בשבע 520: דברים שרואים מכאן

הפסד במעמד צד אחד

אבי סגל , ט"ו בכסלו תשע"ג

אם יש לקח שעלינו ללמוד ממבצע 'עמוד ענן', זהו הצורך לפתוח כל מדור שבועי במילים "נכון לזמן כתיבת שורות אלו". לכו תדעו מה יקרה עד סוף השבוע. השבוע, למשל, צפויה לפחות אחת משתי האפשרויות הבאות: או שההתפתחויות הפוליטיות ישכיחו מאיתנו שלא מזמן היתה כאן מלחמה, או שההתפתחויות הביטחוניות ישכיחו מאיתנו שלא מזמן היתה כאן הפסקת אש. אי אפשר לדעת. ובכן, נכון לזמן כתיבת שורות אלו, עדיין ראוי ואקטואלי לשוב אל מבצע 'עמוד ענן' ולנתח אותו ואת התגובות המעורבות שהותירה הפסקתו הפתאומית.

אז מה היה לנו כאן? חבורה קטנה, מוגבלת ופרימיטיבית של יתושים הסתובבו בין אריות, עקצו את גופם והבריחו אותם אל מערותיהם המוגנות. אחרי תקופה ארוכה של אימה ובהלה בקרב האריות, הצליחו כמה מהם לתלוש את כנפיהם של מספר יתושים. עשרות אריות נפצעו במהלך הפעולה. ואז הוכרזה הפסקת אש. כעת, קובעים לא מעט אריות-תקשורת ואריות-ביטחון מימין ומשמאל, על להקת האריות מוטלת החובה לחגוג את הניצחון הגדול על היתושים. לכולם ברור שהפסקת האש היא זמנית, שבקרב הבא היתושים כבר יהיו גדולים וקטלניים יותר, ושהם יעקצו קבוצות גדולות יותר של אריות, אבל העיקר שכרגע יש שקט יחסי. זהו, פחות או יותר, תיאור המבצע המפואר בתולדות מלכי החיות.

אז לא, אין לנו שום סיבה לחגוג. גם לצד השני לא. כישלון המבצע האחרון בכלל לא קשור ליתושים. הוא אפילו לא קשור לשאלה אם היה צריך להיכנס קרקעית לעזה או לא, לנתק את החשמל והמזון או לא, לחסל את הנייה או לא. ישראל הפסידה במבצע האחרון עוד לפני שיצאה אליו, והחמאס הוא בכלל לא צד בעניין. זה לא הוא, זה אנחנו.

לפי הסקרים שנעשו בתום המבצע, הציבור לא מעוניין בהפסקת האש. הוא רוצה להכניע את האויב, להרוס אותו, ללמד אותו לקח אחת ולתמיד. אבל תחושת ההתמרמרות הציבורית נובעת מצרכים ומרצונות עמוקים הרבה יותר: כבוד עצמי, גאווה לאומית, תחושה של צדקת הדרך ולאו דווקא הישרדות, דאגה לחיילים שלנו ולאו דווקא לאזרחי האויב, ביטחון אישי ואמון במנהיגים ובצבא שלנו. כל אלה הם חלק בלתי נפרד מיציאה למערכה צבאית, כמו גם למאבקים אחרים, ורק סיפוק הצרכים האלה או חלקם עשוי להפוך מבצעים ומלחמות להצלחה. רק סיפוקם יהפוך את המדינה להצלחה. זאת גם הסיבה שחלקים מסוימים בציבור, אלה שמתנגדים מלכתחילה לגאווה לאומית או להעדפת חיי ישראלים, לא יוכלו לתמוך במלחמה בשום מצב, גם כשנשק האויב יינעץ בעורפם.

כשמבצע צבאי נתקל מהרגע הראשון בלחצים נגדיים מבית ומחוץ, כשהצורך בשקט זמני גובר על הצורך בצדק או בפתרון קבע של שלווה לאזרחי המדינה, כשחלקים בתקשורת משתפים פעולה עם האויב פשוטו כמשמעו, כשהציבור לא יודע מה אנחנו עושים שם או לאן מוביל כל זה, וכשההנהגה לא מראה שהיא עצמה יודעת מה היא עושה – ההפסד נכתב כבר עם הכרזת המלחמה. הפלשתינים? מה הם קשורים בכלל לסיפור העצוב הזה.

תחושת החמצה לא קשורה בכלל לחמאס. חיילי צה"ל בשבוע שעבר בגבול הרצועה

אפשר להתפוצץ

א. בשבוע שעבר זה כמעט הצליח להם. בערב הפסקת האש, כשעה לפני שאוטובוס דן התפוצץ בשדרות שאול המלך בתל אביב, נסעתי בעצמי בקו אחר של דן באותו מקום ממש. שימו לב, המחבל לא בחר דווקא באוטובוס רב נוסעים, ולכן אין מנוס מלהניח שהוא ביקש להתנכל לי אישית. אני משתדל לא לקחת את העניין קשה מדי – לגיטימי שלא כולם אוהבים את המדור הזה.

ב. הפיצוץ עצמו עבר לידי בערך כמו מבצע 'עמוד ענן' כולו: מול מחשב, חמוש באוזניות שמשמיעות מוזיקה לועזית בפול-ווליום, מנותק לחלוטין מהפיגוע שהתרחש כמאה מטר ממני, לא יותר. כל יושבי הספרייה מסביבי שמעו את הבום, ורק אני הייתי שקוע באותו רגע בהאזנה לבלאק אייד פיז. כעת כבר אי אפשר להכחיש: הבועה התל אביבית זה אני.

ג. מאוחר יותר, שעות אחדות אחרי הפיצוץ, עברתי שם פעם נוספת. הפעם ברגל, מה אני צריך צרות. כשהגעתי לאתר הפיגוע, התזכורת היחידה לקיומו היתה נוכחותם של כתבים וצלמי עיתונות משועממים שרק ישבו, עישנו והמתינו לשתי דקות התהילה שלהם בתוכניות "שש עם" למיניהן. די ריחמתי עליהם, על הכתבים השונים שחייבים להעביר את הזמן עד שידווחו על כך שלא מתרחש שום דבר במקום שבו לא רואים שום דבר. טרוריסטים, מחבלים, אנשי חמאס – אין לכם טיפת רחמים?

 

מה חשוב היום

כגולש פייסבוק מסור, קשה להאמין כמה פעמים נתקלתי בסטטוס הבא על גרסאותיו השונות. קשה יותר להאמין שהנה זה נגמר. אני רואה לנכון לפרסם כאן את הטקסט פעם נוספת, כמזכרת לאספנים. איך אומרים במקומותינו - לא נגעתי. טוב, אולי קצת:

חברים/ות יקרים/ות, היום ייערכו הבחירות המקדימות בליכוד/ עבודה/ הבית היהודי/ עלה ירוק/ עוצמה לישראל/ ישראל ירוקה/ עוצמה לעלים. חשוב לי להצביע אך ורק למועמד בעל סדר יום חברתי/ כלכלי/ ליברלי/ שמרני/ תרבותי/ ספורטיבי/ נשי/ אחר. מצורפת כאן רשימת המועמדים שאצביע להם, פוליטיקאים שפעלו ופועלים למען עובדים זרים/ נהגי מוניות/ אימהות חד-הוריות/ תינוקות חד-ילדיים/ בעלי חיים/ מעשנים/ לא מעשנים/ אוזון. אני קורא לכולם להצביע למועמדים האלה כי הנושא הנ"ל הוא בנפשנו. נ"ב: אל תשכחו לצאת אל הקלפי מוקדם, כי אומרים שהטילים מעזה/ לבנון/ איראן עומדים להגיע כל רגע.

 

פוליטיקאי אינקורקט

"יחסית לימי חייה הקצרים, 'יש עתיד' שוברת שיא בהתהפכויות". את המשפט הזה כתבתי כאן לפני שלושה שבועות, והיום אני נאלץ לפרסם אותו פעם נוספת. למה? כדי להוכיח לקוראים שלא התהפכתי, כאילו דא? וגם כי בינתיים הספיקה מפלגתו של יאיר לפיד לשבור עוד שיא. מה זה לשבור – לכתוש, לפצפץ ולאדות. כל כך הרבה סיפורים בזיגזג כבר מביאה עימה 'יש עתיד' לפוליטיקה, שאם מחר היא תתחיל לקרוא לעצמה 'אין עתיד' או 'יש עבר' – אף אחד כבר לא יתפלא.

יאיר לפיד, האיש והפוליטיקה החדשה, האיש שסירב לרוץ עם פוליטיקאים ישנים, האיש שהבטיח מפורשות כי הוא וציפי לבני לא ירוצו ברשימה אחת – הודיע השבוע כי הציע ללבני להיות מספר 2 במפלגתו. את ההודעה הדרמתית פרסם לפיד בדף הפייסבוק שלו, בלי שום מילות הסבר, התנצלות או מבוכה. פשוט "הצעתי לציפי לבני", עכשיו תאכלו את זה לבד.

הנה עוד ציטוט של עצמי. כן, זה מביך, אבל אין ברירה. "נניח שראשי 'יש עתיד' האמינו בדברים שהצהירו וחזרו בהם", נכתב במדור זה לפני שלושה שבועות, "לשם מה לצאת שוב בהכרזות כאלו, עם מי נשב ועם מי לא נשב, כשברור שהמפלגה עלולה להתבזות מאוחר יותר?" אז השבוע הגיע מאוחר יותר, והמפלגה התבזתה. היא הפרה את אחת ההבטחות החשובות ביותר שלה: פוליטיקה חדשה. אפילו לטומי לפיד ז"ל לקח שבועות עד שהפר עם מפלגתו הבטחת בחירות מרכזית. "אתה חינכת אותי שאסור לשקר", הטיף לו אז בטלוויזיה המנחה והמראיין יאיר לפיד. לא, יאיר, הוא חינך אותך כן לשקר, ואכן יצאת מחונך להפליא.

אני תוהה מה חושבים לעצמם חבריו של לפיד ב'יש עתיד'. האם נוח להם להיות במפלגה שאיבדה את שאריות אמינותה? האם הם מסוגלים להישאר עוד דקה אחת בפוליטיקה? האם יש להם ולמפלגתם זכות מוסרית לתבוע כעת את השליטה בחינוך ילדינו? האם הם באמת חושבים שיש עתיד? אנא, תגידו לי שכל האנשים הטובים והישרים האלה כבר חזרו לעשות לביתם וליתר צורכי הציבור עוד לפני שגיליון זה ראה אור. לא בגלל דעותיו של לפיד על דתיים או על מתנחלים או על הישראליות עצמה – אלא בגלל האיש. תגידו לי שהם כבר לא שם, ב'יש עתיד', עם הפוליטיקאי הבאמת נחמד, הרהוט ובעל חוש ההומור אך השקרן במובן הפשוט ביותר של המילה.