה קיבלה צריף של חדר אחד, ולכולן היה מבנה משותף של שירותים ומטבח. לא היה אפשר לצאת לשבת או חג, כדי לא לקלקל את המניין. אם רצית לנסוע היית צריך לדאוג שיהיה מישהו במקומך". הזוגות הצעירים שרצו לגייס כסף ליישוב, החליטו שהגברים יעבדו בפירוק קו מים עבור ההסתדרות הציונית. "קיבלנו כסף עבור הפירוק ושכנענו את ההסתדרות להשאיר לנו את הצינור המפורק. בנינו מזה עמודי כביסה ומכרנו אותם למשפחות. אלה היו חיים מהממים. מי שנכנס היום ליישוב לא מעלה בדעתו". היישוב ויישובי הבת שסביבו מונים כיום יותר מ-400 משפחות.

אחרי שחרורו מהצבא עבד זליקוביץ' בפיתוח אמצעים ללוחמה בטרור, ביחידת החבלה של המשטרה. מאוחר יותר ביקש ממנו ראש המועצה, פנחס ולרשטיין, לשמש קב"ט מטה בנימין. באותה עת פרצה האינתיפאדה, ועל זליקוביץ' עברו לילות וימים לא שקטים, כולל מרדף אחרי זורקי אבנים והפעלת "שטינקרים", כמו שהוא קורא להם, ברמאללה ואל-בירה. 

כשהתיישבתם האזור היה שקט. האינתיפאדה הפתיעה אתכם?

"חונכתי היטב על ברכי האידיאולוגיה האצ"לניקית לפיה אני צריך להשקיע במדינה, שלא תקום על זרי דפנה".

בהמשך ניסה זליקוביץ' לעבוד בשוק החופשי, אבל מהר מאוד החליט ש"עסקים זה לא בשבילי", ולא בגלל הניהול, אלא בגלל חיפוש מתמיד אחרי ערכים. הוא עבר להיות מזכיר היישוב שלו וגם של מעלה לבונה, ובהמשך סייע להקמת ישיבת 'אהבת חיים' ביישובו והפך למנהל הישיבה.

"ואז, באמצע שנות ה-90, נקראתי למשרד הביטחון". השר המכהן היה יצחק מרדכי והוא מינה את אלי כהן, שהיה מנכ"ל החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, לתפקיד עוזר השר לענייני התיישבות. ההיכרות בין כהן וזליקוביץ' היתה על רקע היות האחרון מזכיר יישובים. "הוא העריך אותי ולכן הביא אותי להיות ראש היחידה להתיישבות, שהיא היחידה הביצועית של עוזר השר".

זליקוביץ' שימש ראש היחידה להתיישבות, תשתיות לאומיות ואזורי פיתוח - "כלומר אחראי על כל האקט הביצועי של משרד הביטחון בכל ההתיישבות בארץ". אבל זה היה רק הקדימון. בהמשך התמודד כהן על תפקיד בכנסת, ומרדכי מינה את זליקוביץ' גם לתפקיד עוזר השר. "מה שנותן לך הרבה יותר כוח. אתה נמצא במועצה הארצית לתכנון ובנייה ובוועדות נוספות". בתפקידו כעוזר השר הקים וקידם זליקוביץ' עשרות מאחזים, והוא אף הואשם בכך על ידי המתנגדים לעשייה הזאת. "נכון שעשיתי את זה, אבל אנשים כמו טליה ששון טוענים שהדברים נעשו ללא ידיעת השר - זה לא נכון. אתה עם כל הפופאיות שלך, לא יכול לפעול בלי אישור שלו".

אז מה, אלה היו אישורים מושתקים? בעל פה?

"הכל בכתב, אין בעל פה. השר אמר לי: תעשה מה שאתה רוצה, רק שהתקשורת לא תדע. הכל עובר אישורים וועדות מול מפקד הפיקוד. בזמנו, עוזר השר היה מסכם עם השר ומוציא את האישורים, היום רק השר חותם על האישורים".

מה אתה אומר על הטיעון שהמדינה תיקצבה אבל לא הסכימה בפה מלא? מי שיוצא ניזוק הם המתיישבים.

"נכון, אבל ככה מתקדמים. פעם הבאתי את איציק מרדכי לגבעה גבוהה באיתמר. לא היה לזה אישור סופי אז הוא כעס עליי אבל הוא לא אמר לי 'תפרק', הוא רק אמר 'תגמור את האישורים'. כולם ידעו על הכל. כשהייתי בתפקיד הזה קיבלתי כל יום שאילתא מהשגריר האמריקני, למה הניחו קראוון פה ולמה שם. גם השר וגם ראש הממשלה קיבלו את השאילתות האלה. כולם ידעו. הכל היה גלוי וידוע".

לדברי זליקוביץ', ברשימת המאחזים שהוא היה מעורב בהקמתם נמצאים גם מיגרון, עמונה ורחלים. "מיגרון התחיל כשמירה על אתר ארכיאולוגי. היה ברור שיש שם אדמות מדינה, לטעמי זה כך גם היום. יסודה של הפרשייה בשקר, כמו מקומות אחרים. ההתיישבות שם היתה חוקית ותואמה עם הממשלה, עם אלוף פיקוד המרכז, עם הרמטכ"ל ועם כולם. מה לעשות שהשמאל, הערבים והבג"ץ לא איתנו".

כשהקמתם מאחזים וידאתם בכל פעם שלא מדובר בקרקע פרטית?

"יותר מזה. היה לנו תיאום טלפוני מול קציני צה"ל בכירים שראו איפה מניחים קראוונים, ואמרו תניחו את זה 100-50 מטר ימינה ושמאלה כדי שנהיה בשטח הנכון".

אז כשאתה יודע שבדקתם הכל והקמתם את המאחזים במקומות הנכונים - לא מקוממות אותך היום התביעות על אי חוקיותם ועל כך שזו קרקע פרטית?

"כשהייתי קב"ט מטה בנימין, וגם אחר כך, היו לי חברים ברמאללה. כשהתחיל הבלגן עם 'שלום עכשיו' ישבתי עם אחד מהם, ערבי שהיה לו בית מסחר קרוב מאוד למקום שבו היה הלינץ' באינתיפאדה השנייה. שאלתי אותו: אם פעם תכבשו את מדינת ישראל, את מי תשחטו ראשונים? הוא אמר לי: את אנשי 'שלום עכשיו', כי בעיניים של ערבי כמוני הם בוגדים. ראית פעם ערבי שמדבר ככה על העם הערבי? באותו לילה גומרים אותו".

התביעות והמאבקים המשפטיים האלה כואבים לו, אבל היום זליקוביץ' נמצא במאבקים אחרים מול המדינה, בזירת האלצהיימר, "שזה מאבק אחר עם מדינת ישראל".

אלה קשישים שנתנו ועשו למדינה ואנחנו חייבים להחזיר להם".מוטי זליקוביץ'

  מסרבים להודות במחלה

כיום חיים בעולם 37 מיליון חולי אלצהיימר, ובכל דקה נוסף חולה חדש. בישראל 130 אלף אנשים מוכרים כחולים "ועוד עשרות אלפים לא מדווחים או לא יודעים שהם חולים", אומר זליקוביץ'. בעולם עוסקים במחקר, בטיפול ובמאבק במחלה, שפוגעת תחילה בזיכרון של החולה ובכושר ההתמצאות והחשיבה שלו ואחר כך ביכולות המוטוריות: הליכה, אכילה ושליטה על סוגרים. בעולם סימנו את האלצהיימר כמגיפה הבאה ומקציבים לתחום מיליונים, אבל בישראל אלצהיימר אפילו לא מוכרת כמחלה לצורכי קצבאות. "באחד ממרכזי היום שלנו יש גבר שחלה בגיל 52
עברתם שנתיים-שלוש מהנישואים, ואתם רוצים ילדים ולא הולך? אתם יכולים להמשיך בטיפולים, אבל תירשמו לאימוץ וגם באיזשהו שלב תפסיקו את הטיפולים. זה הורס את הגוף של האישה, זה הורס את הבריאות, אין טעם להמשיך כל הזמן. תבינו שזה לא סתם. יש סיבה לזה, הקב"ה רוצה מכם משהו
באלצהיימר. הוא עבד כעצמאי ואין לו חסכונות. יש לו בבית אישה ושמונה ילדים. הוא מקבל קצבת נכות ושירותים מיוחדים, מזה הוא צריך לשלם הכל. היום הוא חייב לי 35 אלף שקלים, ויש לי שתי אופציות: או להעיף אותו, או לספוג את זה". זליקוביץ' בוחר לספוג את זה, אבל הוא נאבק לקבל סיוע ותוספת מימון של מדינת ישראל למרכזי היום שלו ושל עמותות אחרות. בתום מאבק של שנתיים, העלתה המדינה את תעריף ההשתתפות שלה ב-7 שקלים ליום לאדם, והשלימה אותו ל-140 שקלים. מצד שני, היא משאירה חלק מהמימון על כתפי העמותה וחלק קטן נוסף על כתפי החולה, ולא מסכימה לשלם את עלות הטיפול המלאה. "בביטוח לאומי אומרים שאין להם יכולת לממן את הטיפול ולכן המטופלים יגיעו פחות ימים בשבוע, כך שלא הרווחנו כלום. יש עכשיו מאבק שלם, המנכ"לים והשרים מזדהים איתנו, ואומרים שאולי בינואר עם התקציב החדש זה יסתדר". אבל לא רק משרדי הממשלה לא מכירים במחלה. למרות שהסטטיסטיקה מצביעה על כך שאחד מכל חמישה אנשים בגיל 85-75 יחלה בה, ואחד מכל שניים מעל גיל 85, אנשים נוטים להסתיר את המחלה ולהתבייש בה. "בשתי משפחות מאוד מפורסמות בארץ חלה אבי המשפחה באלצהיימר. הם החביאו את זה והנשים אמרו שאין מה לעשות. הושבתי עובדת סוציאלית בכירה שלנו על שתי המשפחות. לקח לה שלושה חודשים לבוא מדי שבוע להסביר ולייעץ, ולעשות שינויים בתוך הבית כדי להקל על ההתנהלות. לפני שבוע שני הגברים האלה התחילו להגיע למרכז היום של מלב"ב. הנשים לא יודעות איך להודות לנו".

כבר לפני 32 שנה שמו לב פרופ' ארנולד רוזין, אז מנהל המחלקה הגריאטרית בשערי צדק, ולאה אברמוביץ', העובדת הסוציאלית של המחלקה, שחולי אלצהיימר שיוצאים מבית החולים הולכים הביתה לריק. "יושבים מול הטלוויזיה או החלון וההידרדרות מאוד מהירה". הם החליטו שצריך להוציא את החולה מהבית כדי לאוורר אותו וגם לבצע איתו פעילות של העשרה קוגניטיבית שתאט את הידרדרות המחלה. "היציאה של החולה מהבית נועדה להקל גם על המשפחה, כי אז זו היתה טרום תקופת העובדים הזרים. אם הקשיש היה בבית, מישהו מהמשפחה היה חייב להיות איתו". בהתחלה החולים יצאו למועדון, אחר כך קמה וצמחה עמותת מלב"ב - ראשי תיבות של 'מרכז לטיפול בקשיש בקהילה', על אף, כאמור, שלא מדובר רק בקשישים.

למלב"ב יש היום עשרה מרכזים, מחולקים לשפות, כי החולים נוטים לחזור לשפת האם שלהם. בסיור במרכז היום בפסגת זאב אנחנו נכנסים לחדר יופי, שנראה כמו מספרה לכל דבר. "חלק מאיכות חיים זה להיראות טוב. אישה מגיעה לכאן, עושים לה צבע, פדיקור-מניקור, היא חוזרת הביתה ומקבלת מחמאות מהמשפחה. יש גם כאלה שמאוד נרתעים מגזיזת ציפורניים. אנחנו מקבלים לכאן אנשים עם ציפורניים מאוד ארוכות שהמשפחה לא יודעת איך להתגבר על ההתנגדות של החולה ולגזור. אנחנו גם מקלחים אנשים שהמשפחה לא יודעת איך להסתדר עם זה". בכלל, הסיוע למשפחה העוטפת מוגדר על ידי זליקוביץ' כאחת ממטרות העמותה: החל מהעברת מידע תיאורטי וטכני וכלה בתמיכה סוציאלית ונפשית, כי מדובר במחלה קשה לחולה ולסביבתו. למלב"ב יש את מרכז היום היחיד בעולם לערבים, ומאוד קשה להביא לשם קשישים בגלל המנטליות הערבית, לפיה הוצאת הקשיש מהבית כמוה כזריקתו והזנחתו.

זליקוביץ' מדגיש שהביקור במרכז יום לא רק מאוורר את האדם והמשפחה, מטרה חשובה לכשעצמה, אלא יכול גם לשפר את תפקודי החולה ולהאריך את חייו. לצד חדר הגרייה הרב חושי, יש במרכז גינה טיפולית, ועבודות יצירה של החולים תלויות על הקירות לצד תמונות שלהם משנות הנערות. במרכז ניכרת האהבה של העובדים לחולים. "זו עבודה שחייבים לעשות מכל הלב. אלה קשישים שנתנו ועשו למדינה ואנחנו חייבים להחזיר להם".

זליקוביץ' וצוותו מאמינים שיש הרבה מה לעשות עם החולים ובשבילם, וכצעד ראשון הם מציעים למשפחה לקרוא חומרים בנושא. "יש באתר האינטרנט שלנו מידע רב, וגם ברחבי הרשת", וכמובן הוא מציע למשפחה לשתף. "כשהמשפחה משאירה בפנים, היא אוכלת את עצמה". ויש גם מסר לציבור, שמציע לכולם להיות קצת אגואיסטים: "בסוף כולנו באותו כיוון, ואולי גם אנחנו נגיע לשם, אז כדאי שנפעל למענם. התפקיד של הקהילה הוא לחזק את המשפחה ולתמוך בה, לראות איך משיגים אנשי מקצוע שייעצו למשפחה, ויצליחו להשאיר את החולה כמה שיותר בסביבתו הטבעית. כי ברגע שהחולה נכנס למוסד סיעודי - זמנו קצר".

לעמותה יש היום עשרה מרכזי יום בירושלים רבתי, כולל בנימין ובית שמש. היא נותנת שירות בתשלום בשם 'מלב"ב עד הבית' - הגעת תרפיסטיות לבית החולה אחר הצהריים, גם באזור הצפון, ובקרוב גם באזור גוש דן. הביקוש רב מהיכולת לתת, וכרגע הוא מותאם גם לבעלי יכולת כלכלית מסוימת בלבד.

 

"הפסקתי ללכת לבריתות"

לזליקוביץ' ולרעייתו ארבעה ילדים, כולם מאומצים. אחרי שנות נישואים לא רבות הוא אמר לאשתו שכדאי להירשם לאימוץ, משום שהם רצו ילדים בריאים מישראל והתור לכך ארוך. "היום אשתי מברכת אותי על זה, כי בגלל שנרשמתי בגיל צעיר יחסית קיבלנו שני תינוקות ושני בוגרים". בישראל יכולים בני זוג לקבל תינוקות רק כשהאישה עוד לא חצתה את גיל 40. "גם היום אנחנו נפגשים עם זוגות שנמצאים בטיפולים ומשכנעים אותם ללכת על אימוץ.

"הילד הראשון הגיע אלינו אחרי 12 שנות נישואים. באותה תקופה לא היתה כמעט ברית שלא קיבלתי בה להיות הקוואטר, עד שהפסקתי ללכת לבריתות. כל שנה הייתי חתן 'כל הנערים', עד שביקשתי שיפסיקו עם זה".

אבל איך שורדים את המבטים, השאלות, בטח כשאתם גרים ביישוב?

"אוכלים את הלב, בוכים הרבה על הכרית בלילה יחד עם האישה, וממשיכים הלאה, אין מה לעשות. בדיוק כמו שאמרתי על האלצהיימר, אין מה להתבייש. אני אומר לאנשים: עברתם שנתיים-שלוש מהנישואים ואתם רוצים ילדים ולא הולך? אתם יכולים
אחרי כמה שבועות, בחמישי בלילה, חזרתי הביתה עם עגיל משלי. בשישי בבוקר הבן שלי רואה אותי ושואל בבהלה: אבא מה זה? אמרתי לו: עגיל. הוא אמר: זה לא מתאים לך. אמרתי לו: אם מתאים לך, מתאים גם לי
להמשיך בטיפולים, אבל תירשמו לאימוץ וגם באיזשהו שלב תפסיקו את הטיפולים. זה הורס את הגוף של האישה, זה הורס את הבריאות, אין טעם להמשיך כל הזמן. תבינו שזה לא סתם. את זה אני אומר כאדם מאמין. יש סיבה לזה, הקב"ה רוצה מכם משהו".

המשהו הזה הוא התובנה שכיוונה את זליקוביץ' עצמו לעשייה למען הזולת. "אחרי הרבה לילות של מחשבה, ותהייה למה אני בעולם הזה ומה השליחות שלי, הבחנתי בעובדה שהצלחתי בתפקידים ציבוריים ושאין לי ילדים. חשבתי שאולי אני צריך לתת בית חם לילדים שאין להם? הבנתי שהשליחות שלי בעולם הזה היא לסייע לאנשים אחרים. לאמץ ילדים, לתת להם בית חם, לעזור לעם ישראל בהתיישבות, לעזור לקשישים, לסייע לנשים מוכות".

היום זליקוביץ' הוא סבא. אבל האמת היא שביתו פתוח לא רק לילדיו, אלא גם לנוער של היישוב, הנוער האחר. "כבר למעלה מ-15 שנה אני פועל עם כל הנוער שלא הולך בדרכי אבותיו. כל ליל שבת הם יושבים אצלי – גרעינים, פיצוחים, וודקה שאני מחלק. הם באים אלינו הביתה בלי כיפה, עם פלאפון, מה שהם רוצים. אני הולך איתם לצבא, מחבר ביניהם לבין ההורים בחזרה, לוקח אנשי חינוך והורים למקומות שבהם הנוער מסתובב. שלא יפחדו מכיכר החתולות, שידעו מה זה".

פעם לא היו מסגרות לנוער ביישובים. מי שלא הלך בתלם - הורחק. בפרספקטיבה שלך, למדנו משהו ב-15 השנים האחרונות?

"כן. לפני 15 שנה, כשהתחלתי, היו לא מעט אנשים ביישוב שאמרו שצריך לנדות את החבר'ה האלה, צריך להעיף אותם מהיישוב, כי הם דוגמה שלילית לילדים שלנו. היום לא משנה אם האבא הוא רב או פרופסור, אין כמעט משפחה שלא עוברת גלגול עם אחד הילדים, שהוא לא בול מה שההורים רוצים".

המהפך התודעתי מבחינתו של זליקוביץ' קיבל השנה ביטוי במחווה מרגשת. "בשמחת תורה האחרון נתנו לי להיות 'חתן בראשית' כי הרב החליט יחד עם הוועד שמה שאני עושה צריך לעלות לתודעה וכל תושבי היישוב צריכים לראות שכך צריך להתנהג עם הנוער". זליקוביץ' מדבר גם על נוער שמעורב בענייני אלכוהול, סמים ובנות. "אני מעורב עם הכל אצלם. או שהם פותחים הכל בקבוצה או שפותחים איתי את הדברים בגובה העיניים. זה נוער נפלא. כל הנוער שליוויתי בכוכב השחר, כולם עשו שירות צבאי מלא ולא נפלטו. גם מי שהיו לו תיקים במשטרה, עזרנו וסידרנו את זה כדי שיגויס, והם הקימו משפחות וחברים שלי עד היום. אבל צריך לאהוב אותם כשהם עושים את הבלאגן. לא להתנתק מהם - ההורים, בית הספר והיישוב, למרות שקשה לקבל שהילד לא הולך בדרך שלי".

זליקוביץ' מספר על בנו הצעיר, בגיל העשרה, שביקש לפני שנה וחצי לשים עגיל באוזן. הוא התנגד, אבל אחרי כמה שבועות הילד בכל זאת חזר הביתה עם עגיל. "חשבתי מה לעשות. אחרי כמה שבועות, בחמישי בלילה, חזרתי הביתה עם עגיל משלי. בשישי בבוקר הוא רואה אותי, שואל אותי בבהלה: אבא מה זה? אמרתי לו: עגיל. הוא אמר: זה לא מתאים לך. אמרתי לו: אם מתאים לך, מתאים גם לי. הוא הוציא סיגריה לעשן. אמרתי לו: תביא אחת. הוא אמר: זה לא בריא. אמרתי: לא בריא לך, לא בריא גם לי. אמרתי: כל מה שאתה עושה, אני עושה".

הבן כינס את חבורתו וכולם תהו ביחד מה יקרה אם היוזמה של זליקוביץ' תאומץ על ידי הורים אחרים. "הוא נכנס הביתה, הוציא את העגיל מהאוזן, זרק לפח וחשב שגם אני אעשה כך. אמרתי לו: אז מה? היית חודש עם עגיל - גם אני. הלכנו בליל שבת לבית הכנסת. הוא חשב שאני אוריד את העגיל כי אתבייש מהחברים, אבל לא עשיתי את זה". במוצאי שבת הגיע הבן, מוכן לעיסקה. הורדת עגיל של שניהם לצמיתות. החבר'ה הובאו כעדים והיתה לחיצת יד וגם 'לחיים'. "מאז לא חזר העגיל. לפני חודש הוא מגיע אלי ואומר: אני רוצה כתובת קעקע. אמרתי לו: אתה יודע מה יקרה אם תעשה. הוא אמר: טוב, טוב, אני לא עושה".

 

 לובי למען החולים

הבחירות אמנם בפתח, אבל זליקוביץ' לא מתכוון לוותר על תהליך הקמה של לובי למען חולי אלצהיימר בכנסת, מהלך שהחל בו כבר בכנסת הנוכחית במטרה להגביר מודעות ולקדם חקיקה שתכיר במחלה ותקל על החולים ועל בני משפחותיהם. "ביום שביבי הודיע על בחירות, יצאנו עם יוזמה להחתים את הח"כים על תצהיר בנושא. הסיסמה היתה 'חברי הכנסת מבטיחים, חברי הכנסת שוכחים - אנחנו נזכור ונזכיר'".

השבוע קיים 'מלב"ב' יום עיון בשאלה האם לחולי אלצהיימר יש דעת, בשיתוף עמותת עמד"א - גם היא עוסקת בתחום האלצהיימר, כדי להעלות למודעות את ההתעללות הרוחנית שסופגים החולים. ביום העיון הוקרן סרט על קשישה שרק אחרי מותה גילתה בתה שהמטפלות ששכרה כדי שייטיבו עם אמה המירו את דתה. בסקוטלנד נחקק לפני שנה וחצי חוק שאוסר התעללות רוחנית. ישראל, עם כל מוסריותה, נמצאת מאחור גם בתחום הזה, בכל הנוגע לחולי אלצהיימר.