בשבע 520: עניין אישי

שרגא פישרמן 55, תושב מרכז שפירא. נשוי לחיה ואב לארבעה. משנה אקדמי וראש בית ספר לתואר שני במכללת אורות.

עפרה לקס , ט"ו בכסלו תשע"ג

התחלה: טבת תשי"ח, תל אביב. בן להורים שעלו ארצה כמתבגרים, אחרי שניצלו מהשואה. "לא היתה להם התבגרות". הוא הגדול, אחריו שלוש אחיות.

פרולטריון: האב היה פועל טקסטיל. "עבד סביב השעון והיה אבא של שבת", בהמשך היה לו מפעל לטקסטיל ואחר כך עסק בליטוש ובחיתוך יהלומים. האם ייצרה פיאות ותקופה ארוכה היתה סייעת לגננת.

דור שני: "באיזה מקום בראש נמצאת התובנה שצריך לדאוג להישרדות. תמיד יש חשש ודאגה שהילדים יהיו בסדר. אתה אף פעם לא יודע מה יקרה. בקיצור, פולניות".

בני ברק: המעבר לעירו של רבי עקיבא התרחש כשהיה באמצע כיתה א'. "כדי שנישאר דתיים". בהפוך על הפוך, "אם לא הייתי בורח ממנה בכיתה ט', הייתי היום מגדולי האנטי-דתיים".

לימודים: בהתחלה 'מעלות' ואחר כך 'סגולה'. בתיכון ההורים רצו 'נתיב מאיר', אבל הוא העדיף "משום מה" את נחלים, שם היה רשום עד סוף י"ב. "קצת למדתי, אבל בעיקר עשיתי הרבה דברים אחרים".

דברים אחרים: הדרכה של חבורת רחוב במושב רינתיה, בנחלים עצמה הדרכת קבוצה של עליית הנוער, ונסיעה עם כיתה מדי יום שישי, לימוד פרשת שבוע ביהוד והרבה עשייה סביב תנועת הנוער.

תנועת נוער: בני עקיבא, בהתחלה חניך בסניף בני ברק הגדול, ואחר כך "בכל פעם שהיינו עוברים בעמישב, פתח תקווה, ראינו ילדים מסתובבים. ניגשתי למנהל בית הספר, והוא נתן לי מפתח". הוא ייסד את הסניף, הדריך בו ואחר כך ריכז אותו. השיא היה כשטיול שנתי של בית הספר לאילת היה בהשתתפות מדריכי הסניף. והיה עוד שיא במחנה הקיץ.

המחנה: החניכים נהגו להסתבך במריבות ובמכות, ועל כל קטטה כזאת הוא היה מוקפץ. יום אחד היתה אזעקת שווא, ובשובו מן הקרב שלא היה פגש את חיה, מדריכה מסניף הרצליה. "קיבלנו עלינו את דין התנועה, והפכנו לחברים. החלטנו על חתונה לפני גיל 20, וקצת אחרי הגיל הזה נישאנו".

עורך הקידושין: הרב שלמה גורן, אז הרב הראשי לישראל. הוא היה בבר המצווה של פישרמן וגם סנדק של אחד מילדיו, "הוא קרוב משפחה, אבל איש לא יודע איך בדיוק".

הברכה: ארבעה ילדים ותשעה נכדים וחצי "בינתיים". חיה היתה מורה שנים רבות, פרשה לפני תשע שנים וכיום עוסקת ב"אמנות ונכדים".

ישיבת הגולן: "חיפשתי מקום שעצם השהייה בו תורמת". עוד לפני כן היה סיפור אהבה עם האזור, כשפישרמן נהג לארגן מניין לתפילות הימים הנוראים ביישוב בני יהודה. "הישיבה היתה לא גדולה ושכנה במבנים סוריים נטושים והיו שמירות, לפעמים פעמיים בלילה".

אור עציון: המעבר לישיבה היה לאחר ההחלטה להינשא. "התחלתי ללמוד בשומרון, אבל אז אמרו לי שהמקום לא רשום כהסדר ושאני נחשב נפקד". ישיבת אור עציון שהוקמה חצי שנה קודם לכן הפכה לאופציה, אבל לא היה בה מקום. "שידלנו את הרב דרוקמן שמאז ומתמיד קשה לו להגיד לא", ומאז המגורים הם במרכז שפירא.

מאז ולתמיד: האזעקות שהביא עימו עמוד ענן לא הרתיעו, "רוב הזמן נסעתי לעבודה - זו בכלל לא חוכמה". כשהאזעקות צפצפו בשעת לילה, "נכנסתי למקלט שלי, מתחת לשמיכה". אחרי כן החליטה חיה שעדיף להיות באחד מחדרי השירותים כי הוא מוגן. בשום שלב לא נרשמה היסטריה.

מחנך: בכפוף לעיקרון אישי שלא לקבל כסף תמורת לימוד תורה, החליט פישרמן לעבוד במקביל לשנות האברכות. זה התחיל בהדרכה בישיבת אור עציון, והמשיך ברצון להדריך במדרשה הטכנולוגית-תורנית. "באתי לבקש להיות מדריך אבל הציעו לי להיות ר"מ". כך חלפו 11 שנים של חינוך, ובמקביל עיסוק בייעוץ בשני מקומות.

אקדמיה: שלושת התארים בייעוץ נלמדו בבר אילן, ובניגוד לציפייה של היידישע טאטע. "אבי רצה שאהיה מהנדס בוגר הטכניון, אבל מגיל צעיר הבנתי שאני נוטה יותר למדעי החברה". הפור נפל דווקא על ייעוץ, משום ש"היועץ יכול להשפיע על המערכת, כי הוא חלק ממנה".

להיות באורות: שלמה קניאל, פרופסור וחבר, סיפר יום אחד ש"הגיעה מכללה מפתח תקווה לשומרון", ושאל אם הוא ייאות ללמד בה. "באתי לטעום וכעבור חצי שנה הרב פליקס כבר שאל אותי אם אסכים להיות הסגן שלו". כבר 26 שנים הוא משמש בתפקיד, היום התואר המדויק הוא 'משנה אקדמי וראש בית הספר לתואר שני'.

נוער הכיפות הזרוקות: "כשהתחלתי ללמד על גיל ההתבגרות ראיתי שלא מלמדים על הדברים הכי כואבים". הספר ירד לדפוס עם דפיקות לב. "אמרתי לאשתי: צפי פגיעה", אבל התגובות דווקא מאוד חיזקו ותמכו. "זה היה מחמיא ואחר כך כואב. בדקתי את כל ההכשרות של המורים, היועצים והפסיכולוגים, ולא מצאתי מילה על הנושא".

על מה אבדה: מיד אחרי הספר על הבנים, החל לחץ למחקר על הבנות, שיצא ארבע-חמש שנים אחר כך. הבן שהמציא את שני השמות לספרים הוא גם זה ש"המציא את המושג דתל"ש". הכינוי החדש תפס, כי הוא דילג על שתי אפשרויות אחרות: לא דתיים וגם חוזרים בשאלה.

דתל"שים: שלושה דברים השתנו בשנים האחרונות: "הלב, העיניים והאוזניים נפתחו והחברה מסוגלת להכיל אנשים שבעבר היתה מוציאה מחוץ לגדר. שנית, החברה מקבלת יותר וזה מציב את הבוגר מול המראה ומבקש ממנו להחליט בעצמו על יחסיו עם הקב"ה". ויש גם התייחסות של מחנכים ותוכניות, "כך שהצעירים זוכים ליחס יותר חיובי ומבין".

כל בית ישראל: גם בחברה החרדית יש היום חיפוש אחר הילדים שיוצאים החוצה, ויש הרבה התייעצות ולימוד מניסיונם של הסרוגים.

טיפול בהלם: למכללת 'אורות' היה פרויקט גדול עם מכללה להכשרת מורות באוקראינה שכלל לימודי שואה, סיור בפולין, נחיתה לכותל ושבת במכללה. האפקט היה עצום והוחלט לחקור את ההשפעה של הסיור על זהות הנשים ובנים ישראלים.

ההשפעה: "הביקור בפולין אכן משפיע, אבל יש התנגדות טבעית להשפעה, כי מדובר בסוג של הלם, והתגובה הראשונית היא התכנסות". ההשפעה שוקעת לאורך כל השנה הראשונה שאחרי הסיור, "ולכן על כל שעה שמשקיעים כהכנה לפני הסיור, כדאי להשקיע גם בליווי אחר כך".

תפקיד הפראיירים: "למחנך יש הרבה אחריות, מעט כלים וסמכות ועוד פחות הכשרה. בדרך כלל מפילים את התפקיד על החדשים ועל אלה שלא יכולים לומר לא. הם נכנסים יום יום לקודש הקודשים בלי לטבול ובלי בגדי לבן, אבל הם עוסקים בנפש!".

הניסוי: "לקחנו בנות משנה א' במכללה, דיברנו הרבה על חשיבות התפקיד ויצרנו התנסויות של שיחות עם מתבגרים. לא ללמד, רק להשתחנ"ש". לצעד הזה היתה השפעה על הזהות המקצועית שלהן. "רבות חושבת שאם הן היו מדריכות או קומונריות הן תוכלנה לדבר עם מתבגרים, אבל בעולם מדווחים שזה החלק הקשה בהוראה". הניסוי הראה שאפשר לתת הכשרה לצד הזה של התפקיד.

מתבשל: "אם היו לי שישה חודשים על אי בודד עם מחשב הייתי יולד ספר על אינטימיות בחברה הדתית". הספר יעסוק בתהליך הדייטינג, קבלת ההחלטות ושנת הנישואים הראשונה בציבור שהוא על גבול החרד"לי, "ויש שם המון אתגרים. היום אנחנו משלמים על הדברים האלה שכר לימוד, והוא מיותר. המחנכים יכולים לעסוק בזה".

החשש: "הוא טיפה נפיץ. אפשר לקחת את הספר לכיוון הצהוב". היה גם מחקר על 'הזולה של חצרוני' ויש עיסוק בזהות מנהלים והתוכניות עוד רבות, "כל אבן שאתה מרים, אתה מגלה המון דברים".

אם זה לא היה המסלול: בסקר של כיתה ח' שאלו מה תרצה לעשות כשתהיה גדול, "עניתי וטרינר, אבל אני לא מאמין שזה מה שהיה קורה". למעשה יש יותר ביטחון במה לא, מאשר מה כן. "בטוח לא הייתי איש צבא, וגם לא איש עסקים עצמאי".

 

ובמגרש הביתי

בוקר טוב: תפילה ולימוד. "זה הזמן שלי ללמוד בשביל הנשמה שלי". ההעמקה היא במשנה יומית ובהלכה יומית. לדף יומי, אנא פנו לשורה הבאה.

דיסק באוטו: "דף יומי של סוכוטשוב" וגם טלפונים. דיסק מוזיקלי איננו בנמצא, "השמיעה המוזיקלית היא אבסולוט נישט".

שבת: מוכנסת בקביעות כמה דקות לפני המועד המצוין בלוח. "קמים להדליק נרות מהכורסה ולא מהברען שלפני שבת". כשהילדים מגיעים יש הרבה בלגן, ריצות, משחקים, דיבורים ודיונים, "פשוט כיף", ויש השתדלות לאכול יחד ארוחה אחת עם ההורים שעברו להתגורר בסמוך. "אני מאחל לכל משפחה יהודית לשבת ארבעה דורות סביב השולחן".  

עיתים לתורה: חוץ מהבקרים יש גם עיון בספרים בשבתות, "אבל לא בעצבנות".

מאכל: שווארמה.

אחזקת הבית: "מבשלים ביחד", ויש אהדה מיוחדת לדברים מורכבים. לא דווח על ספציאליטה, כי "בכל עונה מנסים משהו אחר". פרט לבשלנות יש גם תואר של שיפוצניק ביתי ואחראי על הקניות המשלימות. ספונג'ה? "עושה מי שהכי פחות אין לו כוח". ויש גם הודאה: "ההשתתפות טעונה שיפור".

מפחיד: נחשים. למרות שאין כאלה בסביבה, ויש ניתוח פסיכולוגי עצמי:, "זה יונג, דברים תרבותיים שעוברים בתורשה". יש גם חשש ממחלות, שגורמות לציור תרחיש פסימי.

דמות מופת: המוטו הוא "לא תגורו מפני איש". יש הקפדה שלא יהיה גורו, "והילדים אומרים שאני עצבני על זה". מצד שני יש לימוד מאישים גדולים, "מורי ורבי הרב דרוקמן, ויקטור פראנקל ופרופ' אלי רוזנהיים. מכל אחד אני לוקח חלקים ובונה פסיפס".

פנאי: מגיל צעיר יש אהבה גדולה לצילום. לאירוסין, במקום שעון זהב, כנהוג, ביקש מצלמה, "וכזוג צעיר הלכנו וקנינו מצלמה יד שנייה". הצילומים, שמתמקדים בעיקר בנופים, מודפסים בהגדלות ותלויים אצל הילדים וההורים, קצת בבית וכמה במחסן. יש גם חיבה לנגרות, "אבל אין לי הרבה זמן לזה".

כשתהיה גדול: "אני מאוד אוהב לטייל. אז אולי פעם נצא לטיול הגדול שאחרי הצבא שלא היה אופנתי פעם, לחוות תרבויות". אבל לפני הפעם, יש שאיפות מקצועיות: "רק התחלתי לגרד את העולם של הדתיים. אני רוצה להרים אבנים ולמצוא מתחתן במקום עקרב, פרח שעזרתי לו להיפתח".

ofralax@gmail.com