בשבע 520: חלוצה לכל החיים

המוטיבציה לפעילות הציונית באה מהתמודדותה של המשפחה מול השלטון הסובייטי העוין. אינה ויניארסקי

חיה מנדלקורן , ט"ו בכסלו תשע"ג

אינה ויניארסקי (77) לא נשארה חייבת לבריונים שהיכו אותה כילדה בדרך לבית הספר ברוסיה, ולאחר מכן הגשימה את החלום לעלות לישראל למרות מעצורי השלטון הסובייטי | מאז שעלתה לארץ הספיקה להקים את היישוב תקוע, וכחברה בתנועת ההתיישבות 'אמנה' היא חתומה על השתתפות בהקמתם של יישובים רבים | כיום מתרכזת פעילותה בחיזוק הנוכחות היהודית במחנה שדמה | גם בגילה המתקדם, היא מדברת בלהט על אהבתה לארץ ישראל ולעשייה, וכיום היא מתרגמת לרוסית את כתבי המשורר הנערץ עליה – אורי צבי גרינברג

קיץ, שנת תשמ"ב. הימים הם ימי מלחמת שלום הגליל, וצה"ל נלחם בארגוני המחבלים שהשתלטו על דרום לבנון. אחד הלוחמים, רב"ט אלי פרסמן ז"ל (24), עולה חדש מצרפת שהשתקע ביישוב הצעיר תקוע שביהודה עם אשתו יעל ותינוקם בן ארבעת החודשים, התנדב לצאת למלחמה, וזאת למרות שלא גויס רשמית למילואים. בקרבות הקשים בבקעת הלבנון לחם אלי בגבורה עד שנפל בזמן שהתקדם עם יחידתו לציר ביירות-דמשק. באותו שבוע, דוד רוזנפלד (25), אף הוא עולה חדש מארה"ב שהקים את ביתו בתקוע עם אשתו דורית ושני ילדיהם הקטנים, נרצח על ידי מחבלים בעת עבודתו כאחראי על אתר העתיקות של ההרודיון.

בעקבות נפילתם של שני בני היישוב, חיפשו תושבי תקוע דרך ציונית הולמת להנציח את שני חבריהם. אחת מתושבות תקוע וחברת מזכירות דאז של היישוב הצעיר, אינה ויניארסקי, אישה נמרצת עם עיניים כחולות המביעות חוכמה רבה ודבקות בעקרונות, הציעה דרך פעולה שהתקבלה על ידי כולם.

המוטיבציה לפעילות הציונית באה מהתמודדותה של המשפחה מול השלטון הסובייטי העוין. אינה

 "זמביש הציע שנקשור את עצמנו לקרוואנים"

"הצעתי אז לאנשים לשבת מול ההרודיון ולא לזוז משם. כך לחצנו על נותני האישורים להקמת יישובים בממשלה להקים במקום יישוב על שמם של החברים האהובים שנרצחו", אומרת אינה (77), שלושים שנה לאחר התרחשותם של האירועים הללו, במבטא העברי-הרוסי המיוחד של עולה ותיקה. "ישבנו שם שלושה חודשים, חבריי מתקוע, חברים לדרך מגוש אמונים, בעלי ואני. ישבנו שם בתנאים לא קלים, באוהלי סיירים. יצאתי מהשטח רק כדי לשכנע את אריק שרון לאשר לנו לבנות שם יישוב. באותה תקופה שרון התלהב מכל העניין, ובסופו של דבר הסכימו לתת לנו לבנות יישוב חדש, לא רחוק מהרודיון. קראנו ליישוב בשם אל-דוד על שמם של שני החבר'ה הצעירים, אלי פרסמן ודוד רוזנפלד הי"ד, שמסרו את נפשם למען הגנת העם והארץ" (היום יש ליישוב שם רשמי נוסף - נוקדים. מקור השם בתיאורו של עמוס הנביא, מ"הנוקדים אשר בתקוע", ח"מ).

אילו חוויות את זוכרת מהזמן שהקמתם את אל-דוד?

"היו לא מעט חוויות יפות ומעניינות במשך אותם שלושה חודשים. אני זוכרת, למשל, שאחד מהחבר'ה, רווק בגובה של שני מטר בערך, הביא איתו אוהל סיירים קטן. בלילה, לפני שהלך לישון, הוא נכנס פנימה בזחילה, קודם כל ברגליו, ואיכשהו הצליח להתכרבל בפנים ולהירדם. בבוקר למחרת הוא פתח את האוהל, הוציא יד אחת, יד שנייה, כובע, ואחר כך את כל כולו בשלבים. כולנו צחקנו".
ישבנו שם שלושה חודשים, חבריי מתקוע, חברים לדרך מגוש אמונים, בעלי ואני. ישבנו שם בתנאים לא קלים, באוהלי סיירים. בפרק זמן זה יצאתי מהשטח רק כדי לשכנע את אריק שרון לאשר לנו לבנות שם יישוב. באותה תקופה שרון התלהב מכל העניין, ובסופו של דבר הסכימו לתת לנו לבנות יישוב חדש, לא רחוק מהרודיון

לאחר הקמתו של אל דוד-נוקדים, חברים מגוש אמונים הציעו לאינה, בזמן שעבדה כחברה במזכירות תקוע, לעבוד במזכירות התנועה ויחד איתם ליזום הקמת יישובים ולאכלסם. "שמחתי מאוד. זה נורא חשוב לתפוס קרקע כדי לקדם ולבסס את ההתיישבות היהודית בכל הארץ. כמובן שנעניתי בחיוב להצעתם, ומכל החברים הנהדרים בתנועה למדתי כיצד לבנות יישוב", היא אומרת.

במשך 36 השנים האחרונות, אינה ויניארסקי עם בעלה מרק (שנפטר בתשנ"ח) וחבריה לדרך בגוש אמונים הצליחו לחזור על הדגם של הקמת הישוב אל דוד-נוקדים הרבה מאוד פעמים. אינה היתה פעילה מרכזית, הן בשטח והן במשרדי הממשלה, בהקמתם של טלמון, אלון, שאנור, בית-חגי, סוסיא, דולב, נילי וכוכב השחר – וזו רק רשימה חלקית. אני שואלת אותה על חלקה המרכזי בהקמתם של לא מעט מישובי גוש קטיף. היא משיבה שהיתה איתם הרבה, "אבל איני יכולה לדבר הרבה על-כך בגלל שהדמעות שעומדות בגרון אינן נותנות לי לדבר".

אינה מספרת על חוויותיה מהקמתו של יישוב בחבל ארץ אחר: "ערב אחד, בסתיו תשנ"א, הייתי בבאר שבע. פתאום שמעתי שאם צעירה לשבעה ילדים, רחלה דרוק הי"ד משילה, שנסעה באוטובוס בדרך להפגנה גדולה בתל אביב נגד ועידת מדריד, נרצחה ביריות בפיגוע על ידי מחבלים שארבו לאוטובוס בין העצים בצומת תפוח שבשומרון. גם נהג האוטובוס, יצחק רופא הי"ד מירושלים, אף הוא אב צעיר לארבעה ילדים שאשתו היתה אז בהריון, שעבד שנים כנהג עבור מטה בנימין, נרצח באותו פיגוע. כששמעתי על כך נסעתי מיד למקום הפיגוע, והחלטתי להישאר שם עד שנוכל לבנות שם יישוב חדש.

"הגעתי לשם בערב הפיגוע, לבושה בשמלת קיץ לבנה, כשגשם שוטף יורד. במשך שבועות חברים לדרך כמו זמביש (זאב חבר), אורי אריאל, נשות אזור בית-אל ושילה כמו אורית רפפורט ונעמי ספיר, יהודה עציון, גאולה כהן, בעלי מרק ואני – לא זזנו משם. במשך הזמן סבלים טובי לב הביאו לנו קרוואנים, ופעם אחר פעם ניסו לעצור אותנו ולגרש אותנו משם, אך לא הצליחו לעשות זאת. התיישבנו חזק על האדמה הזאת. זמביש אז הציע שנקשור את עצמנו לקרוואנים. מכל מקום, תודה לה', לא הזיזו אותנו משם, והצלחנו להקים יישוב חדש סמוך למקום הפיגוע: רחלים, שהוקם על שמן של רחלה דרוק הי"ד ורחל וייס הי"ד, שנרצחה כשנתיים לפני כן בפיגוע באוטובוס בבקעה עם שלושת ילדיה הקטנים, וכמובן לזכרו של יצחק רופא הי"ד. באותו ערב שבו התחלנו להקים את רחלים, כמה בחורים יצאו מישיבת שילה והתחילו להקים את היישוב שבות רחל שליד שילה לזכרם של הקדושים שנרצחו באותם הפיגועים".

מה כל כך בער בך להיות שותפה מרכזית בהקמת יישובים, פעילות הכרוכה באתגרים רבים, פיזית ונפשית? מאין את שואבת את המוטיבציה הגדולה, המרץ והנכונות להקריב למען ההתיישבות?

"כדי לענות על השאלה הזאת במלואה עליי לחזור קצת אחורה בזמן, אל מקור המוטיבציה שלי – אל משפחתי, ובמיוחד אל אמי ז"ל, ברוסיה הסובייטית של שנות ה-30 וה-40'", היא משיבה. "משפחתי היהודית האמיצה עברה ייסורים רבים, הצליחה להחזיק מעמד למרות הכל, ומהם קיבלתי את המוטיבציה החזקה לסייע בבנייתה של ארץ ישראל".

 

הפצוע נשלח לכלא

אינה נולדה להוריה, רודולף ורחל אנדרס, בעיר זפורוז'יה באוקראינה בשנת תרצ"ה (1935). אִמה, רחל סרבר, היתה שחקנית בתיאטרון בעיר ובתה של מלכה סרבר, שאף היא היתה שחקנית מוכשרת בתיאטרון היידי לפני מלחמת העולם הראשונה. אביה, רודולף אנדרס, יהודי שהגיע לזפורוז'יה מגרמניה, היה מהנדס מוכשר ומצא עבודה בעיר והשתקע בה. באחד הלילות הלך רודולף לצפות בהצגה בתיאטרון המקומי וראה את השחקנית רחל על הבמה. לאחר ההצגה, אנדרס ביקש ממנהל התיאטרון לערוך היכרות בינו לבין רחל. הוא הסכים לכך, וזמן לא רב לאחר פגישתם הראשונה רודולף ורחל נישאו.

לאחר לידתה של הבת אינה, רודולף קיבל עבודה כמנהל תעשיות במחנה גדול של מהנדסים בזפורוז'יה, שם הקימו מפעלים לייצור מתכות וחלקי מכונות. "הוריי אפילו קיבלו דירה יפה יחסית לימים ההם, בברית המועצות של סטלין. אבל חיי המשפחה הטובים והרגועים שלנו לא נמשכו זמן רב. ב-1936 סוכני המשטרה הסובייטית התחילו לקחת לכלא אנשים רבים, על לא עוול בכפם", אומרת אינה.

יום אחד נקלע אביה לתאונת דרכים באזור המפעל, "אולי מכוונת נגדו בכוונה תחילה - זאת לא אדע לעולם", היא מדגישה. אביה נפצע קשה וסבל משברים רבים בכל חלקי גופו. לאחר חודשיים, בעודו מחלים מפציעתו הקשה בבית החולים במוסקבה, קיבלה רעייתו רחל מכתב מהמפעל בזפורוז'יה, מקום עבודתו. אנשי המפלגה הקומוניסטית שם דרשו ממנו לחזור אליהם באופן מיידי, "כדי לטפל במסמכי המפלגה, כביכול", אומרת אינה. "בתגובה לדרישתם הבלתי אנושית, אמי התקשרה אל אנשי השלטון שם וניסתה להסביר להם כי אבי עדיין מחלים מפציעתו הקשה, ולכן אינו יכול להגיע. הם אמרו לה בגסות רוח ש'זה אינו עניינך' ושיגיע אליהם מיד. ידיד המשפחה ד"ר יופה התחנן לאבי ואמי לא לחזור אל אנשי המפלגה בזפורוז'יה, יהיה מה שיהיה. בסופו של דבר, הכריחו את כולנו לנסוע לשם ולעמוד מולם. איך שהגענו, הכניסו את אבי לכלא, כולו בגבס, על לא עוול בכפו. כשאמי ראתה את בעלה האהוב מוכנס לכלא בלי כל אפשרות להוציאו משם, היא יצאה המומה מהמקום וחזרה איתי לדירתנו. כשהגענו לשם התברר לה שהדירה כבר אינה ברשותנו ולא נשאר לה איפה לגור בכלל, עם ילדה בת שנה בלבד. תודה לה', מהנדסים אחרים בעיר שעבדו עם אבי, ארגנו לנו מקום מגורים זמני איתם. בינתיים, דודי, שהיה אז נער בן 17, הביא לאבי אוכל יום יום במשך חודש לבית הכלא. יום אחד, בסוף אותו החודש, בישרו לדודי בבית הכלא שאין כבר צורך להביא אוכל לאבי. הוא חזר לאמי עם דמעות בעיניים, וסיפר לה שאבי נפטר בכלא".

ולכן לא הכרת את אביך באופן אישי, והוא לא זכה לגדל אותך.

"הכרתי אותו רק בזכות אמי, שסיפרה לי עליו לא מעט. אבל עד היום איני יודעת את מקום קבורתו", אינה מסכמת בכאב.

ייסורי המשפחה הצעירה לא תמו עם פטירתו של האב. רחל אנדרס, עם הפעוטה בת השנה, נשלחה בקרונות בקר לסיביר עם עוד נשים וילדים קטנים – "רובן יהודיות", מדגישה אינה - שבעליהן נעצרו ונכלאו בגין האשמות שווא שפעלו בחשאי נגד ברית המועצות. עם הגעתן לסיביר עם ילדיהן הקטנים, אמה של אינה ושאר הנשים הוכרחו לעבוד בעבודת פרך מבוקר עד ערב בכריתת עצי יער גדולים. הילדים הצליחו לשרוד בתת-תנאים אלה בזכות תורנויות השמירה על הילדים שהנשים ארגנו בינן לבין עצמן.

עם תום אותה שנת שעבוד קשה, סבה של אינה, יחיאל סרבר ז"ל, הצליח לשכנע את השלטונות הסובייטיים לשחרר את בתו וילדתה מסיביר כדי שיוכלו לחזור אל הוריה באודסה.

בהגיעה לגיל שש, בשנת תש"א, חוו אינה ומשפחתה על בשרם את הפלישה הגרמנית למדינה. סבה, עם שאר הגברים במשפחה, גויס לצבא האדום כדי להילחם בנאצים, ואינה, אמה וסבתה נסו על נפשן מפני הגרמנים ונדדו ממקום למקום בברית המועצות. עם סיום המלחמה בשנת תש"ה (1945), הגיעו אינה, אמה, סבה וסבתה לעיירה בשם בשקיליה, באזור הדרום-מזרחי של הרי אורל. בהיותה בבית הספר היסודי, אינה ומשפחתה פגשו לראשונה קבוצה גדולה של ניצולי שואה, פליטים יהודים מקרקוב וורשה שבפולין, שהתחילו לשקם את חייהם ולהשתקע בבשקיליה. בין משפחתה של אינה לבין הניצולים מפולין נרקמו קשרי ידידות, הם עזרו זה לזה, ואת אינה לימדו על חגי ישראל ולקרוא ביידיש. את כל החגים חגגו יחד. "טוב שחווינו חוויות נעימות אלה יחד", אינה אומרת. "לעומת זאת, בדרך לבית הספר היתה לי מלחמה יומיומית. הילדים הרוסים והבשקירים, שהיו שונאי יהודים, הרביצו לי".

כיצד הגבת?

"החזרתי להם כהוגן, וכך למדו לא להתנכל לילדה יהודייה".

לאחר שסיימה את התיכון, הלכה אינה ללמוד במוסד להשכלה גבוהה באודסה. לאחר חמש שנות לימוד שם היא קיבלה תואר שני בתחום ההידרו-מטאורולוגיה, תחום העוסק בשימור ובניצול של מקורות המים בטבע לטובת החקלאות והצמיחה הכלכלית של המדינה. בפרק זמן זה פגשה אינה את בעלה לעתיד, מרק ויניארסקי, באחד ממפגשי התרבות שקיימו סטודנטים יהודים באודסה. מרק היה אז סטודנט במכון למכניקה באודסה, "מוסד רציני להשכלה גבוהה, והוא למד שם כיצד לבנות ספינות גדולות. באותם מפגשי תרבות התיידדנו, ואחר כך התאהבנו", אינה אומרת בחיוך. זמן קצר לאחר מכן באו השניים בברית הנישואין.

 מסך הברזל נופל

בשנת תשי"ט (59') עברה משפחת ויניארסקי הצעירה למוסקבה. עוד קודם לכן התעניינו מרק ואינה יותר ויותר בזהותם היהודית, וכן במדינת ישראל כחלק מרכזי של זהותם. בנוסף לכך, יחס השלטון הסובייטי ליהודים – שאסר באופן חמור על פי חוק לעסוק בכל מה שקשור ביהדות ובישראל - קומם אותם. כתוצאה מכך התחילו אינה, מרק וחבריהם היהודים לקיים בסתר ישיבות ומפגשים, והקימו והפעילו את ה"סאמיזדאט" – ההוצאה לאור וההפצה המחתרתית של מאמרים, ספרים וכל חומר מודפס אחר על יהדות וישראל.

איזה סופר יהודי השפיע עלייך במיוחד?
מרק ואני אהבנו מאוד את המאמרים של זאב ז'בוטינסקי. הוא השיב בעטו מלחמה שערה נגד הרוסים שרצחו עשרות אלפי יהודים בפרעות. את זה הוא עשה ברהיטות לשונית, בידע היסטורי מעמיק ובגאווה יהודית מרגשת. לאחר שמרק ואני קראנו את מאמריו של ז'בוטינסקי, מרק אמר לי: 'מספיק לשבת פה, באוקראינה - צריך לעלות לישראל!'

אינה: "מרק ואני אהבנו מאוד את המאמרים של זאב ז'בוטינסקי. בהיותו עיתונאי בשנת תרע"ד (1914), הוא השיב מלחמה שערה בעטו – ולא רק בעטו, כידוע - נגד הרוסים שרצחו עשרות אלפי יהודים בפרעות. את זה הוא עשה ברהיטות לשונית, בידע היסטורי מעמיק ובגאווה יהודית מרגשת ביותר. לאחר שמרק ואני קראנו את מאמריו של ז'בוטינסקי, מרק אמר לי: 'מספיק לשבת פה, באוקראינה - צריך לעלות לישראל!' וזה מה שעשינו".

אך באותן שנים זה לא היה כל כך פשוט. בני הזוג ויניארסקי, שבינתיים נולדה להם בת, ביקשו שלוש פעמים מהשלטונות ברוסיה אשרות יציאה כדי לעלות ארצה, ובכל פעם הם נענו בסירוב מוחלט. בנוסף לכל המתח מסביב, מרק ואינה פוטרו מעבודתם כעונש על הגשת הבקשה לעזוב את המדינה. אינה התחילה לעבוד בעבודות ניקיון ומרק בתיקונים, עבודות שכמובן לא התאימו להשכלתם ולכישוריהם. "באותו זמן דיברנו בינינו, עם חברינו הטובים פעילי העלייה - אלכס קלינה, אילנה כ"ץ ואלה גורביץ' - על מציאת דרך לברוח מה'מולדת' הזאת, שמחזיקה אותנו בכוח נגד רצוננו ומנסה לכלוא את נשמתנו היהודית מאחורי סורג ובריח. החלטנו אפוא שאם לא ייתנו לנו את אשרות היציאה, נגיע לארץ ישראל בכל מקרה, בכל דרך", מדגישה אינה.

איך הרגשתם באותה תקופה של מתח עצום, חוסר ודאות לגבי העתיד ומחסור כלכלי?

"למרות כל ההתנכלויות נגדנו והאנטישמיות סביבנו, הרגשנו חופשיים! היינו אנשים עצמאיים, ולא פחדנו מכלום".

בשנת תשל"ד (1974), קיבלו מרק ואינה ויניארסקי סוף סוף לידם את אשרות היציאה המיוחלות. בזוכרה את יום קבלת האשרות אינה מספרת: "צרחנו ובכינו מהתרגשות, ומיד התכוננו לדרך. לא יכולנו לשהות בדירתנו ולהתענג על הבשורה המשמחת אפילו דקה אחת. בזמן שיצאנו מרוסיה ברכבת, לא האמנתי שזה קורה. בדרך משם אל החופש, מרק אמר לי בנחת ובחיבה האופייניים לו: 'ילדה, אל תדאגי, אנחנו בדרך'. גם במטוס בדרך לארץ, תפסתי את בעלי היקר בידיים ולא זזתי. בתגובה להתרגשותי הרבה, מרק שאל אותי: 'למה, מה קרה?'. 'אולי יקרה לנו משהו?' השבתי לו. 'את יכולה להיות רגועה, אנחנו בדרך', הוא שוב אמר לי, ורק אז התחלתי להירגע".

אמך והוריו של מרק עלו איתכם?
אצ"ג כותב על הכיסופים לגאולת ישראל ולכינון בית המקדש בירושלים, על הגאווה העצמית היהודית, על הצורך במלחמה בשונאי ישראל לדורותיהם ללא פשרות, ועל אהבתו לעם ישראל ולארץ ישראל. בנושאים חשובים אלה אנו מנהלים מלחמות עד היום הזה, ולכן חשוב לי להדגיש ולהבליט את צדקת הדרך התרבותית של אצ"ג

"הם נפטרו שנים לפני עלייתנו ארצה. אם הם היו נשארים בחיים עד אז – כמובן שהיו עולים איתנו לארץ".

אינה מספרת שכאשר ירדו מהמטוס ודרכו על אדמת ישראל, הם התרגשו מאוד. לאחר שעזבו את נמל התעופה, בנסיעה למרכז הקליטה ולאולפן בקיבוץ שמיר באצבע הגליל, היא ומרק התפעלו מכל מה שראו בדרך. לאחר כמה חודשים בקליטה בקיבוץ שמיר ולאחר מכן בצפת, הם חשבו לעבור לחיפה, וזאת כיוון שמרק ידע היטב לבנות ספינות "והרגיש בבית בים", כדבריה של אינה. אך לאחר שמדריכה מטעם מרכז הקליטה עשתה איתם ועם עולים נוספים בקבוצתם סיור בירושלים, מרק ואינה החליטו לעבור לגור בבירה. "קראתי לא מעט על ירושלים ועל חשיבותה כמרכז הכיסופים הרוחני וההיסטורי של עמנו. כאשר הגענו אל העיר בסיור – ממש התאהבנו בה".

לאחר שעברו לגור בירושלים, מרק ואינה קיבלו עבודה במפעל של מנועי בית שמש. באותו מפעל הם הכירו את רחל ענבר ז"ל, פעילה נמרצת ומסורה של 'אמנה', שהחליטה שהיא מקימה יישוב באזור גוש עציון. הם, מצידם, התלהבו מהרעיון ונרשמו ראשונים כדי לעזור בהקמת היישוב. משנת תשל"ז (1977) אינה, מרק וחבריהם בקבוצה המיישבת, שבהתחלה מנתה שתי משפחות וכעשרה רווקים - ובסיועם של גרשון שפט (אחד המנהיגים של גוש אמונים וחבר כנסת מטעם סיעת התחייה, ח"מ), מנשה בן-ארי והרב חנן פורת זצ"ל - התחילו להקים את תקוע. במשך ארבע השנים הבאות עבדה אינה על ביסוס המקום, הן כתושבת והן כחברת מזכירות פעילה של היישוב. מרק היה איש התחזוקה העיקרי של היישוב. בתוך התקופה הזאת, כאמור, חבריה של אינה בגוש אמונים הזמינו אותה להצטרף למזכירות התנועה, והיא נענתה לכך ברצון רב. משפחת ויניארסקי התרחבה מאז התיישבה בתקוע וכיום לאינה יש בת אחת, שישה נכדים ושתי נינות.

 

 שירה עם גאווה יהודית

בשנות ה-90, עם נפילתם של המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה וברית המועצות, אינה חזרה לכמה שבועות אל אוקראינה ורוסיה כדי לסייע בהפצת חינוך יהודי-ציוני בקרב היהודים שם ולעודדם לעלות לארץ. "בזמן שנכנסנו, אורי אריאל, יהודה עציון ואני, עם שאר השליחים בקבוצתנו מהארץ, אל שיעורי עברית בערים צ'רנוביץ ואודסה, היהודים שם התרגשו מאוד, ואנחנו איתם. ישבנו איתם, הבאנו להם ספרים וחפצי יודאיקה, סיפרנו להם על ישראל, והדגשנו להם עד כמה חשוב לנו שיעלו ארצה", אומרת אינה.

איך הרגשת לחזור לרוסיה?

"בהתחלה קצת חששתי מהשוטרים שהסתובבו שם בכל פינה, כי לא היו לי זיכרונות נעימים במיוחד מהם. אבל בעזרתם של חבריי למשלחת וכן בהתמקדי במטרתנו, התגברתי על חששותיי".

לפני עשר שנים הצטרפה אינה לצוות העובדים של בית מורשת אצ"ג בירושלים. מטרתו של הבית היא להנחיל לציבור הרחב את הידע, ההבנה וההערכה לשירתו הייחודית ולמורשתו התרבותית של המשורר אורי צבי גרינברג ז"ל. בית מורשת אצ"ג מארגן מדי שבוע הרצאות, סדנאות כתיבה וסיורים בירושלים בנושא אצ"ג ומורשתו, ההיסטוריה של ירושלים וארץ ישראל. אינה הכירה את המקום דרך חברתה הטובה המנהלת את הבית, גאולה כהן. לאחר סיור קצר בבית היא רצתה להצטרף לעשייה. "גאולה כהן, שאז קראה את מחשבותיי, הציעה לי לבוא ולעבוד אצלם. שמחתי על הצעתה, אבל גם שאלתי אותה מה בדיוק אעשה שם, והיא השיבה לי: 'תלמדי לתרגם את שירתו של אצ"ג לרוסית'. מאז הרב זאב סולטנוביץ', המשורר איגור ביאלסקי ואני יושבים יחד פעם בשבועיים, לומדים היטב את אחד מספריו של אורי צבי גרינברג, ועוסקים במלאכת התרגום של שיריו. אנחנו גם מכינים הרצאות ותוכניות על שירתו ומורשתו עבור ציבור דוברי הרוסית, ויש לנו היענות מצוינת".

מדוע החלטת לעסוק דווקא בשירתו של אצ"ג, לעומת משוררים עבריים אחרים?

"מה שמיוחד בשירתו של אצ"ג לעומת משוררים עבריים אחרים, הם התכנים ודרכי הביטוי הנפלאות והמרגשות. אצ"ג, בגאונותו הספרותית, משתמש בכתיבתו בדימויים חד פעמיים ובהברקות לשון השאובות מהתנ"ך, מהמדרש, מהספרות החסידית וכן מהידע המעמיק שלו בהיסטוריה היהודית. הוא כותב כך כדי לבטא את ציפור נפשו - שהיא גם זו של העם היהודי: הכיסופים לגאולת ישראל ולכינון בית המקדש בירושלים, הגאווה העצמית היהודית, הצורך במלחמה בשונאי ישראל לדורותיהם ללא פשרות, ואהבתו לעם ישראל וארץ ישראל. בנושאים חשובים אלה אנו מנהלים מלחמות עד היום הזה, ולכן חשוב לי להדגיש ולהבליט את צדקת הדרך התרבותית של אצ"ג. טוב להמשיך להיות חצופים למען עם ישראל וארץ ישראל".

בחול המועד סוכות האחרון ארגנה תנועת 'נשים בירוק' אירוע הצדעה מיוחד לאינה, על פועלה רב השנים למען ההתיישבות.

מה ריגש אותך במיוחד באירוע?

"ריגשה אותי עצם העובדה שארגנו את כל החגיגה בכלל! עשו לי הפתעה גדולה, ותודה רבה מקרב לב על כל העבודה המאומצת שהשקיעו כולם בארגון האירוע. גם כל מה שדיברו ונאמו חבריי שם הרשים אותי, ואני אוהבת את כולם". לעת עתה, 'נשים בירוק' ואינה ויניארסקי איתן, עובדות במסירות ובהתמדה כדי לבסס ולחזק את שדמה, מחנה צבאי נטוש במזרח גוש עציון, כמרכז תרבות יהודית-ציונית. כהמשך לנושא חיזוק הנוכחות היהודית בשדמה, אינה מציינת ש"אסור לשכוח לתפוס מקומות בכל הארץ להקמת יישובים יהודים פורחים, וגם אסור לשכוח ללכת לקצה גבולות ההתיישבות בכל מקום ולראות שם כיצד אפשר לעזור, הן בחומר והן באידיאולוגיה. על הדברים הקשים שהתרחשו בהיסטוריה של עמנו, אני אומרת שאסור לתת לאף דור לשכוח אותם, כאשר אותם אירועים היסטוריים קשים צריכים לשמש מנוף להתחלה או להמשך של בנייה".