בשבע 519: הרחק מאור השמש המחטא

ערעור על גובה דמי מזונות שהתקבל בבית המשפט המחוזי שופך אור על עיוותים שנעשים מאחורי הדלתיים הסגורות של בתי המשפט למשפחה

יאיר שפירא , ח' בכסלו תשע"ג

* לא רק בפרשת הרב משה טלבי - המשטרה ממהרת לסווג כהתאבדות מקרי מוות לא מפוענחים * גנז המדינה הוכיח: ארכיון קהילת וינה נמסר למדינת ישראל לצמיתות ולכן לא יוחזר לאוסטריה

פומביות הדיון בבתי המשפט היא מיסודות שיטת המשפט בחברה הדמוקרטית. כידוע, אין מטהר כאור השמש. הידיעה של שופטים כי לכל דיון שלהם יכול להסתנן עיתונאי וכל החלטה שלהם יכולה לקבל פומבי מונעת לא פעם רשלנות, שחיתות או שרירות לב. אנו מכירים אמת זו גם על דרך השלילה - היכן שאור השמש לא מגיע, מתגלים סמני סיאוב.

בבתי המשפט לענייני משפחה, הצורך בשמירה על צנעת הפרט גובר על חובת פומביות הדיון והפרוטוקולים של הדיון המשפטי נותרים חסויים לגמרי. פסקי הדין וההחלטות מתפרסמים בצמצום ובאופן סלקטיבי, והשופט יכול להיות סמוך ובטוח כי בעת הדיון שום עין סקרנית לא שוזפת את מה שמתרחש. התוצאה היא כמובן ערכאה משפטית בעייתית. אפשר היה לראות זאת במשוב השופטים עליו השלום, שלא נטה חסד לשופטי בתי המשפט למשפחה. גם הסטטיסטיקות שמפרסם נציב קבילות השופטים מדי שנה אינן מחמיאות להם. ויותר מכל, זעקות השבר העולות מאתרי האינטרנט השונים מגלות לא מעט אזרחים נואשים שמרגישים כי שופטי משפחה רמסו את זכיותיהם ואת כבודם.

הנהלת בתי המשפט מנסה בשנים האחרונות להילחם בתופעה של השמצת שופטי משפחה באינטרנט. שם טוענים כי מדובר בעבירה על החוק ובשיח לא הגון, שהרי השופטים מנועים מלהגיב על ההשמצות. קשה אמנם לסמוך על בעל דין שמשמיץ שופט שפסק לרעתו, אבל קשה גם להתעלם מהעובדה שאין עוד ערכאה שמייצרת כמות מחאות אינטרנטיות המתקרבת לזו של בתי המשפט למשפחה.

אדם שטוען לשרירות לב של שופט שדן בעניינו בדלתיים סגורות, יכול למצוא מפלט בערכאת הערעור. לפעמים היא משנה את החלטת שופט המשפחה, אך רק לעיתים נדירות היא מודה כי השופט עשה עם האזרח עוול של ממש. אירוע נדיר שכזה התרחש בשבוע שעבר, כאשר שלושה שופטי בית המשפט המחוזי מרכז מתחו ביקורת חריפה על החלטה של שופטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, ד"ר ורדה בן שחר.

לפני שנתיים קבע בית המשפט לענייני משפחה כי אדם שהתגרש ישלם לגרושתו מדי חודש עשרת אלפים שקלים, כדמי מזונות עבור שתי בנותיהם. האיש היה בעל עסק מכניס, אם כי שרוי בחובות. האישה לא עבדה כלל. הבנות היו נתונות במשמורת משותפת, ובימים שהן היו אצל האב הוא נשא גם בהוצאות הכלכלה השוטפות שלהן.

לפני חצי שנה הגיש האיש לשופטת בן שחר בקשה להפחתת דמי המזונות. הוא טען כי בשנה וחצי שחלפו השתנו הנסיבות באופן מהותי. ראשית, הבנות מתגוררות עתה אצלו בחלק הארי של הזמן, וכמעט כל הוצאותיהן עליו. גרושתו יצאה בינתיים לעבודה והיא משתכרת משכורת חודשית. גם שווי העסק שבבעלותו צנח, ואיתו גם הכנסתו החודשית.

האיש הגיע לאולמה של השופטת בן שחר מצויד בראיות ובמסמכים כדי להוכיח את טענותיו, אך השופטת ויתרה על העיון במסמכים והסתפקה בתחקור קצר שלו. האיש סיפר כי מצב העסק השתנה. אמנם חובות העסק הצטמצמו, אך גם היקפו הצטמצם ואיתו גם ההכנסה. לשופטת העניין הספיק. היא נתלתה בהצהרתו כי חובות העסק פחתו ודחתה את הבקשה. "על פי הצהרתו בפניי מצבו אך השתנה לטובה", קבעה בן שחר, "לא מצאתי כל שינוי נסיבות אשר עומדות לזכותו של התובע".

שלושת שופטי בית המשפט המחוזי קבעו כי השופטת לא מצאה שינוי נסיבות לטובת האיש, מהסיבה הפשוטה שהיא לא טרחה לחפש. הם קבעו כי השופטת לא הניחה לו לטעון את טענותיו או לתמוך אותן בראיות שהביא, אלא פסקה את דינה על סמך "אמירות מקריות ונבחרות".

שופטי המחוזי הודו כי הם לא היו חייבים לכתוב החלטה כה מפורטת, שהרי אפילו עורכת דינה של האישה הודתה כי לא היה מקום לדחות את טענות הבעל ללא כל דיון ובחינת ראיות. הם בחרו לעשות כן "בשל חשיבות הדברים, וכדי שמקרים מעין אלו לא יישנו". בכך הם בחרו לשפוך מעט אור על המתרחש באפלת בתי המשפט לענייני משפחה.

40 קילומטר של מסמכים על מדפים. ארכיון מדינה

רפיון ועצלות

לפני שנה וחצי נמצא הרב משה טלבי מחיספין שבגולן ליד היישוב רבבה שבשומרון מוטל ליד מכוניתו כשהוא ירוי בראשו. במשטרה מיהרו לקבוע כי מדובר בהתאבדות. תחקיר עצמאי של בני המשפחה העלה ממצאים רבים המעידים כי הרב טלבי היה קורבן לרצח, ככל הנראה ממניעים לאומניים. אז עלתה טענה כי משטרת ש"י מיהרה לטעון להתאבדות ולסגור את התיק כדי לא להתמודד עם ההשלכות של עוד פיגוע רצחני נגד יהודי השומרון. אלא שהטענה כי המשטרה סגרה את התיק ממניעים פוליטיים חוטאת לאמת הפשוטה - משטרת ישראל סוגרת תיקים שכאלו כתיקי התאבדות בעיקר ממניעים של רפיון ועצלות. בשבוע שעבר מתחה שופטת בית משפט השלום בחדרה, הדסה אסיף, ביקורת חריפה על שוטרי תחנת המשטרה בעיר. היה זה כאשר קיבלה תביעה של זוג הורים שבנם נמצא הרוג על פסי הרכבת. ההורים הגישו תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אך הנהלת רכבת ישראל וחברת הביטוח שלה התנערו מאחריות, בטענה שמשטרת ישראל קבעה כי מדובר בהתאבדות. בפסק הדין כתבה השופטת כי קביעת המשטרה נעשתה ללא כל בסיס. בידי השוטרים לא היה דו"ח של זיהוי פלילי ולא תיאור מסודר של זירת האירוע. הגופה של הצעיר לא נבדקה כלל. המשטרה לא עשתה כל ניסיון לאתר את הרכבת שפגעה בצעיר, וממילא לא חקרה איש מבין אלו שהיו עליה באותה שעה. "הפעולות שביצעה המשטרה היו כה שטחיות, עד שקשה אפילו לכנותן בשם חקירה", כתבה השופטת אסיף. "קשה להשתחרר מן הרושם כי ה'מסקנה' לפיה מדובר בהתאבדות היתה ההנחה שעל פיה התנהלו מראש, וכי בשל כך התנהלה ה'חקירה' כפי שהתנהלה".

 

הארכיון עשה עלייה

אני לא ידעתי, אולי גם אתם לא ידעתם, אבל למדינה שלנו יש גנז. ד"ר יעקב לזוביק, גנז המדינה הנוכחי, מופקד על ארכיון המדינה - כארבעים קילומטר של מדפים הנושאים תיעוד של מדינת ישראל, ארץ ישראל והעם היהודי. יש שם מסמכים, מפות, בולים, פרסומים רשמיים של משרדי ממשלה, של הכנסת ושל בית הנשיא, פרוטוקולים של ישיבות הממשלה, פרוטוקולים של ועדות הכנסת, תיעוד של ועדות חקירה ממלכתיות, תיעוד מבית המשפט העליון ותיעוד של מרשם הקרקעות. בארכיון המדינה שמורה מגילת העצמאות, יחד עם הסכמים בינלאומיים שהמדינה חתמה עליהם כמו הסכמי שביתת הנשק, הסכם השילומים עם גרמניה, הסכמי השלום עם מצרים, הסכם השלום עם ירדן, ואפילו הסכמי אוסלו.
שלושת שופטי בית המשפט המחוזי קבעו כי השופטת לא מצאה שינוי נסיבות לטובת האיש, מהסיבה הפשוטה שהיא לא טרחה לחפש. הם קבעו כי השופטת לא הניחה לו לטעון את טענותיו או לתמוך אותן בראיות שהביא, אלא פסקה את דינה על סמך "אמירות מקריות ונבחרות"

בארכיון שמורים גם תעודות של המנדט הבריטי ושל השלטון העות'מני. גם מסמכים של הקהילה הערבית בארץ ישראל קודם להקמת המדינה. שמורים בו גם ארכיונים של קהילות רבות בתפוצות ישראל, שבמהלך השנים העבירו את הארכיונים שלהן לארכיון המדינה היהודית.

כיאה לעם בעל תודעה היסטורית, גנז המדינה החל לפעול מיד עם תום מלחמת העצמאות. מעמדו הוסדר בחוק שנים אחדות מאוחר יותר. על פי חוק הארכיונים, על הגנז לכנס את התיעוד של מוסדות המדינה, לשמור עליו לצמיתות ולהנגיש אותו לעיון הציבור. הוא גם צריך לאתר ולרשום ארכיונים בעלי ערך היסטורי הנמצאים בידי מוסדות המדינה וארגונים שונים. הוא המפקח המקצועי על פעולות הארכיונים השונים, וגם הפוסק האחרון לגבי החומר המצוי בהם. למעשה, הוצאת חומר ארכיוני ממדינת ישראל ללא אישור הרשם היא עבירה פלילית. בין השאר מופקד גנז המדינה על 'הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי', השוכן בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית. אל הארכיון הזה החלה הקהילה היהודית בווינה להעביר, בראשית שנות החמישים, את הארכיון היהודי המקומי. לפני מלחמת העולם השנייה מנתה קהילת וינה כמאה ושמונים אלף יהודים. עם תום המלחמה השתתפו בבחירות לקהילה המקומית רק כארבעת אלפים איש. מספרם לא גדל משמעותית גם בשנים הבאות, ואנשי הקהילה החרבה החליטו להעביר את הארכיון החשוב לירושלים. בארכיון מסמכים המתעדים שלוש מאות שנה מתולדות יהודי אירופה, וחשיבותו ההיסטורית רבה. לפני מספר שנים ביקשו גורמים בקהילה היהודית בווינה להקים מוסד המתעד את תולדות היהודים בעיר ולהשיב אליו את הארכיון. הם טענו כי הוא ניתן לארכיון הישראלי בהשאלה, וכי המסמכים אמורים לשוב לחזקתם של יהודי העיר. אנשי הארכיון הישראלי סירבו, וטענו כי האוסף הופקד בידיהם לצמיתות. הווינאים פנו אל בית המשפט המחוזי בירושלים בתביעה אזרחית להכיר בהם כבעלי הארכיון ולהשיב אותו אל העיר. השופטת גילה כנפי-שטייניץ פנתה אל הגנז, ד"ר לזוביק, וביקשה את הכרעתו.

ההחלטה המנומקת שפרסם לזוביק העידה על מחקר של ממש שעשה הגנז. לשאול את פי הנותנים ואת פי המקבלים על כוונתם המקורית לפני שישים שנה ויותר לא ניתן עוד. לא נותר לגנז כי אם לעיין ולראות מה מספרים מסמכי הארכיון. הוא הסיק מהם כי הכוונה המקורית לא היתה להעביר את המסמכים למקלט לילה, אלא למסור אותם לצמיתות. בשנת 1950, בעודה מוכה וחבולה, העבירה הקהילה חלק גדול מהארכיון לישראל. אך היא המשיכה להעביר מסמכים לארכיון בירושלים גם בעשרים וחמש השנים שחלפו מאז. ב-1970, למשל, העבירה קהילת וינה כמה מאות כרכים - יתרת ספריית הקהילה ששוחזרה לאחר השואה. שר הדתות דאז, זרח ורהפטיג, ביקש לדעת אם ניתן לקבל ספרים נוספים. הוא נענה בידי ראש הקהילה כי "מה שנותר אצלנו זה רק שיירים מעטים, ואותם אנחנו מבקשים להותיר אצלנו כסמל של מה שהיה בעבר".

אך הראיה המוחצת שמצא לזוביק היא הספד של נשיא הקהילה בסוף שנות החמישים. הוא נשא את ההספד בהלווייתו של ספרן הקהילה הקשיש, אברהם זינגר. "הקהילה שלחה את הארכיון הישן שלה לישראל על מנת שהוא ישכון שם לבטח לנצח", סיפר בהספד ראש הקהילה, "בעקבות הריסת חלק ממבנה הקהילה ברחוב זייטנשטטנגסה, נגרמו נזקים קשים לארכיון. אברהם זינגר הוציא מתוך ההריסות כל תיק ותיק. הוא קרא וסידר כל מסמך מצהיב וכל קלסר וקשר אותם כיאות. את הכל הוא ארז בעשרים מיכלים. את כל זה הוא עשה למרות שידיו היו מעוותות ממחלה עד שקשה היה לו להחזיק את התיקים, ורגליו החולות כמעט ולא נשאו את גופו. כאשר הציעו לו סיוע הוא סירב ואמר, בצניעותו, 'זאת תרומתי לישראל'".