בשבע 519: נזכרים להסביר

עדי גרסיאל , ח' בכסלו תשע"ג

מוקדם עדיין לסכם את ההיבטים התקשורתיים של 'עמוד ענן'. ננסה בינתיים להתמקד בתחום האקטיבי של עולם הל"פ (הלוחמה הפסיכולוגית), או בשמה המכובס יותר - הסברה. יש שלושה מעגלי הסברה, הסביר ד"ר רון שלייפר, מומחה בתחום, בריאיון לעיתון זה לפני כחמש שנים. הראשון הוא הפנייה לאזרחי המדינה, בעיקר באמצעות כלי התקשורת; השני – המסרים לאזרחי האויב, דרך כרוזים או כלי תקשורת ייעודיים; והשלישי – הסברה כלפי שאר העולם.

על תפקוד כלי התקשורת הישראליים תוכלו לקרוא בטורים של עמיתיי להלן. אסתפק בדוגמה קטנה: ביום הראשון למבצע הזדרז עורך (!) 'הארץ' אלוף בן לכתוב כי "ישראל חיסלה את קבלן המשנה שלה בעזה" וקבע כי "ההתנקשות בג'עברי תיכנס להיסטוריה כעוד פעולת ראווה צבאית, שהממשלה היוצאת יזמה ערב בחירות". מול עמדות לעומתיות כל כך, ההסברה הפנימית היא בלשון דיפלומטית מאתגרת. מצד שני, נדמה כי הציבור הרחב יודע לקרוא את תמונות המציאות יותר מרוב אנשי התקשורת שלו.

בשני המעגלים האחרים קיימת סתירה מובנית: מול החמאס יש להעביר מסרים תקיפים וקשוחים ולהבהיר להם את העוצמה הניצבת מולם ואת חוסר התוחלת בלחימה נגדנו; לעולם, לעומת זאת, עלינו לשדר תמונות הפוכות - של הפגיעות בדרום ובמרכז הארץ ושל הפעילות הכירורגית של צה"ל.

אחרי שנים רבות של דשדוש בתחום, נראה שבמעגל השלישי, לפחות, נרשמות כמה הצלחות למשרד ההסברה של השר אדלשטיין ולאנשי דו"צ. התקשורת העולמית עוד לא בעדנו, אבל היא כבר יותר מאוזנת. והדבר ניכר במיעוט היחסי של לחצים בינלאומיים והפגנות אנטי-ישראליות. גם בעולם הניו-מדיה נעשים מאמצים שזוכים להצלחה לא מבוטלת.

ולמרות שהלחימה טרם הסתיימה עם כתיבת שורות אלה, אפשר כבר להסיק שתי מסקנות מעשיות: יש להרחיב את פעילות ההסברה בחו"ל לאורך כל השנה, ולא רק בזמני לחימה. אם היינו מפמפמים במשך חודשים ארוכים את העובדה שהחמאס הוא ארגון טרור שמפגיז ערים אזרחיות וחושפים את שקריו ואת התמונות המפוברקות שהוא מפיץ, הקרקע התודעתית העולמית היתה בשלה הרבה יותר למבצע.

המסקנה השנייה היא שנחוצה תחנת טלוויזיה ישראלית שתשדר לעולם הערבי ותיתן קונטרה לאל-ג'זירה. בשנים האחרונות הפכה ישראל למעצמת טלוויזיה שמוכרת פורמטים לכל העולם. למה שלא ננצל את הכישרונות הללו, שחלקם משוועים לעבודה, במסגרת תחנה בערבית, ועל הדרך נכיר לעולם הערבי את ישראל האמיתית? בזמני מלחמה, יכולה תחנה כזו לשמש גם במה מצוינת להעברת מסרים.

לכל זה דרוש כמובן תקציב. כדי לשבר את האוזן, תקציב משרד ההסברה הוא 40 מיליון שקלים בשנה, ואילו הנזקים של יום לחימה אחד ב'עמוד ענן' מוערכים ב-400 מיליון. כלומר: חיסכון של יום לחימה אחד (באמצעות ל"פ שתיתן למשל לגיטימציה לתקיפות אגרסיביות יותר) שקול לתקציב הסברה של עשור. ועוד לא דיברנו על החיסכון בחיי אדם. קשה לחשוב על עסקה משתלמת יותר.

עדי גרסיאל

 

שלושה אחוז באולפן

זוכרים את האמירה האומללה של עודד בן עמי שהם, התקשורת, בסך הכל שלושה אחוז מהעם, אבל הם מייצגים את האיכות? אז איך קורה שהמיעוט הזעיר מצליח להשמיע את קולו הרועם בערוצי הטלוויזיה כאילו כל העם מנופף בסיסמאות שבין מרצ לאחמד טיבי?

בתקשורת אנשים כמו רוני דניאל, משה נוסבאום ואפילו אהוד יערי הם המיעוט מול רוב קהילת העיתונאים והפרשנים, שרובם מהשבט האשכנזי-תלאביבי (כמו רוב המרואיינים), שכבר יודעים הכל ואי אפשר לבלבל אותם עם עובדות. עדיין הכיבוש הוא האשם, והמחשבה על תקיפה קרקעית גורמת להם להבעת פנים מזלזלת עד זועמת מול רעיון שעלול להוביל לעוד כיבוש.

מול השליטה במסך הקטן, נקודות האור הן הקולות שעוקפים את התקשורת, בעיקר במדיה החדשה כמו הפייסבוק. שם העם מדבר. הציבור רוצה לנשוך את השפתיים, לעבוד קשה ולהכניע את האויב. המפונקים מתלאביב רוצים להמשיך לחיות בבועה, ושהכיפה תגן עליהם. העם, לעומתם, מבין שהשפה של האויב שממול אינה דיבור שלקוח ממגדל השן האקדמי. אבל לעם, כידוע, אין זכות לייצוג דמוקרטי בבועה התקשורתית.

כל עוד פוליטיקאים ופרשנים מהשמאל דוחים כל טענה שאוסלו וההתנתקות אשמים במצב, יושבים באולפן, מרגישים בבית ותוקפים כל איש ימין שמנסה להסביר שכבר ניסינו הכל, ושהם, התוקפנים, לא רוצים לדבר איתנו אלא להשמיד אותנו – אין לנו אלא לקוות שקברניטי המדינה יחושו שיש להם גב ציבורי, וישיבו מלחמה שערה שתשיב, בע"ה, את השקט ליושבי הארץ.

חני לוז

 

שכויח למרדוך

הפילוסוף הרומי קיקרו, שהיה אהוב על מנחם בגין, כתב "בעת מלחמה, החוק שותק", ואחרי מאות שנים נוצרה האמירה: "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות". הייתי מוסיף שדרוג: "כשהתותחים רועמים, התקשורת מגבירה את קולה". איל העיתונות רופרט מרדוך השתמש השבוע בחשבון הטוויטר שלו כדי ליידע את אלפי העוקבים אחריו, שהוא אינו שובע נחת מהיחס הקשה שישראל מקבלת מהתקשורת. כאוהד ישראל הוא התרגז במיוחד על כלי תקשורת שבעליהם הם יהודים, וכך צייץ: "המזרח התיכון לפני נקודת רתיחה; מצבה של ישראל רעוע; בינתיים צופה ב-CNN וקורא AP: הטיה עד כדי בושה". ואז הוסיף ציוץ: "מדוע התקשורת בבעלות יהודית כל כך אנטי-יהודית באופן קבוע בעת צרה לישראל?"

מיד לאחר הציוץ התחילה ההתנפלות. טענו שמרדוך השתמש בדימוי אנטישמי, כאילו היהודים שולטים בתקשורת, משהו מהפרוטוקולים של זקני ציון. הליגה נגד השמצה תבעה ממנו להתנצל ולחזור בו.

אך מי שהפסידה בעיקר היא מדינת ישראל. כולם שכחו את העניין המרכזי שיש יהודים, שהם בעלים או בכירים בהנהלות של רשתות ועיתונים, כמו למשל הניו-יורק טיימס. זאת לא השמצה. הם באמת קיימים. אך יש חוסר תמיכה מספקת בישראל שמתבטאת בחוסר איזון במאמרי הדעות ובבלוגים של אתריהם. יש גם יהודים שהם מראיינים וכתבים שעובדים בערוצים מרכזיים ובאמצעי תקשורת מובילים, והם מתנכרים לישראל. זו האמת.

והנה, כשסוף סוף מגיע לא יהודי שבאופן נלהב תומך בנו ומצביע על בעיה אמיתית, מי שפוגע בו ועל ידי כך גם בנו הוא דווקא היהודים בתקשורת. מעגל סגור שלילי.

ישראל מידד

 

ביקורת הנקרא

"המזרח התיכון מפריע למסע ההיסטורי של אובמה באסיה" (כותרת ב'הארץ')

באמת לא יפה מצידו!

 

"חמאס השתלט על שידורי ערוצים 2 ו-10" (Ynet)

מעניין איך שמו לב

 

"מעודדים את הדרום: ידיעות אחרונות ושופרסל חילקו עיתונים, ספרים ומתוקים לתושבי הדרום" ('ידיעות אחרונות')

חילקו עיתונים? ואיך זה בדיוק עוזר למוראל?

 

חדשות בחדשות

צה"ל חיסל השבוע בעזה את המחבל מוחמד שמלאח. המחבל נסע במכונית שזוהתה כרכב עיתונות. צה"ל קורא לאזרחים וגם לאנשי תקשורת להתרחק מאנשי חמאס, כך דיווח אתר ערוץ 7. בתוך כך מגנים ארגונים שונים בעולם את תקיפת צה"ל במשרדי התקשורת בעזה.

ארגוני הסברה דורשים מה-BBC לפטר את כתבם בעזה וביו"ש, ג'ון דוניסון. זאת לאחר שדוניסון פרסם בחשבון הטוויטר שלו תמונה של ילדה הרוגה מסוריה, וכתב "שובר את הלב, הכאב בעזה". יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, כרמל שאמה הכהן, הודיע כי יפנה לחברות הכבלים והלוויין וידרוש מהן לבחון סנקציות נגד הערוץ.

'גלובס' דיווח כי קבוצת 'הארץ', הנתונה בקשיים כלכליים, בוחנת את מכירת בניין 'הארץ' ברחוב שוקן בתל אביב.