בשבע 519: טור מגויס

ההזדהות עם תושבי הדרום מזכירה נשכחות ממלחמת המפרץ * פרגון ללוגמי האספרסו בתל אביב * רומנטיקה מלחמתית? אני בעד

אסתי רמתי , ח' בכסלו תשע"ג

 השבוע באמת שהתכוונתי להיות חרוצה. החלטתי להקדים בכמה ימים את כתיבת הטור, הרי בלאו הכי אני בורחת מאקטואליה, אז למה לא לנצל בוקר פנוי ולהשאיר, שלא כהרגלי, מספיק זמן לתיקונים ושיפוצים? אבל אז באה המלחמה ושיבשה לא רק את שבת הארגון ובכלל את חייהם של תושבי הדרום, אלא גם את התכנונים הקטנים שלי. איך אפשר לכתוב טור על התנהלות כלכלית נבונה או על מחלוקות בין דתל"שים ללייטים בעת שכזאת? הבעיה היא שגם מה שאכתוב היום, ביום הדד-ליין שלי, ספק רב אם עדיין יהיה אקטואלי בזמן שתקראו את הטור הזה. הרי חמישה ימים הם נצח במדינתנו הקטנה. קואליציות קמות ונופלות, מלחמות מתחילות ונעצרות, והמציאות עולה על התסריטים ההזויים ביותר. לך תדע, אולי עד סוף השבוע האינטליגנטים בעזה יפגיזו בטעות את אל-אקצה? זה יכול להיות טוויסט נחמד בעלילה, תודו.

 סולידריות דרומית

אני חייבת התנצלות לתושבי הדרום, ובמיוחד לשדרותים: אין ספק שלא דאגתי לכם מספיק בשתים עשרה השנים האחרונות. לא שלא היה לי אכפת באופן מודע, חלילה, או שלא חשבתי שחוסר הטיפול הממשלתי הוא מחפיר. אך באופן עקרוני, כל עוד לא קרה שום דבר רציני, טפטוף הטילים היה עוד אייטם חדשותי שחוק שחלף לי ליד האוזן כמו תאונות הדרכים או מצב הכנרת. לפני כמה שבועות הייתי במכולת, ולפתע נשמעה ברדיו אזעקת צבע אדום וקריאה לתושבי יד מרדכי להיכנס למרחבים המוגנים. "מה זה, הקלטה?" שאלתי בהפתעה את הקופאית. "לא, זה קורה עכשיו", היא אמרה, "אני תמיד שמה 'רדיו דרום'. יש שם טילים כל הזמן". לא היה לי מושג, ודי התביישתי.
אחת התגליות המעניינות של המלחמה, נכון ליומה החמישי, הוא שיש שטחים פתוחים בתל אביב. בבית הכנסת אצלנו צחקו שסוחרי הנדל"ן מחפשים את אזור הנפילות בנרות

אבל הנה, עכשיו פרצתם חזרה לתודעה הלאומית, ומאה ושלושים אחוזי המילואימניקים שמוכנים להגן עליכם יעידו שלעם ישראל בהחלט אכפת. וכיוון שנכון לרגע כתיבת שורות אלה לא נשמעו אצלנו אזעקות (ברוך ה'), אני שולפת ממחסן הזיכרונות שלי את התחושות של מלחמת המפרץ ומנסה להזדהות איתכם. הייתי בסוף ההיריון השני, ואני זוכרת את עצמי יושבת בחצר בבוקר בהיר ושקט, ולפתע מרגישה את הפחד הנורא הזה קופץ עלי. הפחד מהטיל שיצוץ משום מקום, אובדן תחושת הביטחון שהיא כל כך בסיסית לחיים. ושם היה מדובר על שלושים ותשעה טילים, במשך יותר מחודש, בכל רחבי המדינה.

ואם אני רוצה להתחבר גם לנפגעי החרדה, שמרחוק אפשר בקלות לא להתרגש מהם יותר מדי, אני נזכרת בתאונה הקטנטונת שהיתה לי לפני שנים בירושלים, כשרכב נכנס בי מאחור כשעמדתי ברמזור ביציאה מהעיר. שערה משערות ראשי לא נפלה ארצה, אך להפתעתי במשך שעה שלמה הלב הדופק והרגליים הרועדות לא אפשרו לי לתפקד.

 

טילים ברוטשילד

אחת התגליות המעניינות של המלחמה, נכון ליומה החמישי, הוא שיש שטחים פתוחים בתל אביב. בבית הכנסת אצלנו צחקו שסוחרי הנדל"ן מחפשים את אזור הנפילות בנרות. אך ההתנהגות האדישה של חלק מהתל אביבים, בניגוד להיסטריה המצופה, דווקא היתה חיננית בעיניי. "הייתי באמצע הקפה שלי", אמר בקשיחות אחד מיושבי הקרנות, "ולא קמתי. מה, מישהו יפריע לי באמצע הקפה?". סביר להניח שאם פאג'ר היה נוחת ממש מולו הוא היה נלחץ יותר, אבל אפשר למצוא כאן נקודת זכות לתל אביבים המושמצים: זה לא שלא אכפת להם במיוחד מתושבי הדרום, הם פשוט אדישים מטבעם. אולי גם זה סוג של חוסן לאומי.

 

 הגיבורות שמאחורי הגיבורים

בטוקבקים לכתבה פטריוטית שפורסמה ב-ynet על נשות המילואמיניקים ששולחות את בעליהן לקרב בשמחה, היו לא מעט תגובות נזעמות. הנה אחת די מייצגת שטענה שהתקשורת מתנהגת כמו במדינה טוטליטרית ומפזרת קלישאות: "רומנטיקה מלחמתית במיטבה: הגבר החסון והשרירי נקרא לשירות המלחמה, אשתו הבוכייה מנשקת אותו ואומרת לבעלה 'לך אהובי, תהיה גיבור ותגן על המדינה'".

תגובות כאלה מרגיזות. אני לא מתארת לעצמי שהגברת גרה בשדרות, למשל, אבל באיזשהו מקום, הציניקנית הקטנטנה שיש גם לי בלב יכולה להבין מאיפה זה בא. לצערי, גם אני לא תמיד סומכת במאת האחוזים על מנהיגינו שכל המהלכים שלהם נעשים בתום לב ובלי שום פניות. אני מאוד, מאוד, מקווה שכן, אבל גם ימנים לא רוצים להיות בשר תותחים בשביל המנדטים של הליכוד, וגם לא בשביל מבצע ראוותני שיופסק טרם זמנו.

ומצד שני, ברור לי לגמרי שמצד האמת המלחמה הזאת מוצדקת לגמרי. היא היתה צריכה להתרחש הרבה לפני שהחבר'ה בעזה הספיקו להצטייד במתפוצצים משוכללים למיניהם, אך כנראה שמוטב מאוחר מאשר מאוחר מדי. וכל מי שחושבת כך, מוכנה לשלוח את הגברים החסונים שלה למלחמה. לא בשביל הרומנטיקה, אלא בגלל שאין ברירה. מה לעשות? הם באמת יותר שריריים מאיתנו ויותר מוכשרים למשימה. אולי לא כולן נמצאות בדרגה של לשלוח אותם בשמחה, ואני מתארת לעצמי שבכל אחת יש את הנקודה האגואיסטית שרוצה לשמור את הגברים האישיים שלה קרוב אליה ורחוק מכל סכנה. אך כשיש צורך, הנשים מבינות את המצב, מתפללות לטוב, והקב"ה נותן להן את הכוחות להתמודד.

בכל יום אני מתפעמת מחדש מהשקיעות בחלון הסלון שלנו. ולא משנה כמה פוסטרים וציורים קיטשיים של שקיעות יצוירו, זה לא יפגע כהוא זה ביופי שלהן. כך גם לגבי קלישאות: מאחורי רבות מהן יש אמת פשוטה וברורה, וכל מה שצריך לעשות כדי לראות אותה זה להשתיק את הציניקן הקטן שבתוך הלב.