בשבע 520: תחליף אמא

לא קל לאישה צעירה שרוצה להיות גם אמא, גם אשת קריירה וגם לתמוך בבעל למדן * הילדים צריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות,

חנה קטן , ט"ו בכסלו תשע"ג

 לפעמים היא מרגישה כמו פעלולן שמגלגל בידיו כדורים בשלל צבעים - פעם זה עולה ופעם השני, וכשהוא נזהר שאף אחד מהם לא יישמט מידיו וייפול על הקרקע. זה מאוד מבלבל. מה קודם למה?

היא עולה על האוטובוס עם כרטיסיית שירות, מתקדמת לאיטה ומתיישבת בספסל האחורי ליד החלון. היא מניחה לצידה את התיק הכבד והעמוס כל טוב ממטבחה של אמה המפנקת - כמה אהבה יש בקציצות שאמא הכינה במיוחד בשבילה... היא נשענת על החלון, ומתבוננת בנוף המדהים של אזור בנימין. האוטובוס חונה בשערי היישוב עופרה, והיא מעמיסה על גבה את התיק הענקי ופוסעת לכיוון האולפנה האהובה עליה.

סוף שנת הלימודים מתקרב, ומתחיל שבוע עמוס במיוחד - האולפיזמון יתקיים בסוף השבוע, ויש כל כך הרבה חזרות לעשות, והתפאורה עוד לא מוכנה, וצריך לסדר את מערכת ההגברה שהתקלקלה. היא צריכה גם לטפל בהסעות של ההורים, ולא לשכוח להתקשר לאמא של התלמידה החדשה שזה עתה עלתה ארצה מברית המועצות. כמה היא עייפה...

בפנימייה חיי הלילה סוערים, פטפטת בלתי פוסקת, חאפלות חגיגיות עד השעות הקטנות עם שירים חסידיים מחרישי אוזניים ושׂחנ"שׁים אינסופיים עם הבנות, כך שמנוחת יומה מסתכמת בשינה חטופה של שלוש-ארבע שעות בלבד. היא גם לא מספיקה לאכול ארוחות מסודרות עם הבנות בחדר האוכל, וניזונה בעיקר מחטיפים מזדמנים, בדרך כלל עם אחוזי פחמימות ושומן לא מבוטלים.

אמה כבר ליוותה אותה פעם לרופאת הנשים בעקבות שיבושים הורמונליים למיניהם ופצעי בגרות שהחלו לפתע לקשט את פניה. "את אוכלת ארוחות מסודרות וישנה שנת לילה טובה?" שואלת הרופאה. היא מנידה בראשה לשלילה. "זו כנראה הסיבה", מצהירה הרופאה, ואמה מסתכלת עליה במבט השמור לאימהות לבנות מתבגרות, שפירושו: אמרתי לך, בתי!

היא התלבטה מאוד אם ללכת לשירות לאומי או ל'שנת חסד'. כשהיתה בשמינית הגיעה לכיתה נציגה נחמדה וסיפרה על מעלותיו של המסלול הזה, שכולל בתוכו לימודים חלקיים, בעיקר לימודי קודש, שכדרכו של עולם סוללים את הדרך בטבעיות להמשך לימודים ולחתונה, בלי ללכת סחור סחור.

היא זוכרת איך חברותיה סיימו שנה של שירות לאומי ועדיין לא היו "סגורות על עצמן" לגבי השנה הבאה - האם ללמוד? ללכת למדרשה? להמשיך לשנה נוספת של שירות? הן הרי ממילא לא החליטו עדיין לאן פניהן מועדות. היא החליטה על שנת שירות שנייה, אותה היא עומדת לסיים כעת. היא דווקא רוצה מאוד להתחתן, אבל מסלול ארוך עוד לפניה, כך שכל הצעות השידוכין שמגיעות אליה דרך אחיה הגדולים, חברות וקרובות משפחה נענות בשלילה על הסף, לדאבון ליבם של הוריה ושל האחים המסורים.

יש לה חברה אחת או שתיים שדילגו על שירות לאומי ופנו מיד ללימודי אחיות, והספיקו להתחתן כששנתיים של לימודים כבר מאחוריהן. אבל רוב הבנות נמצאות עדיין הרחק מאחור במסלול חייהן, בדרכים מפותלות ועקלקלות - ולעיתים אפילו בזיגזג... הן עדיין עמוק עמוק בתוך החיפוש העצמי הבלתי נגמר.

ברור לה שגם היא חייבת ללמוד לימודים גבוהים, שידרשו ממנה השקעה רבה מאוד, ואיך תסתדר עם בית וילדים? היא חולמת על בעל תלמיד חכם שיעסוק רוב יומו בתורה, אז מה חשוב יותר מלימוד מקצוע, כדי שתוכל לשחרר אותו מעול הפרנסה, לפחות בשנים הראשונות? יש לה הרבה חלומות. בעיני רוחה היא רואה את עצמה עם מטפחת צבעונית משולבת, בעלה רכון על הסטנדר וצלילים מתוקים של תורה בוקעים מביתה הצנוע (קרוואן מטופח עם שני חדרים - לא צריך יותר, בינתיים), כמה ילדים ג'ינג'ים (כמוה!) מתולתלים וחייכניים מקיר לקיר, היא עוסקת במקצוע שמשמח אותה ונותן לה גם פרנסה וגם סיפוק – אדריכלות למשל, והרי בשיעורים הרבים ששמעה חזרו הרבניות שוב ושוב על כך שאמא שמחה בונה בית שמח.

אך לימודים ממושכים יחייבו אותה להיעדר מהבית שעות מרובות, ולפרנס בכבוד את בתה של השכנה שתשמור על ילדיה שעות רבות ביממה. לפעמים היא מרגישה כמו פעלולן בקרקס, שמגלגל בידיו כדורים בשלל צבעים - פעם זה עולה ופעם השני, וכשהוא נזהר שאף אחד מהם לא יישמט מידיו וייפול על הקרקע. זה מאוד מבלבל. מה קודם למה? "חכמות נשים בנתה ביתה".

 להשקיע במטפלת

האמת היא שאנחנו בדור של בלבול יוצרות. דור שבו נשים רבות מחפשות מימוש עצמי מבית ומחוץ, וכשמדובר במציאות של לימודים ועבודה במשרה מלאה בדרך כלל משלמים מחיר יקר, שאת אותותיו מפנימים רק ברבות השנים. אני מעריצה את הנשים שמסוגלות לממש את הנשיות, האימהות והזוגיות שלהן בשלמות פנימית בתוך כותלי הבית. אני ממש מצדיעה להן: אחיותיי, אתן היו לאלפי רבבה!

אך רוב הנשים היום אינן בנויות לכך. בדורנו אנו כבולות בכבלי משי של סבך הבחירה בקריירה חוץ-ביתית תובענית (כפי שהתבטאה רותי אברהם לפני שנים במאמר ב'הצופה' ז"ל). בבית שבו ניתנת חשיבות ראויה ללימוד התורה של הבעל, האישה חייבת לתרום בדרך כלל לפרנסת ביתה ולהיעדר שעות רבות. אבל הטוב ביותר הוא – אם אפשר - שהיא תעבוד במשרה חלקית שמאפשרת לה שילוב של עבודה עם גידול הילדים, כי אין תחליף לאמא. למה שהמטפלת תהיה זו שתיהנה מהחוויות שהילד מביא מהגן, מהציורים שהוא משלשל לידיה בהתלהבות, מהשיח בין הילדים סביב שולחן ארוחת הצהריים? כשהאם מגיעה הביתה בשעות הערב ההתלהבות כבר דעכה, והחוויות כמעט נשכחו.

בעלי היה אומר לי בימי ההתמחות הקשים, שבהם לא היה לי יום ולא היה לילה: "חבל לי עלייך יותר מאשר על ילדינו, אשתי היקרה. הם כבר יסתדרו, אבל את מפסידה את כל הנחת מהילדים המתוקים שלנו. זהו זמן איכות שלא יחזור!" ורק היום אני רואה כמה הוא צדק. אך אם נאלצים בדיעבד לעבוד במשרה תובענית ורבת שעות – לדעתי כדאי מאוד שלא להתפשר על מטפלת טובה, חמה, אוהבת ילדים, גם אם היא יקרה כפליים. זה חשוב יותר מתוכנית חיסכון או לקיחת משכנתא להרחבת הדירה.

זו ההשקעה הכי משתלמת, מניסיון אישי. כך הילדים לא יהיו ילדי מפתח שיודעים מצוין מגיל צעיר להסתדר לבד עם מיקרוגל ופלאפון, אבל חסרים להם הנחת והחוסן הרגשי והנפשי שכה חשובים על מנת לזרום בזרם החיים. הם יחזרו כל יום לבית חם עם תחליף אם סביר, וכך בסייעתא דשמייא תישמר שמחת החיים שלהם ובריאות נפשם, שעלולות בקלות להיפגע מהחיסרון של אמא בבית, כשכבר כתינוקות הם מגלים את העולם כשהם בידי אישה זרה שאינה אמא.

ולסיום: כשבאחת החתונות של ילדינו התנפלה בתי הכלה על אחת האורחות המבוגרות בחיבוקים, בדמעות ובנשיקות, הסברתי לצופים שכל נשיקה ונשיקה אישה זו הרוויחה בכבוד – זו היתה המטפלת הוותיקה שלנו.