בשבע 520: איש הטפלון הולך הביתה

אהוד ברק, האיש בעל הקריירה הצבאית רבת העיטורים והקריירה הפוליטית שנחלה תבוסות פעם אחר פעם, הודיע השבוע בפעם השנייה על פרישתו.

חגי הוברמן , ט"ו בכסלו תשע"ג

בפעם השנייה בקריירה הפוליטית שלו, הודיע השבוע אהוד ברק "אני פורש מהחיים הפוליטיים".

הפעם הקודמת היתה לפני 12 שנים, כשברק הפסיד את ראשות הממשלה לאריאל שרון. רוב הציבור היה משוכנע כבר אז שהגולל על החיים הפוליטיים של אהוד ברק נסתם סופית. ובכל זאת, גם השבוע אף אחד לא היה מוכן  להישבע שברק לא יעשה שוב איזשהו קאמבק פוליטי בעוד שנה, יותר או פחות, כמו שעשה בעבר וכמו שעשה גם נתניהו.

אבל איזה הבדל היה השבוע בין ברק ונתניהו: בעוד נתניהו נתפס כראש הממשלה הבא שאיש במערכת הפוליטית לא מאיים על מנהיגותו, את ברק, שרק לפני 13 שנה נישא על כפיים והונף אל על כמעין אל מושיע, רואים כמי שבאמת הגיע אל סוף דרכו הציבורית.

קריירה מרשימה היתה לברק: קריירה צבאית עתירת הישגים למי שכונה "החייל המעוטר ביותר בצה"ל", מהסיירת המובחרת ביותר בצה"ל דרך תפקידי אלוף נחשקים (ראש אמ"ן, למשל) ועד לראש הפירמידה כראש המטה הכללי, ואחר כך קריירה פוליטית עד לראש הפירמידה כראש הממשלה. לאורך כל הקריירה שלו, שמר ברק על תכונה בולטת אחת: איש טפלון. הכשלונות כמעט לא נדבקו בו, הגם שהיו לו הרבה כאלה. בהצלחות – וגם כאלו לא חסרו – נופף לעיני כל.

בהתיישבות בירכו השבוע עם פרישתו "ברוך שפטרנו". אהוד ברק

החייל המעוטר ביותר

ברק, יליד קיבוץ משמר השרון, התגייס לצה"ל החודש לפני 53 שנים. אברהם ארנן, מייסד סיירת מטכ"ל, איתר אותו וצירף אותו לסיירת. בשנים 1971–1973 פיקד על הסיירת. ברק פיקד על מבצע ההשתלטות על מטוס סבנה במאי 1972, והיה מהלוחמים שהגיעו למטוס בסרבלים לבנים במסווה של טכנאים. לימים תשמש אותו תמונתו על כנף המטוס בתעמולת הבחירות של 1999, בהן התמודד על ראשות הממשלה מול חברו לסיירת ולאותה פעולה, בנימין נתניהו. ביוני 1972 פיקד על מבצע ארגז, אשר במהלכו חטפו לוחמי היחידה קציני צבא סוריים למטרת מיקוח. באפריל 1973 השתתף במבצע 'אביב נעורים', חיסול מנהיגי הטרור הפלשתיני בלב ביירות, אשר במהלכו התחפש לאישה. אלו היו גולות הכותרת של פעילותו הצבאית.

במהלך שירותו הוענקו לברק מספר רב של עיטורים: הוא קיבל את עיטור המופת, וכן ארבע פעמים את צל"ש הרמטכ"ל‏. את הצל"ש הראשון קיבל על הנהגת חוליה של סיירת מטכ"ל במהלך פעילות איסוף מודיעין בסוריה‏.

אחרי מלחמת יום הכיפורים, בה השתתף כמג"ד טנקים בקרב החווה הסינית, קיבל פיקוד על חטיבה. מי שהיה מפקדו באותן שנים, יוסי פלד, לא התפעל אז במיוחד מתפקודו, כפי שהוא מתאר בספרו 'איש צבא' (הדברים מובאים בקיצורים הכרחיים שאינם מוציאים דברים מהקשרם):

"המג"ד הראשון שאני פוגש ומשוחח איתו הוא סא"ל אהוד ברק. ברק ניגש אלי ביוזמתו והסביר לי כמה חשוב שדווקא אותי הביאו להיות מפקד החטיבה, כדי לעשות סדר ולחזור למסלול המקצועי שהצבא זקוק לו כל כך. הכרתי את אהוד בצורה שטחית מאוד. ידעתי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל. קצת הופתעתי מהגישה שלו. לא הייתי רגיל שקצינים מחלקים ציונים למפקדים שלהם, וזה בדיוק מה שאהוד עשה...

יום לאחר מכן יצאתי לסיור ביחידות. הגדוד הראשון שביקרתי בו היה הגדוד של אהוד. הגעתי בבוקר, עם ציפיות נמוכות למדי. ידעתי מה עבר על האנשים במלחמה. אבל התמונה שהתגלתה היתה מדהימה. עזובה מוחלטת, הזנחה, לכלוך. המחנה לא היה דומה ליחידה צבאית. הייתי נבוך.

"לאחר התלבטות בת דקות אחדות, הסתובבתי בכעס. עזבתי את הגדוד וחזרתי למשרדי בחטיבה. לא חלפו רגעים ארוכים, ואהוד ברק הגיע בעקבותי, מסביר, מתרץ, מצ'זבט את מה שראיתי בגדודו שלו. "המבחן", אמרתי לאהוד, "הוא תוצאות והישגים. לא מלים. וזה מה שאני דורש ממך".

אהוד: "מקווה שתחזור לביקור נוסף, מבטיח שיפור".

כעבור ימים אחדים הגעתי לביקור בשטח האימונים. עקבתי אחר אימון מסלול טנק בודד, ואני רואה שהטנק אינו פוגע במטרה. פקודותיו של מפקד הטנק, הנשמעות ברשת הקשר, מוזרות.

מה קורה? מסתבר שמפקד הטנק אינו מצויד במשקפת.

זה כבר אלף-בית של כל טירון בשריון: מפקד טנק ללא משקפת אינו מסוגל להפעיל ולתקן את פגזי התותח הנורים ממנו. מפקד טנק ללא משקפת, זה כמו תחרות אופניים ללא אופניים. נדהמתי.

"אהוד", אמרתי, "אני מצפה מאיש מוכשר כמוך, עם נתונים כל כך טובים, שישנה את המצב, ומיד".

קשה לומר שגם בהמשך הייתי מרוצה מהביצועים שלו..."

 

 מזדהה עם ארגוני הסירוב

בתחילת 1982 קודם ברק לדרגת אלוף ומונה לראש אגף התכנון בצה"ל. במבצע שלום הגליל שירת כסגן מפקד הכוח העל-אוגדתי שפעל בבקעת הלבנון, תחת פיקודו של האלוף יאנוש בן גל. ברק היה המפקד הבכיר בשטח בקרב סולטן יעקוב שבו הוכנס גדוד שריון למארב סורי. למעשה, האחריות על כישלון הקרב מוטלת כולה על אהוד ברק, אבל הוא הצליח לחמוק מאחריות ולהפילה על יאנוש בן-גל. מהקרב הזה נעדרים עד היום זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.

בשנת 1987 מונה ברק כסגן הרמטכ"ל דן שומרון והופקד על הכנת העורף למצבי חירום. עם פרוץ מלחמת המפרץ ב-1991 התברר שהעורף הוזנח והופקר. לאחר המלחמה נשמעה ביקורת קשה על הכנת העורף למלחמה. בוועדה לביקורת המדינה ביקרו הח"כים את הרמטכ"ל דן שומרון, בעוד סגן הרמטכ"ל אהוד ברק שומר על שתיקה ולא מתקן אותם שהגנת העורף היתה באחריותו הישירה.

ב-1991 מונה ברק לרמטכ"ל ה-14 של צה"ל. בזמן כהונתו אירע אסון צאלים ב', שבו נהרגו חמישה חיילים ועוד שישה נפצעו באימון לקראת מבצע שנועד לחסל את נשיא עיראק סדאם חוסיין. ברק וקציני מטכ"ל נוספים, שבאו לצפות באימון, נכחו באזור. המידע על כך נאסר לפרסום בהוראת הצנזורה הצבאית. לאחר פרישתו מצה"ל ולפני תחילת הקריירה הפוליטית שלו, התפרסם ב'ידיעות אחרונות' תחקיר שבו נטען כי ברק נטש את המקום לפני הגשת עזרה לפצועים. הפרשה העיבה על כניסתו לחיים הפוליטיים, וברק נלחם על שמו הטוב בריאיון סוער עם ניסים משעל שבו העיד על עצמו כי ראה לאויביו את "הלבן של העיניים". יריביו הפוליטיים ניסו להדביק לו את ההאשמה בהפקרת פצועים וצחי הנגבי כינה אותו בנאום בכנסת "אהוד ברח". דו"ח מבקר המדינה מ-1999 קיבל את טענותיו של ברק וניקה אותו מכל אשמה ("הרמטכ"ל נשאר במקום 45 דקות לפחות אחרי האסון").

הצלחות מרובות לא יכול היה ברק להציג כרמטכ"ל. צה"ל של אותם ימים, תחילה בפיקודו ואחר כך תחת אמנון שחק, נשאב לתהליך המדיני של הסכם אוסלו. זאת למרות שעם פרסום ההסכם, שהפתיע גם את צמרת צה"ל, התבטא נגדו ברק בחריפות וכינה אותו "גבינה שוויצרית מלאה חורים". זה לא הפריע לו לזרום בהמשך עם התהליך, כולל מתן רוח גבית צבאית לביצוע שלבי הנסיגות הראשונים של ההסכם מיריחו ורצועת עזה.

צה"ל של אוסלו התקשה להתמודד עם גל הטרור שהיכה ברחובות ישראל. זכור במיוחד כישלון פעולת חילוצו של החייל החטוף נחשון וקסמן הי"ד בכפר ביר נבאללה שמצפון לירושלים.

לאחר פרישתו של ברק מצה"ל בינואר 1995 הוא פנה לעסקים פרטיים, אך לא לאורך ימים. כבר ביולי של אותה שנה מינה אותו ראש הממשלה יצחק רבין לשר הפנים בממשלתו, עוד בטרם היה חבר כנסת. לאחר רצח רבין מונה לשר החוץ בממשלתו של שמעון פרס.

בשנת 1996 נבחר ברק לכנסת ה-14 מטעם מפלגת העבודה, שאיבדה את השלטון לנתניהו, ומונה מטעמה לחבר בוועדת החוץ והביטחון. ביוני 1997 נבחר בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה כשהוא גובר על יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה. בדרכו לראשות הממשלה, השמיע לא מעט הכרזות שנויות במחלוקת. הוא התנצל בשם מפלגת העבודה בפני עדות המזרח על הטעויות שנעשו בעבר לטענתו בתהליך קליטתם בישראל. בהמשך אמר בריאיון לעיתונאי גדעון לוי ש"אם הייתי פלשתיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הסירוב".

 

 הקדנציה הקצרה ביותר בישראל

במאי 1999 התמודד ברק בבחירות לראשות הממשלה. כחלק מהרצון להפגין שינוי, התמודד בראש תנועה חדשה: ישראל אחת, שהורכבה ממפלגות העבודה, גשר ומימד. ברק זכה
עם פרסום הסכם אוסלו, שהפתיע גם את צמרת צה"ל, התבטא נגדו הרמטכ"ל ברק בחריפות וכינה אותו "גבינה שוויצרית מלאה חורים". זה לא הפריע לו לזרום בהמשך עם התהליך, כולל מתן רוח גבית צבאית לביצוע שלבי הנסיגות הראשונים של ההסכם מיריחו ורצועת עזה
בבחירות לראשות הממשלה ברוב של 56 אחוזים מול בנימין נתניהו.

ישראל אחת זכתה ב-26 מושבים בכנסת והיתה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת ה-15, אולם לגוש השמאל-מרכז לא היה רוב. בליל הבחירות נשא ברק את נאום "זהו שחר של יום חדש" המפורסם, לקול קריאות הקהל "רק לא ש"ס". אבל הקואליציה שהציג ברק לכנסת היתה קואליציה רחבה שבה חברות ישראל אחת, ש"ס, מרצ, המפד"ל, יהדות התורה וישראל בעלייה. בנוסף לתפקיד ראש הממשלה, החזיק ברק גם בתיק הביטחון.

ברק החל את כהונתו מתוך רצון להותיר חותם אסטרטגי על מצבה של ישראל. הוא תכנן להביא להסכם קבע עם הפלשתינים, וגם להסכם שלום עם הסורים. שני ההסכמים היו כרוכים בעקירת עשרות יישובים. בשנת 2000 החלה ועידת שפרדסטאון שבה התקיימו שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה, בחסות נשיא ארה"ב ביל קלינטון. 

ברק עמד בראש המשלחת הישראלית, ושר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, בראש המשלחת הסורית. ברק הסכים לחזור לגבול הבינלאומי המנדטורי, אבל להשאיר בידי ישראל את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של עשרה מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו-50 מטרים ממזרח לירדן. סוריה סירבה לכך ודרשה את חזרת ישראל לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים. למזלה של מדינת ישראל, העקשנות הסורית הביאה את השיחות למבוי סתום.

חלק מרכזי ממסע הבחירות של ברק היה הבטחה שבתום שנה לכהונתו כראש ממשלה יוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הנחה שהפתרון למשבר הביטחוני יוכל לבוא רק על ידי הסכם שלום עם סוריה. אף שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון, החליט ברק לקחת את הסיכון שבהוצאת צה"ל מלבנון ללא הסכם.

במאי 2000 נסוג צה"ל חד-צדדית מלבנון. המהלך הביא לברק מחיאות כפיים ממושכות שנמשכו שש שנים – עד שמלחמת לבנון השנייה הוכיחה עד כמה היה המהלך הימור מסוכן.

ברק לא ויתר על הנושא הפלשתיני. ביולי 2000 הוא יצא למשא ומתן מרתוני עם יו"ר הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת בקמפ דיוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. יציאתו של ברק לקמפ דיוויד מוטטה למעשה את הקואליציה, כאשר המפד"ל, ש"ס וישראל בעלייה פרשו ממנה ואילו בקואליציה נותרו רק ישראל אחת, שגשר פרשה ממנה לאחר השיחות, ומפלגת המרכז שהיתה בתהליכי התפוררות מתקדמים.

במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד הסכים ברק לכונן את המדינה הפלשתינית על שטח של יותר מ-90 אחוזים משטחי רצועת עזה ויהודה ושומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות במזרח ירושלים. כמו כן הציע ברק לפלשתינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו. רק הודות לעקשנות של ערפאת, שהוסת בידי אבו-מאזן, גם המהלך הזה כשל. ניסיונותיו של ברק להחיות את התהליך המדיני, כולל אירוח של ערפאת בביתו בכוכב יאיר, לא רק שנכשלו אלא שהביאו לאחד האירועים הקשים בתולדות המדינה: מלחמת אוסלו, שהערבים קוראים לה אינתיפאדת אל-אקצה.

ביומה הראשון של המלחמה אישר ברק, כשר הביטחון, את הפקרת החייל מדחת יוסוף בקבר יוסף, וכעבור שבוע הורה על נסיגת צה"ל מהאתר הקדוש. במקביל לכך פרצו הפגנות עזות ביישובים הערביים. במהלך דיכוי ההפגנות נהרגו במחוז הצפוני 13 אזרחים ערבים מאש המשטרה. אזרח יהודי אחד נהרג אף הוא באירועים. כשקרסה הקואליציה שלו, וברק החליט על בחירות לראשות הממשלה, התייצב מולו המגזר הערבי בכל עוצמתו. על סף הבחירות יזם ברק את ועידת טאבה שנועדה להשיג הסכם עם הפלשתינים וזכתה לביקורת רבה של הימין, שהציג אותה כתעלול בחירות. גם הוועידה הזו הסתיימה בלא כלום.

במוצאי יום הבחירות, כשברק הבין את גודל מפלתו מול אריאל שרון - הוא זכה רק ב-37.4 אחוזים מהקולות – הודיע ברק על פרישתו מהחיים הפוליטיים. משך כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה היה הקצר ביותר מבין כל ראשי הממשלה בישראל - שנה ו-245 ימים.

 'העבודה' מתרסקת

לאחר שהתפטר, פנה ברק לעולם העסקי. שבע שנים ארכה גלותו הפוליטית. ב-2007 הוא שב ונבחר ליו"ר מפלגת העבודה, לאחר שניצח בסיבוב שני את עמי איילון. ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הזמין אותו להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון. בצה"ל עורר אז המינוי שלו תקוות. התחושה היתה שבניגוד לעמיר פרץ, בדיונים עם ברק לא יהיה צורך להתחיל להסביר מונחים צבאיים מורכבים, והניסיון הצבאי העשיר שלו יקל על צה"ל לקבל אישורים לפעולות ולמבצעים. אבל בניגוד לדימוי שלו, פרטים שדלפו לעיתונות חוץ חשפו אדם הססן וחושש מהסתבכויות. על פי מקורות זרים, ברק כשר הביטחון התנגד לתקיפת הכור הסורי, בניגוד לעמדת ראש הממשלה אולמרט והרמטכ"ל אשכנזי.

בבחירות לכנסת השמונה עשרה נחלה מפלגת העבודה בראשות ברק את התבוסה הקשה בתולדותיה. מ-19 מנדטים היא ירדה ל-13 בלבד, ובפעם הראשונה מוקמה במקום הרביעי (אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו). ברק הצהיר כי גזר דינו של הבוחר קבע שעל מפלגת העבודה להישאר באופוזיציה, אך מיד החל להיפגש נתניהו, סיכם איתו על הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלתו, והתמנה לשר הביטחון.

רגיעה לא שררה במגדלי הקריה באותה תקופה. בין ברק לרמטכ"ל גבי אשכנזי שררה מערכת יחסים עכורה, שלימים תיאר אותה מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס כ"אווירת מלחמה"‏. בתחילת 2010 הודיע ברק כי לא יאריך את כהונתו של אשכנזי בשנה נוספת. השיא היה כאשר לאחר פרישת אשכנזי האשים אותו ברק בלקיחת שוחד, בסיוע במתן שוחד ובעבירות נוספות.‏

בקדנציה השלישית שלו כשר הביטחון, הוטל עליו לראשונה בתפקיד זה למנות רמטכ"ל – וגם בכך הסתבך. ברק המליץ למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל והממשלה אישרה את המלצתו, אך בעקבות עתירה לבג"ץ נגד המינוי נאלץ ברק לבטלו. בני גנץ קיבל את התפקיד.

ברק לא הפסיק להפתיע. כעבור כשנה הוא התפלג ממפלגת העבודה יחד עם ארבעה חברי כנסת נוספים, והקים סיעה חדשה בשם העצמאות. כשר הביטחון תמך בפומבי בתקיפת הגרעין האיראני, ובכך יישר קו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל לא לאורך ימים. בשנה האחרונה שינה ברק את טעמו, ודיבר על כך שיש מקום לפעילות מדינית במקום תקיפה ישראלית.

כשר הביטחון הממונה על שטחי יו"ש היה ברק למכשול בפני התפתחות היישובים, וסירב לחתום על אישורי בנייה גם במקומות שאין עליהם ויכוח, כמו אריאל ומעלה אדומים. הוא סירב עד ימים אלו ממש להורות לאלוף פיקוד המרכז לחתום על הפיכת מכללת אריאל לאוניברסיטה, למרות החלטת הממשלה, כשהוא מסתתר מאחורי גבו של היועץ המשפטי לממשלה. יחסיו עם ראשי המועצות ביו"ש לא היו מהמשופרים. לא במקרה רובם בירכו השבוע, מי בקול ומי בלחש, ברכת "ברוך שפטרנו".