בשבע 520: בית על אדני התורה

האדריכל אליה פדרמן התחיל את דרכו כחילוני תל אביבי, עד שהגיע לשיעור גמרא חריף במיוחד שטלטל את חייו

שפרה ריפקין , ט"ו בכסלו תשע"ג

בפתח ביתו של אליה פדרמן (60) תלוי ציור מסתורי. חסיד מבוגר עם זקן לבן כשלג ועיניים כחולות, יושב על כסא של אליהו ועל ברכיו מונח תינוק קטן בן שמונה ימים בלבד. 

לצד השניים מופיע הכיתוב הבא: "לאליה בני יקירי. באהבה גדולה, אמא". אליה מתבונן בציור בשתיקה. נראה כי החזרה לעבר מביאה עמה משב רוח אחר, כזה שלא חש עד היום.

"זה סבי, הרב יצחק חיים יפה, שהיה הסנדק בברית המילה שלי", הוא אומר וההתרגשות ניכרת בקולו. "אמי עליה השלום אהבה אותו מאוד ושיתפה אותו בכל ההחלטות בחייה. לאורך כל שנות ילדותי שמעתי את שמו נישא בחרדת קודש ממש". האם, ילידת הארץ, בת למשפחת חסידי סלונים שהוריה ניהלו בית מלון קטן ביפו, נטשה את הדת בצעירותה אך הקפידה לשמור על כמה מצוות בסיסיות כמו איסור אכילת חמץ בפסח וקידוש בליל שבת.

אביו, שהיה "אדם מקסים וחילוני גמור", כהגדרתו, לא הפריע לאם להכניס הביתה קצת יידישקייט וכיבד את רצונותיה בכל מה שקשור לדת. בכלל, נראה כי רוחה של האם נוכחת גם בריאיון הזה. שמה יוזכר שוב ושוב בנסיבות שונות והיא תהיה המפתח להבנת כל פעולותיו של פדרמן, פעולות שחלק מן האנשים היו מכנים בלתי אפשריות.

כמו אלף שעות מדיטציה

סיפור החיים של אליה פדרמן יכול למלא דפים שלמים. לא פעם במהלך הריאיון אנחנו מדלגים הלאה במהירות, מנסים לדחוס מילים ומקומות לתוך תבנית נוקשה של זמן ושעה שמתאחרת. הוא נולד בתל אביב של שנות החמישים, בבית "מפא"יניק עם יציבות כלכלית". בגיל שנה וחצי, עקב חשש מליקויים בהתפתחותו המוטורית, הוא מופנה לבית החולים בילינסון בפתח תקווה כשהדיאגנוזה הרפואית לא מותירה מקום לספק: הילד לוקה בשיתוק ילדים. עם חיסון שנכנס לשימוש רק בסוף שנות החמישים ואחוזי תמותה גבוהים, נראה כי לתינוק לבית פדרמן יש סיכוי קלוש לחיות. "תשאירי את הילד כאן", אומר הרופא בקרירות, "חבל שתראי אותו מת". אבל גברת פדרמן, אופטימית חסרת תקנה, אוטמת את אוזניה ויוצאת למלחמה. "היא לא קיבלה את התחזית הקודרת של הרופאים למרות שהחיידק פגע בי בכל השרירים הרצוניים", הוא אומר, וזוקף את כל הצלחתו האישית בחיים לאותו כוח רצון של האם, שהפתיע גם את הממסד הרפואי.
"אחת המצוות הגדולות היא בניין הארץ, ואני מרגיש שאני מקיים אותה בכל דקה ודקה. לקחת שטחים פתוחים ושוממים לגמרי וליישב בהם יהודים זו עבודת קודש ואחריות גדולה, ואם התגלגלתי למקצוע הזה רק כדי לבנות את הארץ - אז די לי בכך"

נגיף הפוליו (Poliomyelitis) הידוע כתוקפני בעיקר כלפי ילדים ותוקף את מערכת העצבים, פגע בו בעוצמה רבה והותיר אותו רפוי וללא יכולת תנועה. פדרמן האם לא אמרה נואש והתנדבה לעבוד כאחות במחלקת הילדים שבה אושפז. "אף אחד לא רצה לעבוד שם", הוא מעיר, "כולם פחדו להידבק". לאחר שלושה חודשים אינטנסיביים שבמהלכם היא מעסה את גופו הקטן בתרגילי פיזיותרפיה ומפעילה בידיה את כל שרירי גופו, הצליחה האם לשקם חלקית את איבריו הפגועים למעט שרירי הרגליים. אלו נותרו משותקים בגלל מיקומם הרחוק יחסית מעמוד השדרה. האדריכל לעתיד ניצל ב"שילוב של מזל ונס" על פי דבריו, בעוד המחלקה שלו נפרדה מדי יום מתינוקות וילדים אשר הנגיף פגע בשרירי הלב והריאות שלהם והביא למותם.

אליה, או בשמו המלא - אליעזר, למד בבית הספר 'דוגמא' ובתיכון 'גאולה' בתל אביב, ובמהלך מלחמת יום כיפור התנדב לשרת בצבא למרות נכותו. עם סיום לימודי הטכניון, נפטר אביו בפתאומיות בגיל 63 מהתקף לב והותיר את בנו "נבוך, מבולבל ומלא פחדים".

פדרמן, שחצה כבר את גיל ה-40, לא מצא מנוחה לנפשו וחיפש תשובות לשאלות קיומיות. חבר טוב המליץ לו על תרגיל במדיטציה, בה האדם מתבודד ומנותק מסביבתו. אליה ניסה וראה כי טוב. "הייתי יושב שעות עם עצמי, מנסה להסדיר את הנשימה, את המחשבות. המדיטציה עזרה לי לעשות סדר בראש". לאחר תקופה ארוכה של רוגע יחסי חזרו השאלות. "כנראה שבלי תורה ומצוות אין שינוי מהותי בנפש", הוא מסיק, "כל תורות המזרח הרחוק, רייקי, שמאניזם, סוז'וק, הן הבל ורעות רוח. ראיתי גורואים גדולים, שנאמו כל היום למיליוני מעריציהם ברחבי העולם על נאמנות וערכים, ובחדרי חדרים עשו בדיוק את ההפך". כשתכפו החרדות ותחושת הריקנות סגרה עליו מכל הכיוונים, הגיעה גאולה. "אשתי גאלה את נשמתי", הוא מתפייט, "סילקה ממני את כל מלאכי הטומאה שדבקו בי".

גאולה, ילידת צפת, גדלה בבית דתי ויצאה בשאלה לאחר השירות הלאומי. לאחר כעשר שנים החלה בתהליך הפוך של חזרה בתשובה ואז פגשה את אליה. באחד הימים היא מחליטה לסחוב אותו לשיעור גמרא בבית הכנסת של האדמו"ר מהוסיאטין ברחוב ביאליק בתל אביב. "לך יש ראש ריאלי והגמרא היא בול בשבילך", היא מנסה לשכנע. אליה הולך ומתכנן "לתפוס קצת שינה", אבל "לקב"ה היו תוכניות אחרות". לאורך השיעור כולו הוא יושב מרותק לדבריו של הרב הכריזמטי ובסיומו ניגש אליו ברגליים כושלות: "לאן אני ממשיך מפה?" הוא לוחש, והרב מחייך: "תקפוץ לכאן כל יום שני ויהיה בסדר".

פדרמן קושר עצמו לתלמוד הבבלי והירושלמי ("הכרתי את אביי ורבא לפני שידעתי מה זה תפילין") ומוקסם מחריפות שכלם של גאוני בבל. "זה כמו לעשות אלף שעות מדיטציה", הוא מתלהב, "אנשים לא יודעים כמה היסטוריה ומיסטיקה יש בגמרא. כמה עומק".

שיעורי הגמרא הובילו להנחת תפילין ולשמירת שבת. לבסוף הגיעה גם הכיפה. "הכיפה אמנם שחורה", הוא ממהר להסביר, "אבל אני לא מגדיר את עצמי כחרדי". הלבוש לטענתו, שומר עליו בגלל היותו חוזר בתשובה, אך לצבע הכיפה אין שום משמעות.

ובכל זאת, היהדות הרי מלאה זרמים והגדרות. לא קל יותר להיות שייכים לזרם מסוים?

"אמר פעם איש חכם שההגדרה הטובה ביותר היא חוסר הגדרה", הוא צוחק, "אני יהודי שומר תורה ומצוות ואוהב את כל הרבנים. הנה, תסתכלי על קיר הסלון שלי, לא הכי נחמד ככה?". ואכן, מן הקיר מביטות בי דמויותיהם של הבן איש חי, הרבי מלובביץ', הרב קוק והחפץ חיים. אפילו תמונתו הממוסגרת של הרב שלום ארוש, ראש מוסדות ברסלב, מצליחה לבלוט על רקע בתי המנורה, כדי החרס וכריות הקטיפה האדומות שנחות על הספה. נראה כי פדרמן עושה הכל כדי לא לשייך את עצמו לאף מגזר. "בבוקר אני מתפלל בשטיבל חרדי", הוא מגלה, "ובערב אני מגיע לבית כנסת בית וגן שהוא דתי-לאומי ואותו אני מאוד אוהב, כך שכולם יוצאים מרוצים".

 גם הכסא של הרב פנוי

כבר שמונה שנים שאליה פדרמן הוא חלק מציבור שומרי המצוות. לפני כשנתיים עבר לגור בעיר אלעד עם אשתו ושתי בנותיו. כאדריכל, ראה את צורת הבנייה בעיר והתאהב מיידית. "הבתים מחופים אבן ירושלמית, יש המון שטחים ירוקים ואין כלבים", הוא מדגיש. למרות חסרונותיה הלא מעטים של העיר העברית הראשונה, פדרמן מדבר עליה בגעגוע גדול. "אני לא מתגעגע לעיר עצמה", הוא מבהיר, "אלא לאנשים המיוחדים שפגשתי שם". אחד מהם הוא הרב יהודה לנדאו, ניצול שואה וחסיד אשרוב, המשמש כראש מחלקת הרבנות בעיריית תל אביב. פדרמן פגש אותו באחד משיעורי התורה שמסר, ונפשו נקשרה בנפש הרב הישיש. "הייתי רואה אותו לפעמים צועד ברגל למעלה משעה כדי למסור שיעור תורה לבעלי תשובה", הוא מציין בהתפעלות, "יהודי משכמו ומעלה שהתורה היא נר לרגליו". הקשר החם בין השניים נשמר עד היום, ואליה מוזמן לכל השמחות המשפחתיות של הרב, "כולל החתונות של הנכדים".
פקידי העירייה שרגילים לראות את פדרמן מתהלך במסדרונות לצורך השגת אישורי בנייה קיבלו בסקרנות את המעבר שלו אל העולם הדתי. בתחילה נרשמה חשדנות מסוימת, אך היא התפוגגה מהר מאוד כשאליה, חייכן ומלא כריזמה, חילק להם דיסקים וקלטות של הרב פנגר והראה ש"הציצית לא נושכת"

על אף שבשנים האחרונות גובר שיתוף הפעולה המקצועי שלו עם לקוחות דתיים, רוב הלקוחות שלו הם חילונים. "לפני כחודשיים נכנסה אלי לקוחה כדי להזמין בית", הוא מספר, "לאחר השרטוטים והדיאגרמות מצאתי את עצמי מדבר איתה שעה וחצי על יהדות". לפגישה השנייה הוא כבר צירף את אשתו.

למרות שהשאיר את תל אביב מאחור, פדרמן נמצא בה שלוש פעמים בשבוע לצורכי עבודה. פקידי העירייה שרגילים לראות אותו מתהלך במסדרונות לצורך השגת אישורי בנייה, קיבלו בסקרנות את המעבר שלו אל העולם הדתי. בתחילה נרשמה חשדנות מסוימת, אך היא התפוגגה מהר מאוד כשאליה, חייכן ומלא כריזמה, חילק להם דיסקים וקלטות של הרב פנגר והראה ש"הציצית לא נושכת".

"תל אביב היום היא לא העיר שבה גדלתי", הוא מציין בצער, "כשהייתי ילד, אבי ואני היינו הולכים לבית כנסת בליל שבת ותמיד נשארים לעמוד בחוץ כי לא היה מקום לשבת. בית כנסת של 300 מקומות ישיבה היה מלא עד אפס מקום. היום בחגים אתה בא ויכול לשבת איפה שאתה רוצה, כולל בכיסא של הרב..."

והרב?

"מצלצל ומתחנן לאנשים שיבואו להשלים מניין".

את שינוי מאזן הכוחות בעיר ביחסי חילונים-דתיים הוא בוחר להדגים באמצעות שכונת ילדותו. "בבניין של הוריי גרו שתים עשרה משפחות גדולות, ארבע מהן היו דתיות. היום תמצאי שתי משפחות דתיות בלבד לאורך הרחוב כולו", וגם הן מתכננות לעזוב בקרוב.

בשנים האחרונות יש יותר מודעות לתל אביב וניתן לראות שם את חב"ד וגרעינים תורניים.

"זה טיפה בים", אומר פדרמן בנחרצות, "את יודעת כמה אנשים חיים בתל אביב?"

ומה עם החוזרים בתשובה?

"הם באמת חוזרים לעיר, אבל לא בהמוניהם".

 

 "אדריכלות זה יש מאין"

פדרמן משמש כאדריכל כבר 28 שנים, אך לדבריו רק היום הוא מתחיל להבין מהי אדריכלות. "פרופ' אברהם ווכמן, מי שהיה ראש הפקולטה לאדריכלות בטכניון, אמר פעם שאדריכלות היא מקצוע של זקנים. ככל שאדם הולך ומזקין, כך הבניינים שהוא בונה טובים יותר". חיזוק לדבריו הוא מביא מגדולי האדריכלים בעולם, שרובם חצו את גיל ה-50.

אז אתה בגיל הנכון?

"אני מתקרב לגיל הנכון", הוא עונה בהומור, "שישים זה העשרים החדש".

לדעת פדרמן, להיות אדריכל פירושו ליצור יש מאין. "לא במובן הרוחני כמובן", הוא ממהר להסתייג, "אלא לקחת את האוויר הריק ולעשות אותו חלל מוגדר בקירות". נשמע פשוט? תלוי את מי שואלים. כדי להיות אדריכל בישראל צריך לעבור מסלול לימודים תובעני ומפרך, הכולל מבחן ריאלי ומעשי וציון פסיכומטרי גבוה. נוסף לכך נדרשת גם הבנה עמוקה במה שמכונה אמנות ריאלית. הלימודים נמשכים כחמש שנים ובסופן מוענק תואר בוגר (B.Arch), שאינו מקנה עדיין רישיון עבודה. לשם רישוי יש להתמחות שלוש שנים נוספות במשרד לתכנון אדריכלי ולאחר מכן לעבור בחינה שנערכת על ידי רשם האדריכלים והמהנדסים.

עומס הלימודים מחד ואורך המסלול האקדמי מאידך מרחיקים מהפקולטה היוקרתית לא מעט סטודנטים שיודעים דבר וחצי דבר על תכנון ובנייה, אך רוצים גם תואר מהיר ששכר נאה בצידו. "הישראלי הממוצע מחפש לעשות כסף ומהר", אומר לי אליה פדרמן אגב חיטוט במגירת השולחן שלו, אשר ממנה הוא שולף עשרות (!) כרטיסי ביקור נוצצים. על חלק מן הכרטיסים אני מזהה את הכיתוב 'אדריכלות ועיצוב פנים'. "הנה, תראי את זה", הוא מוציא כרטיס מרשים במיוחד עם לוגו מעניין. "הבחורה הזו ניסתה להתקבל אצלי לעבודה. כשניסיתי לברר היכן סיימה את התואר, היא התחילה לגמגם". הגמגום, אגב, נבע מהעובדה שהאדריכלית כביכול סיימה קורס של חודשיים בלבד במכללה פרטית בבני ברק. "את מבינה איזו זילות?!" הוא מתרעם, "זו ממש הונאת הציבור".

פדרמן, שאת לימודי האדריכלות סיים בהצטיינות בטכניון בחיפה ("ליגה אחת מעל כולם") ועבד עם גדולי האדריכלים בארץ דוגמת טומי לייטרסדורף, תכנן בין היתר את פרויקט דיסנילנד בחוף השנהב ובאורלנדו בארה"ב. גם שיקום כפר שלם בתל אביב היה מעשה ידיו. "תכננתי 150 קוטג'ים ובניינים שהפכו יחד לרחובות שלמים", הוא משחזר ומעיד כי זהו הפרויקט הגדול ביותר שעשה עד היום.

כמו שאר התחומים בחיינו, גם האדריכלות המודרנית לומדת את המעבר מהעידן האנלוגי לעידן הדיגיטלי. לאור זאת, עברו רוב משרדי האדריכלות בארץ למה שמכונה אדריכלות טכנולוגית. הסקיצות נשלחות לאישור דרך המחשב, אשר מתרגם את הצורות האדריכליות למבנים באמצעות הדמיה ממוחשבת. כך ניתן, בלחיצת עכבר פשוטה, לראות את הבניין העתידי עוד בטרם עלו הדחפורים על הקרקע. המשאבים אמנם זולים יותר ואין צורך להחזיק עובדים במשרד, אך זו בדיוק הסיבה לכך שהשוק מוצף בעשרות אדריכלים צעירים שיוצאים לשוק העבודה ו"חוטפים שוק" כהגדרתו נוכח המציאות הקשה. השכר הנמוך וחוסר הנכונות של המשרדים הגדולים לקלוט מתמחים גורמים להם לחפש מקבילות אחרות בשוק, דוגמת הנדסה ועיצוב פנים. "אדריכל שאינו מוכר יצטרך לחיות ממשכורת רעב לפחות חמש עשרה שנה", קובע פדרמן בעגמומיות ותולה את הסיבה לכך בדרישת הלקוחות לאדריכל מומחה בעל רקורד מרשים של בנייה עירונית. למי שאינם בעלי ניסיון, ניחשתם נכון, אין גם עבודה.

"אנשים מקריבים המון כדי להיות אדריכלים", טוען פדרמן, "בית, משפחה ומעמד כלכלי. ראיתי לא פעם סטודנטים שנאבקו בשיניים כדי לסיים את התואר ולעמוד בדרישות הבלתי אפשריות של המוסד האקדמי. אלו שסיימו בזמן היו באמת יחידי סגולה".

 

 טיפוס בעין גדי עם קביים

פדרמן, נמרץ ואנרגטי, מתהלך בחדר העבודה שלו בלי קביים והצליעה אינה מפריעה לו לנוע ממקום למקום במהירות. "התחלתי להיעזר בקביים רק בשנים האחרונות", הוא מספר ומסרב לראות את עצמו כחולה. "אני יכול לעשות כמעט הכל, חוץ מריצה. לרוץ עדיין לא הצלחתי, למרות שבתעודת הלידה שלי כתוב 'גוף אתלטי'...". לשאלתי מה זה "הכל", הוא צוחק: "את מכירה את המפל הנסתר בעין גדי? טיפסתי עד אליו לא פעם עם זוג קביים תלויות על הכתף". ואם זה לא מספיק, אז גם מסלול בהימלאיה נכנס לרזומה המרשים.

נראה שיש בך רצון להוכיח לכולם שאתה שווה בין שווים, למרות הנכות.

"יש בי רגשי נחיתות פנימיים", הוא מפתיע ומיד מתקן את דבריו, "זה לא שאני קם בבוקר ומתחיל לחשוב איזה שיא גינס אשבור היום, אבל הרצון להוכיח לעצמי ולאחרים עדיין קיים". הניסיונות פסקו, לדבריו, כאשר אחד הרופאים נזף בו על כך. "הוא הבין שזה יותר מדי בשבילי".

פדרמן רואה את עבודת האדריכלות כאמצעי ולא כמטרה, ומרגיש שליח של הקב"ה לבנות את ארץ ישראל. "אחת המצוות הגדולות היא בניין הארץ", הוא אומר, "ואני מרגיש שאני מקיים אותה בכל דקה ודקה. לקחת שטחים פתוחים ושוממים לגמרי וליישב בהם יהודים זו עבודת קודש ואחריות גדולה, ואם התגלגלתי למקצוע הזה רק כדי לבנות את הארץ - אז די לי בכך".

בשעה שרבים מבני גילו נהנים מזכויות הפנסיה שלהם, נראה שאליה פדרמן רק מתחיל לחיות. על הפרק עומדת שכונת התקווה בתל אביב שעוברת שיקום רציני בהדרכתו, ואזרחים פרטיים שמתדפקים על דלתו כדי שיתכנן להם את בית החלומות. את הבוקר (חמש וחצי, אם תהיתם) הוא פותח עם דף גמרא שכל כולו "מדיטציה אמיתית", ולא שוכח להעביר מדי פעם שיעור תורה בבית הכנסת שבו נהג להתפלל בתל אביב.

אני מניחה ששאלה כמו "מה תרצה להיות כשתהיה גדול" די מיותרת כאן.

"יהודי לעולם לא מגיע אל המנוחה והנחלה", הוא פוסק, "בגיל 120 אני לא אבוא לקב"ה עם הבניינים שבניתי אלא עם התורה והמצוות שרכשתי בעולם הזה". ויש גם טיפ: "אם כל אחד מאיתנו יוסיף בקשה קטנה בתפילה, משהו כמו שכל יהודי יזכה לחזור בתשובה, אני בטוח שהקדוש ברוך הוא לא יישאר אדיש. בסך הכל אנחנו קבוצה די רצינית, לא?!".