בשבע 520: חרקירי

סיכומים רבים נכתבו השבוע על אהוד ברק, אבל באף אחד מהם לא תשמעו את הסיפור הבא, על רגע בולט ובלתי נשכח בקריירה של שר הביטחון הפורש

אתנחתא , ט"ו בכסלו תשע"ג

1.  "שלום רב. להלן לו"ז שר הביטחון להיום: בשעה 11:00 ייתן השר הצהרה לתקשורת בקריה, תל אביב. לפרטים נוספים יש לפנות לתקשורת שר הביטחון".

המתח הגדול של הכתבים הפוליטיים בדקות שאחרי ההודעה הזו התפוגג בשנייה שבה התייצב שר הביטחון מול הפודיום והודיע את מה שהודיע, והשאר היסטוריה. אבל תרשו לי דווקא להתעכב על אותם רגעי אי בהירות במערכת הפוליטית. אני רוצה לחזור אל עצם ההווא אמינא. אל הדקות המסתוריות שבהן בכירי הפרשנים והמומחים ניסו להעריך מה הולך אהוד ברק להודיע. דקות שבהן הכל, כולל הכל, נשמע להם ולנו הגיוני, נכון?

הרי ברק יכול היה לפתוח את מסיבת העיתונאים ולומר: "בוקר טוב, מתוך בחינת המצב ודאגה כנה למדינת ישראל החלטתי כי במציאות שנוצרה מוטב שאתמודד במסגרת מפלגת הליכוד-ביתנו. בימים שבהם האתגר המרכזי שבפניו אנו עומדים הוא הביטחון והלוחמה בטרור, הדרך הפוליטית איננה חשובה. העיקר שאוכל להמשיך במלאכתי במשרד הביטחון בממשלת נתניהו הבאה".

באותה מידה יכול היה ברק לומר: "בוקר טוב, מתוך בחינת המצב ודאגה כנה למדינת ישראל החלטתי כי במציאות שנוצרה מוטב שאתמודד במסגרת מפלגתה החדשה של ציפי לבני. בימים שבהם האתגר המרכזי שעומד בפנינו הוא תהליך השלום ומהלכים מדיניים הכרחיים, חשוב לחזק את האלטרנטיבה המנהיגותית לממשלת נתניהו".

הוא גם יכול היה להגיד: "בוקר טוב, מתוך בחינת המצב וכו' החלטתי לחבור למפלגתו החדשה של יאיר לפיד. בימים שבהם וכו' חשוב וכו'". או לומר: "בוקר וכו' החלטתי לחבור אל ידידיי הטובים ח"כ מיכאל בן ארי וברוך מרזל. אלה יהודים יקרים, רבי פעלים, שעושים לילות כימים למען ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל". לא, סתם, זה לא. עד כאן. ברק לא היה חובר לבן ארי מצד אחד וגם לא לחנין זועבי מצד שני – אבל חוץ מזה, הכל היה פתוח. כל האופציות היו על השולחן והכל נשמע סביר והגיוני. באותם רגעי המתנה של בוקר יום שני, לא היה חנן קריסטל אחד שיכול היה להמר בוודאות על המהלך הפוליטי שאהוד ברק הולך לבצע, מחזרה למגדלי אקירוב ועד החזרת הפלולה.

ושיהיה ברור: לא העיתונאים הם העניין כאן, אלא הנבחרים והבוחרים. מה זה בעצם אומר על הנאמנות של הפוליטיקאים? מה זה אומר על כל כך הרבה בוחרים שמסכימים ללכת אחרי דמויות מפוקפקות, לפחות מבחינת היציבות האידיאולוגית שלהן, ממפלגה למפלגה? האם יש קולות שהם עד כדי כך צפים? איך זה בכלל הפך למקובל ונורמטיבי? הרי אחד הדברים הכי מביכים בתחום השידוכים, זה לגלות שהבחורה המהוללה שהציעו לך נפגשה בעבר עם מישהו שאתה מאוד לא מעריך ומה-זה לא בסגנון שלך. זה גורם לכזו תחושה מאכזבת ומעליבה. אז למה בפוליטיקה כל השידוכים אפשריים? איך זה יכול להיות שגם יאיר וגם שלי רוצים את ציפי? מה, שלי מסכימה להשתדך עם מישהו שכבר כמעט סגר וורט עם יאיר?

 

2.  סיכומים רבים נכתבו השבוע על הפרק הפוליטי בחייו של אהוד ברק, אבל באף אחד מהם לא תשמעו את הסיפור הבא, על רגע בולט ובלתי נשכח בקריירה של שר הביטחון הפורש:

זה קרה לפני קצת יותר משנתיים, בחג הסוכות. אם רוצים ממש לדייק, אז בערב שמחת תורה. שר הביטחון ברק התארח לריאיון חגיגי בתוכנית "קולה של אימא" שמשודרת בגלי צה"ל. עודד מנשה המגיש הגיע ביחד עם הצוות כולו לסוכה החגיגית שהוקמה בקריה, "סוכת שר הביטחון". ושם, בצל ענפי הסכך – ראיין מנשה את שר הביטחון, הפגיש אותו עם חיילים בודדים ושמע ממנו זיכרונות וחוויות משירותו הצבאי.

באותו בוקר נסעתי לי ברכב, בחזרה מתפילת הושענא רבא בכותל. פתחתי את הרדיו ושמעתי את התוכנית. עודד מנשה הוא בחור מקסים. במשך כשנתיים גרנו בשכנות, ובזכותו גם הלכתי מעת לעת לשיעוריו המאירים של הרב יובל אשרוב בנווה צדק בתל אביב. מנשה, כפי שיודע כל מי שמכיר אותו מהמציאות או מהמסך, הוא גוש של אנרגיה חיובית, של שמחת חיים ובשנים האחרונות גם של אמונה ומסורת. בן אדם שכל מפגש איתו גורם לי לחייך, להרגיש טוב, פותח לי את הצ'אקרות (אם יש דבר כזה). ומה לגבי הצלע השנייה בתוכנית? אמממ, אהוד ברק פחות עושה את זה לצ'אקרות שלי.

ובכן, שמעתי בתחילת המשדר החגיגי את עודד מנשה אומר שלום לשר הביטחון, וסימסתי לו: "עכשיו בגלי צה"ל: אחד האנשים האהובים במדינה מראיין את אחד האנשים השנואים במדינה". משהו כזה. הייתי כאמור ברכב, הרדיו היה פתוח, איזה קצין סיפר שם על אשתו שמטפלת בילדים כשהוא בשירות הקרבי, ואז פתאום אני שומע את אהוד ברק קוטע את הריאיון ואומר כך: "אני חייב לספר לכם, מאזיני גלי צה"ל היקרים, מה הגיע כרגע לטלפון של עודד. עודד קיבל ממש עכשיו סמס מעניין". בשלב הזה עוד לא חלמתי לאן זה הולך להתפתח, אבל אז ברק הקריא, בקולו הצרוד, את המילים הבאות: "עכשיו בגלי צה"ל: אחד האנשים האהובים במדינה מראיין את אחד האנשים השנואים במדינה". אפילו היום, שנתיים אחרי, עדיין עוברת בי צמרמורת כשאני נזכר בזה.

בתחקיר המעמיק שערכתי לאחד השידור, הבנתי שהסלולרי של עודד מנשה הגיע איכשהו לידיים של אהוד ברק. הרי אומרים שהוא מפרק שעונים, מנגן בפסנתר, יש לו ידיים עסקניות. כנראה שיעמם לו והוא חיפש תעסוקה תוך כדי שידור, שיחק עם המכשיר וראה מה שראה. האם הוא שם לב מי שלח את המסרון המשמיץ? בשידור עצמו הוא לא הקריא את שמי. האמת, אני גם לא יודע איך אני שמור אצל עודד בזיכרון. מאותו יום אני בטח מופיע אצלו כ"ידידיה הפדחן".

אז מה קרה רגע אחרי? איך נמשך השידור החגיגי מסוכת האיש השנוא במדינה? עודד מנשה ניסה להכחיש שיש לו בכלל חברים שחושבים דברים לא יפים כאלה, ומה פתאום, אין מצב. הוא התחיל לספר לברק כמה אבא שלו אוהב ומעריך אותו, והמשיך לראיין מאות חיילים בודדים. אבל הסיפור הזה התגלגל, כל מי ששמע אותו כנראה סיפר הלאה. כעבור כמה שבועות נערכו חגיגות השישים לגלי צה"ל, ובין התוכניות המיוחדות שהופקו לרגל האירוע היה גם "מצעד הפדיחות של גל"צ". תוכנית מאוד מושקעת עם קטעי ארכיון מלפני ארבעים וחמישים שנה, והפדיחה הזו, שהיתה טרייה מאוד מאוד, ישר מהתנור, כבשה את אחד המקומות הראשונים.
השבוע, כשפתאום ברק הפך עם פרישתו לאישיות אהובה ומעוררת אמפתיה כמעט כמו עודד מנשה, נזכרתי בשיעור הנוקב שלמדתי ממנו: נצור מסרונך מרע!

3.  ועניין פוליטי אחרון: בבית היהודי מקדשים מאוד את נושא ה"מועמדת החילונית". כל כך מקדשים, שיש לי תחושה שאני יודע מה הסיוט שמפחיד יותר מכל את נפתלי בנט, חודשיים לפני הבחירות. הרי איילת שקד חורשת את הארץ בימים אלה. היא פוגשת מאות אנשים, נשים וטף דתיים, נפלאים, תורמים, ערכיים. פה היא שומעת איזה דבר תורה מרגש ועוצמתי של הרב קוק, שם היא רואה איזו תפילת מנחה של פעילים. היא נחשפת לחינוך הממלכתי-דתי, לתנועות הנוער, לרבנים, לגרעינים התורניים, לישיבות ההסדר, למכינות הקדם צבאיות, לאולפנות, לבנות השירות הלאומי - מה יקרה אם חלילה וחס היא תחליט לחזור בתשובה?

 

* * *

התמונה הזו צולמה במהלך הלוויתו של החייל יוסף נחמן פרטוק הי"ד מעמנואל שנהרג מפגיעת רקטה בעין השלושה, לקראת סוף מבצע "עמוד ענן". נכון, רק בשבוע שעבר הובאה כאן תמונה מהלווית מירה שארף הי"ד שנהרגה מטיל בקריית מלאכי. יש לי פשוט תחושה שכשהתותחים רעמו, סיפורם כלל לא סופר, ועכשיו? עכשיו למי יש כוח וזמן לחזור אליהם. אז הנה כמה מילים על הנער המיוחד הזה ועל סיפור חייו הקצר והסוער: יוסף נחמן פרטוק לא הסתדר במסגרת הישיבתית. הוא חתך החוצה כבר בגיל 16, התגלגל, הסתובב, חיפש עבודה, חיפש את עצמו. אבל הצו הראשון שינה אותו. דווקא בצבא הוא התחזק, העידו שם בני המשפחה והרבנים, דווקא שם הוא חזר לתלם, מצא משמעות. ראש מועצת עמנואל עזרא גרשי סיפר בהלוויה שכבר קבע פגישה עם פרטוק, כדי להיעזר בו בפיתוח מסלול עבור הנוער הנושר של היישוב. ואת ההספד הכי מרגש, נשא אילן, בחור צעיר, חבר מהיחידה, ממנו למדו בני המשפחה שיוסף נחמן שלהם היה סוג של שגריר של רבי נחמן, במדי הזית: "היית שמח ומשמח", אמר אילן, "כשהיית הולך לבית הכנסת עם הכיפה שלך, שצבועה כמו אבטיח, גם ביום כיפור לא היה אחד שלא יצא יותר שמח מאיך שהוא נכנס. בחייך הקצרים לא הספקת לקבל את כל התארים שהגיעו לך: לא היית קצין - אבל היית לדוגמה ולמופת בכל פעילותך. לא הייתי מפקד - אבל הנהגת אותנו בדרך הישר. לא סיימת בית ספר - אבל לימדת אותנו דברים שלא נלמד באף מקום אחר. אפילו לא ידעת אנגלית - אבל ידעת לדבר בשפה שגם עיוור יכול לראות וחירש יכול לשמוע. שפת הנדיבות, החמלה, טוב הלב ושמחת החיים. שפת מידת הרחמים. אומרים שהקב"ה הוא אל מלא רחמים. אני יודע שנבראת בצלמו".

צילום סלולרי: ידידיה מאיר