בשבע 519: האיוולת של שוחרי הנסיגות

אזהרות מתנגדי הנסיגה מעזה הוכחו כצודקות, הבטחות שוחרי הנסיגה הוכחו כהזיות * מדוע התקשורת לא באה חשבון עם הוזי השלום?

הרב אליעזר מלמד , ח' בכסלו תשע"ג

 * אנשי השמאל הפכו את דת השלום וזכויות האדם לאליל שמעניק תקווה ומשמעות לחייהם * הפתרון לטווח ארוך: חזרה לעזה על מנת לרשת אותה כארצו של העם היהודי * הגיחוך שבפתרון "האופק המדיני" שמציעים אנשי השמאל * אין תוחלת בפעולה קרקעית מוגבלת * הפתרון לטווח הקצר: הגברת ההרס בהפצצות מהאוויר, חיסול ראשי המחבלים גם כשהם מוקפים באזרחים ופגיעה רצופה באספקת הנשק

אמרנו לכם

אמרנו בעקבות הסכמי אוסלו, שכל מקום שניסוג יתקפו אותנו. אמרנו שמעזה יירו טילים על אשקלון, וכל אישי השמאל הוזי השלום טענו שאנחנו מהלכים אימים על הציבור - ועתה כבר יורים על גוש דן. הזהרנו שנסיגה מגוש קטיף תחזק את שונאינו, ואישי הממשלה והביטחון השיבו בשחצנות שלהפך, הנסיגה תגביר את הביטחון. התרענו שהפקרת ציר פילדלפי תגרום להזרמת נשק וטילים לרצועה, והם אמרו שיש הסכמות עם הפלשתינים והמצרים ששום דבר לא יזלוג מסיני לרצועת עזה, והנה כבר שנים עוברת אספקה שוטפת של טילים ושאר אמצעי לחימה דרך סיני לעזה. אמרנו שהנסיגה תעלה את החמאס לשלטון, והם טענו כי להפך - היא תחזק את אש"ף. אמרנו שאם לאחר הנסיגה נצטרך להילחם בהם יהיה הרבה יותר קשה, ניאלץ להילחם בשטח בנוי ומצבנו הבינלאומי יהיה קשה בהרבה. והם טענו להפך, שאם לאחר הנסיגה הערבים יפתחו עלינו באש - נוכל להכות בהם בלי מעצורים. שאלנו: הרי הם יירו טילים מתוך בתי אזרחים? והם הפטירו בפטרונות: ראשית, אין להם טילים. שנית, אם יירו נוריד את הבתים שמתוכם יירו. והנה עתה הם יורים ויורים, ומתברר שמבחינה בינלאומית אין שום לגיטימציה להפצצת בתים מאוכלסים.

 

התקשורת הישראלית

אילו התקשורת הישראלית הממוסדת היתה הגונה, היא היתה משמיעה הקלטות של כל המנהיגים שאחראים להסכמי אוסלו ולנסיגה מעזה, כדי שכל הציבור ישמע את ההבטחות המטופשות שלהם, ויבין עד כמה יכולת ניתוח המציאות שלהם מעוותת.

אילו התקשורת היתה הגונה, היו תובעים מכל תומכי הנסיגה להתנצל בפני הציבור הישראלי על מה שעוללו לו ולהיעלם מן הזירה הציבורית. במקום זאת הם מעלים אותם לשידור ונותנים להם לדבר כאילו שום דבר רע לא אירע בגללם והם עדיין ראויים להיחשב מומחים. נדמה שככל שנרבה לבקר את הממסד התקשורתי הישראלי עדיין נחטא לאמת לעומת הביקורת החריפה שהוא ראוי לה.

 

הניכור לעמם ולמורשתם

ההסבר היחיד לתופעה הכואבת הזו הוא שהאנשים שמובילים את הממסד התקשורתי מנוכרים לעמם ולמורשתם. הם אמנם לא מעזים לדבר נגד החיילים או תושבי הדרום והמרכז המותקפים. אבל בתוך ליבם הם מאמצים את הצדק שבעמדת האויב, והם מקווים שאם נקבל את טענות האויבים שהארץ הזו שייכת להם, אזי הערבים יהיו מוכנים להסכים לקיומה של מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק.

לכן הם סוברים שאין שום פתרון אחר זולת מתן "אופק מדיני" לערבים, שפירושו המשך הנסיגות. כל עמדה הפוכה, שנשענת על זכותנו על כל ארץ ישראל, נראית להם מופרכת, כי הם כופרים בבסיסה המוסרי.

 

מה מניע אותם להאמין בהזיות השלום

מקובל שאנשים דתיים הם פחות ריאליים, מפני שהם נשענים יותר על אמונתם ופחות על ניתוח אובייקטיבי של המציאות, ואילו אנשים חסרי אמונה מסוגלים לנתח את המציאות באופן אובייקטיבי, ולכן הערכותיהם לטווח הקרוב טובות יותר. והנה נוצר מצב שדווקא נאמני התורה, העם והארץ, קולעים לאמת בהערכותיהם, ואילו הכופרים שוגים בהזיות ותקוות שווא, שמתנפצות שוב ושוב בפנינו.

ההסבר לכך הוא שהם לא פחות אדוקים בדתם, בעבודה הזרה שלהם. לאליל שלהם קוראים 'שלום עכשיו' או 'זכויות אדם'. וזהו בדיוק חטאם של עובדי עבודה זרה, שלוקחים ערך אחד וסוגדים לו בלי לקחת בחשבון את שאר הערכים.

לעומת זאת, אמונת ישראל מקפידה לומר שאלוקים מרומם מעל לכל הגדרה, מפני שהוא מעבר לכל הערכים וכולם כלולים בו. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל, ונתן להם תורה ומצוות, כדי ללמדם לאזן בין כל הערכים. אנשי השמאל שהתנכרו למורשתם היהודית מחפשים אליל שיעניק תקווה ומשמעות לחייהם. רובם האמינו פעם בקומוניזם, ומיררו את חייהם של אנשים רבים. עכשיו הם מאמינים ב'שלום עכשיו' ומביאים עלינו את כל הצרות הללו.


יש להודיע כי מעתה ואילך נחסל גם מחבלים שנמצאים בקרב בני משפחותיהם. אמנם נשתדל לפגוע רק במחבלים, אבל קירבת אזרחים אליהם לא תמנע אותנו מפעולה נגדם. כדי שההרתעה של מדיניות זו תהיה שלמה, יש צורך לגבות עמדה זו על ידי משפטנים ולהודיע עליה בפומבי

תהליך מתון של התפקחות

לשמחתנו מתרחש בציבור תהליך מסוים של התפקחות. רבים כבר מודעים להטיה המחרידה של 'מומחי' השמאל ואנשי התקשורת, לניכור שלהם לבני עמם ולארץ מולדתם. רבים מבינים שהניתוחים הפרשניים שלהם הם סוג של בידור, שהקשר שלו למציאות ולהיגיון רופף.

כדי לקדם את התהליך המבורך הזה, למרות שזה כבר משעמם ומעצבן, צריך לחזור ולהזכיר שוב ושוב את אשמתם של אישי השמאל. לחזור אלף פעמים על משפטי ה"אמרנו לכם". להמשיך להפיץ ברשתות החברתיות סרטונים של דברי הטיפשות שלהם.

 

קוראי בשבע

יהיו שישאלו, מה תועלת לכתוב דברים אלו בעיתון בשבע? האם לא צריך לשקוד על פרסומם בכלי תקשורת אחרים? אכן יש ערך רב לפרסם דברים כאלה בציבור הרחב. אבל יותר חשוב ללבן את הדברים ולדייקם עם המשוכנעים, כי הם אלה שיכולים לחולל את השינוי. אלה שמודעים למצב המחריד של "מומחי" השמאל והממסד התקשורתי יכולים להוביל את השינוי הנדרש. אם הם יתבעו בתוקף שינוי במערכת התקשורת והמשפט והמחקר האקדמי המוטים שמאלה בצורה מחפירה - בתהליך הדרגתי, רוב הציבור שתומך בעמדותינו יצטרף לתביעה.

 

הפתרון לטווח ארוך

לטווח ארוך, הפתרון היחיד למצב הביטחוני הוא החזרת השליטה הישראלית על רצועת עזה. לחזור למצב שבו היינו לפני עשרים שנה, אבל הפעם מתוך הכרה ברורה שהארץ הזו היא של העם היהודי, וחזרנו אליה אחרי גלות של אלפיים שנה, ויותר לא נעזבנה. ערבי שירצה להתנהג איתנו בכבוד ודרך ארץ, יוכל לחיות בכבוד. מי שירצה להילחם - נילחם בו בכל הכוח.

כדי להגיע לכך, עלינו לחזק מאוד את התודעה הישראלית. וייתכן שגם בלי ההתחזקות הראויה, המציאות הביטחונית תכריח אותנו לחזור לשליטה צבאית מלאה ברצועת עזה, כפי שכיום צה"ל שולט ביהודה ושומרון. אבל גם אז, בלי עיסוק מעמיק בייעודו של עם ישראל לא נזכה לשקט.

 

הפתרונות המוצעים כיום

הבעיה היא שבמצב הנוכחי, אין לאזרחי ישראל העוז המוסרי להחזיר את שליטתנו על רצועת עזה, ואנו נותרים עם השאלה כיצד ניתן להרתיע לעת עתה את האויב שלא יפגיז את ערינו.

כדי לנסות להציע פתרון, ראוי לסקור תחילה את ההצעות שכבר הונחו על השולחן:

נחזור לעמדתם של "חכמי השמאל" וראשי הצבא שליחכו את פנכותיהם. לקראת הנסיגה מדרום לבנון ורצועת עזה, הם הכריזו שאם לאחר הנסיגה ימשיכו להפגיז אותנו, נעלה את דרום לבנון באש, ונפגיז ללא מעצורים ברצועת עזה, וכל העולם יבין אותנו. כידוע - אין שום כיסוי לדבריהם. אפילו הם עצמם אינם מוכנים לעשות זאת. ואין זה משנה כעת אם אמרו אז את דבריהם מתוך טיפשות או בזדון - כדי לזרות חול בעיני היהודים התמימים. בפועל, אם נעשה כדבריהם, נשלם על כך מחיר בינלאומי כבד מנשוא.

כיום מציעים "חכמי השמאל" להפסיק את המבצע בעזה ולהעניק לערבים "אופק מדיני" על ידי החזרת המשא ומתן עם אבו מאזן. אם זה לא היה עצוב זו היתה בדיחה טובה. איך משא ומתן עם אבו מאזן, שנוא נפשם של אנשי החמאס, ימתן את ההפגזות מרצועת עזה?! להפך, כדי להראות לנו מי באמת בעל הבית הם רק יפגיזו יותר! ואיך הם מעלים על דעתם שאם תקום עוד מדינה פלשתינית נוסף על זו שכבר קיימת בעזה, היא לא תיפול בידי החמאס שחותר לחיסולה של מדינת ישראל? אם נקשיב להם, הבעיות שהם גרמו לנו עד כה ייחשבו כגן עדן לעומת הגיהינום שמצפה לנו.

ישנם ביטחוניסטים שמציעים להיכנס רגלית לרצועת עזה, לפגוע במחבלים ושוב לסגת. הבעיה היא שהמחיר שאנו עלולים לשלם על כך, בחיי חיילים ובביקורת בינלאומית, אינו שווה את הפגיעה שנפגע במחבלים, שבמקרה הטוב תגרום להרתעה מסוימת לזמן קצר.

 

שינוי מדיניות ההפצצה מהאוויר

הפתרון הסביר ביותר הוא להגביר את ההפצצות מהאוויר בשלושה כיוונים: כלפי בתים ורכוש, כלפי ראשי המחבלים, וכלפי אספקת הנשק.

צריך להודיע שמעתה על כל פגז של מרגמה שיירו לעברנו נחריב לפחות בית אחד, על ירי טיל פרימיטיבי נחריב חמישה בתים, על טיל מתקדם עשרה, ועל המתקדמים ביותר - עשרות. לקיים בהם את הקללה הערבית "יחרב ביתך". אם הם פוגעים בכלכלה שלנו באמצעות השבתת אזור הדרום, הם יספגו נזקים כפולים ומכופלים. כדי שלא לפגוע באזרחים שלהם, נצטרך להודיע מראש על מועד ההפצצה ומקומה, כדי שיוכלו לברוח. הבתים המיועדים להחרבה צריכים כמובן להיות קודם כל בתיהם של ראשי המחבלים והשכונה שסביבם - אוי לרשע ואוי לשכנו. כדי לנצח את המערכה הזו, ייתכן שהפצצות כאלה תספקנה. כמובן נספוג על כך גינויים צבועים באו"ם, אבל לא במידה שתגרום נזק ארוך טווח.

צריך לחזור למדיניות הסיכול הממוקד. הבעיה התחילה לאחר חיסול רב המרצחים סלאח שחאדה, לפני כעשר שנים. באותה פעולה נהרגו עוד 14 אנשים מבני משפחתו ושכניו. אז פתחו אישי שמאל בקמפיין ציבורי בארץ ובעולם נגד צה"ל. הם תבעו להעמיד את המפקדים האחראים לדין. הם גם עתרו לבג"ץ, והשופטים אמנם לא העזו לפגוע במפקדים עצמם, אבל בחוסר אחריות משווע גרמו לראשי מערכת הביטחון לשנות את הנהלים. מאז קשה מאוד לפגוע במחבלים. הם יודעים שכל זמן שישהו בקרב בני משפחותיהם - חייהם מובטחים. אם רוצים שלא לסכן את חיילינו במבצעים יבשתיים, יש הכרח להודיע כי מעתה ואילך נחסל גם מחבלים שנמצאים בקרב בני משפחותיהם. אמנם נשתדל לפגוע רק במחבלים, אבל קירבת אזרחים אליהם לא תמנע אותנו מפעולה נגדם. כדי שלא יהיו על כך פקפוקים, וכדי שההרתעה של מדיניות זו תהיה שלמה, יש צורך לגבות עמדה זו על ידי משפטנים, להודיע עליה בפומבי, ואם יש צורף אף להעביר אותה בחקיקה בכנסת.

בדרך כלל המודיעין יודע אימתי מבריחים נשק לרצועת עזה, כל שיירת אספקה כזו צריכה להיות מופגזת.