חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 25ראשיהפצה

זה לא משחק ילדים - בגליון השבוע

החברות המשווקות משחקים לילדים טורחות לספר לנו בכל קופסה על המומחים שפיתחו אותו. ערכנו בירור קצר כדי לברר מיהם המומחים, מה הם בודקים, ומה כדאי לקנות – משחק של הנאה או משחק התפתחותי
09/01/03, 00:00
עפרה לקס

"כל הילדים משחקים. הם עושים זאת כל הזמן", אומרת ד"ר נעמי בת ציון, מרצה באוניברסיטת בר-אילן ומומחית למשחק. "כשהם אוכלים הם צרים צורות מן הלחם, כשהם יוצאים החוצה הם אוספים אבנים או מקלות ועורמים אותם, הם מציירים על הרצפה קלאס או ממציאים כלי מלחמה..."

ובכל זאת אנו, ההורים, איננו מסתפקים במשחקים המאולתרים של ילדינו ומשקיעים זמן וכסף בחיפוש אחר משחק מתאים. חנויות המשחקים מציעות מגוון גדול מאוד של קופסאות. המדפים עמוסים בקרטונים צבעוניים, שכל אחד מהם נושא שם בעל צליל מעניין ורובם אף מכילים הבטחה, כדוגמת: "המשחק פותח על ידי מיטב המומחים ואנשי החינוך בארץ ונועד להקנות לילדיכם מיומנויות למידה והעשרת הידע החיוניים לעתיד..." (ציטוט חלקי בלבד).

מי הם המומחים? ומה מעלות הבדיקות? ואיזה משחק כדאי לבחור?

משחק מפתח ופיתוח המשחק

נתחיל מבראשית, איך נולד משחק.
סנדרה ברט, מנהלת מחלקת הפיתוח בחברת 'קודקוד', המתחרה בשוק המשחקים כשבעים שנה, מונה מספר רב של מקורות הרעיונות למשחקים. מביקור בתערוכות משחקים בינלאומיות וקשר עם סוכני משחקים בארץ ובעולם, דרך לקוחות ששולחים מכתבים עם הצעות למשחקים ועד לקלינאיות תקשורת או מורות ללקויי למידה אשר, במהלך סדנאות שהחברה מעבירה להן, פורשות בפני נציגיה את הצרכים של האוכלוסייה שהם מייצגות.

ב'קודקוד' קיים צוות פיתוח המונה שבעה אנשים. ברט מספרת: "זהו צוות פיתוח של ארבעה מעצבי מוצר ועוד שלושה אנשים שכבר 40-30 שנה חיים משחקים, נושמים משחקים ומתנהגים כמו ילדים. פרט לכך אנו מתייעצים עם אנשי מקצוע, ובהם מרפאים בעיסוק, מורים ועוד".

היא מתארת את תהליך יצירת המשחק: "כשנולד רעיון הוא מובא למחלקת הפיתוח, שם לאחר סיעור מוחות, הוא לובש צורה בסיסית. התוצאה נלקחת לקבוצת מיקוד של בני הגיל שהם קהל היעד של המשחק, ושם אנחנו מקבלים את התגובות הטובות ביותר. המשחק עובר שיפורים, עד שקבוצות המיקוד שמחות במשחק ו'מאשרות' אותו, ואז זה מגיע לסטודיו לעיצוב ומשם לייצור".

המומחים, מסבירה ברט, עובדים רבות על פיתוח המשחק. הם מחדדים את מטרת המשחק, דואגים שהמשחק אכן יביא אל המטרה שהוגדרה וגם מציעים רעיונות כדי לעשות את המשחק מעניין. "הם שמים לב לדברים שאנחנו לא חושבים עליהם. למשל, כשפיתחנו משחק מסוים, הם ביקשו שניתן יהיה לערום את אריחי הפלסטיק אחד על השני, כדי שהילדים ילמדו גם סדר וארגון. המומחים גם מייעצים לנו באלו נושאים לגעת. למשל, לפני מספר שנים רצינו לפתח משחק שעוסק ברגשות, תחושות ומחשבות. המומחים שלנו ייעצו לנו שלא לעסוק בנושא הזה, משום שאם פותחים נושאים ולא יודעים לסגור אותם – הנזק רב מן התועלת. היום המומחים שינו את דעתם. היום ילדים לא תמיד נפגשים עם הוריהם וגם לא עם חבריהם, ולמעשה יכול להיווצר מצב שאין שיחה בין הגורמים האלו. לכן המומחים עודדו אותנו לפתח משחק שייגע ברגשות ויביא את הילדים לשוחח עם בני משפחה וחברים. היום, עצם הקניית כישרון השיחה חשוב יותר מפתיחת נושא או סגירתו".

במשחקי תוכן, המומחים מלווים באופן צמוד יותר, ומכוונים את המפתחים לפעילויות המתאימות לפי גיל, רמת הקושי ועניין.

מומחיות במשחק השיווקי

אלי וייברט, מנהל השיווק של קבוצת 'יצירה' שבתוכה קבוצות-הבת 'אורדע', 'בוקי' ואחרות, מסביר כי בחברה שלו, מפתחי המשחקים הם המומחים. אנשי הפיתוח, מסביר וייברט, הם בעלי השכלה רלוונטית בתחומי הפסיכולוגיה והחינוך: "השילוב של ההשכלה הנרכשת והניסיון הם הבסיס להכנת משחק. תגובת הילד נותנת לנו את המשוב החשוב ביותר".

וייברט מסביר כי בדרך לילד, שהוא הצרכן האמיתי של המשחק, החברה צריכה לעבור מעל שתי משוכות. הראשונה היא של בעל החנות, שזו המשוכה הקלה יותר, מפני שהוא רק צריך להקצות מקום למשחק החדש. המשוכה השנייה, הקשה יותר למעבר, היא זו של האמא-אבא-סבא-סבתא, שרוכשים את המשחק אך אינם הצרכנים האמיתיים שלו: "מי שרוכש את המשחק צריך לקבל את הרושם שמדובר במשחק בעל ערך, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינת מסרים".

אז מה, כל סיפור המומחים הוא טריק שיווקי?

"לא. אנחנו כותבים שמומחים בדקו את המשחק משום שהדבר נעשה בשטח. בשורה התחתונה, אנו כחברה מעוניינים להרוויח כסף. אם ילד ישחק במשחק באופן נכון ומהנה, אמו תשוב לרכוש משחקים של החברה שלי. אנחנו חרטנו על דיגלנו משחקים חינוכיים של כיף, ואם לא אעמוד בסטנדרטים האלו בצורה מקצועית – השוק יעיף אותי. היינו יכולים גם לא לכתוב את העובדה שמומחים היו מעורבים ביצירת המשחק. אנחנו כן כותבים זאת בשביל מי שרוכש את המשחק, בשביל האמא".

אנשי המקצוע, שמתמחים בטיפול בילדים ובמשחקיהם, חלוקים בשאלה האם משחקי הקופסא צריכים לעבור בחינה מדוקדקת של 'מומחים'.

להתאים את המשחק לגיל

בתיה הימלפרב, מנהלת שירותי ריפוי בעיסוק במרכז הרפואי 'שנייד"ר, מתייחסת בביטול לכל העניין: "על פניו, הכיתוב 'התייעצו במומחים' נראה לי קשקוש כדי למכור. הרי את המשחקים ששיחקנו בילדותנו ועזרו לנו לפתח כל מיני כישורים אף מומחה לא בדק, וזה בעצם לא חשוב. החשיבות של ההתייעצות במומחים היא רק עבור האימהות. הילד עצמו מחפש משחק שיענה על הצרכים שלו". הימלפרב מציעה להתעלם מן הכיתוב ולהתייחס רק לנקודה אחת, הגיל המומלץ: "הגיל שצוין על הקופסה חשוב, מפני שהוא מבהיר באיזו רמה התפתחותית נמצא הילד ולמה הוא מסוגל להתייחס".

ד"ר נעמי בת ציון, איננה מסכימה לדעתה של הימלפרב: "זה לא נכון שזה שטויות. כשהעברתי לפני שנים רבות קורס במשחקי ילדים השתתפו בו מיטב יצרני המשחק בארץ, והייתה לי ההזדמנות להכיר את האחראיים על מפתחי המשחקים. ראיתי שמדובר באנשים רציניים מאוד. גם בחוץ לארץ, יוצרי המשחק 'לגו', למשל, יודעים הכל על התפתחות ילדים. הם חוקרים מה המשקל שילד יכול לשאת בגיל מסוים, מה הכוח שיש לו באצבעות ומה היכולות המוטוריות שלו". ד"ר בת ציון מסבירה כי עבודתם של אנשי המקצוע חשובה גם בהיבט של התאמת משחק לגיל ומדברת בחיוב גם על התאמת צבעי המשחק לגילאי הילדים המשחקים בו: "ילדים צעירים צריכים משחקים בצבעים בסיסיים ולא משולבים, כדי לתת להם לרכוש מושגים בסיסיים ולא לבלבל אותם. זה כמו שאם תרצי ללמד את הילד שלך על קולות, לא תשמיעי לו יחד רדיו, טלוויזיה, מעבד מזון ומטחנה". עם זאת ד"ר בת ציון אינה שוללת את האפשרות כי ההורה יכול להתאים את המשחק בצורה הטובה ביותר עבור ילדו.

בעוד בעלי המקצוע והיצרנים דנים במידת הרלוונטיות של בדיקת המומחים, האימהות מאמצות נקודת מבט משלהן:

"כשאני הולכת לקנות משחק לילדים שלי, אני לא מסתכלת אם מומחים בדקו ומה הם קבעו שהמשחק אמור לפתח", אומרת מאירה כהן, אם לשניים. "אני מסתכלת על המשחק, קוראת את התיאור שלו וחושבת, לפי ההיכרות עם הילד שלי, אם המשחק יהיה לו מספיק אתגרי. אני גם מסתכלת על הגיל המומלץ, אבל זה לא תמיד עובד". כהן אינה מעניקה חשיבות לטענת היצרנים על כך שהמשחק נבדק על ידי מומחים: "אני לא חושבת שאי פעם נתתי את דעתי על 'מה אמרו הפסיכולוגים'. בסופו של דבר ההורה הוא הפסיכולוג הטוב ביותר של הילדים שלו, והוא יודע היכן הילדים שלו עומדים".

לאה נחמני, אם לשלושה, מציגה גישה דומה: "כשאני הולכת לקנות משחק לילדים שלי, אני מסתכלת רק על הגיל המיועד. לא מעניין אותי אם מומחים בדקו את המשחק או לא. בכל מקרה, אני קונה בדרך כלל את תוצרתן של החברות המוכרות, ומגיעה לחנות עם שם של משחק שהומלץ על ידי חברים".
ביניים: משחק השבת

ים המשחקים כולל סוגי משחק שונים. חלקם מיועדים להקנות למשחקים בהם הנאה וכיף וחלקם מעידים על עצמם כי הם מקדמים מטרות התפתחותיות וחינוכיות. אלי וייברט מ'יצירה' מקפיד לומר שחברתו עוסקת במשחקים חינוכיים.

האם אתה חושב שמשחקים בהכרח צריכים להקנות לילד מיומנויות? ומה עם הכיף?

אנחנו מנסים להכניס את המשחקים שלנו למה שקרוי בשפת בית הספר "העשרה", ולעשות את זה דרך "כיף". במצב של היום, כשילד יושב כל הזמן מול המסך ומשחק וכשמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא יכול ללחוץ מייד על "delete" או "escape", אפילו "מונופול" מקנה לו מיומנויות חברתיות. הוא צריך לחכות בסבלנות, הוא צריך סובלנות כלפיי חבריו ואינו יכול למחוק אותם כשמתחשק לו. המצב היום הוא כזה שהילדים נמצאים כל היום ברחוב ובקושי פוגשים את הוריהם. אני רוצה שהמשחק יעניק להם העשרה וערכים".

גם חברת 'קודקוד' מפתחת משחקי חשיבה ופיתוח מיומנויות, אך אלי דגני, מנהל השיווק של 'קודקוד', חושב שההעשרה אינה העיקר: "אנחנו חברה שמחברת את האנשים לישיבה של חוויה משותפת. אנחנו מוכרים חוויה לאנשים ולא ערך מוסף כזה או אחר".

דגני שמח מאוד לשמוע שהכתבה מיועדת לקהל דתי: "זה הקהל שמשחק הכי הרבה. הזמן הפנוי של הציבור הדתי הוא יותר ערכי. במהלך השבוע הוא צופה פחות בטלוויזיה, ובסופי שבוע הוא מנוע מלטייל, אז הוא משחק". דגני מסביר כי הוא משתדל לקיים שיח ושיג בקנה מידה רחב עם הקהל הדתי, והוא גאה לספר כי חברתו דואגת להתאים את המשחקים בהם צוברים ניקוד להלכות שבת, על ידי עריכת סרגל מספרים עם סמן.

תעודת כשרות גם למשחקים

חברה נוספת למשחקים, 'ישראטויס', ייעדה עצמה לציבור הדתי והחרדי בלבד. היא הוקמה על ידי מאיר כהנא לפני עשר שנים. כהנא זיהה את הפוטנציאל הטמון במגזר בשל ריבוי הילדים ובשל שעות הפנאי הרבות. גם הוא מזכיר את השבת כיום משחקים מרכזי לכל המשפחה: "זהו שוק גדול, שעד לפני עשר שנים אף אחד לא שם לב אליו, ואפילו זלזלו בו. לפני שפתחתי את החברה ערכתי סקר; גיליתי שהחרדים צמאים למשחקים, ושהם משחקים רק ברביעיות או במשחקי פאזל ישנים". תוך עשר שנים הספיק כהנא להוציא למעלה ממאה משחקים, והחברה רוחשת כל הזמן רעיונות חדשים.

ב'ישראטויס' תהליך יצירת המשחק הוא מעט שונה מזה של החברות האחרות, ומפתחי המשחקים מתייעצים עם מומחים אחרים: "כשיש לנו רעיון אנו בוחנים אותו עם אנשי חינוך: גננות, מפקחות ואברכים. אחרי שגיבשנו את התפיסה הכללית אנחנו שולחים את המשחק לשני מקומות במקביל: לגרפיקה ולוועדה לביקורת ספרים של הרב קרליץ". לאחר אישור הוועדה נלקח המשחק לקבוצות מיקוד ועובר שיפורים, עד שקבוצות המיקוד 'מאשרת' אותו. לאחר מכן הוא נשלח שוב לאישור סופי של הוועדה.

כשיזם כהנא את הפניה לוועדה לשם קבלת תעודה על המשחקים שלו הוא נתקל בגבות מורמות בסביבותיו: "לפני 7 שנים הוצאתי את משחק הטריוויה 'במעגלי היהדות' ורציתי שהוא יימכר היטב בציבור החרדי. מי ששמע שפניתי לוועדה של הרב קרליץ חשב שיצאתי מדעתי: 'מה, מעכשיו יצטרכו הכשר גם על משחקים?' הם שאלו, אבל זו עובדה שהורים קונים היום משחקים שלי בלי לבדוק בכלל מה יש בתוך הקופסא. הם סומכים על הוועדה".

הוועדה של הרב קרליץ לא רק מקפידה שלא יהיו תמונות לא צנועות במשחקים אלא גם שהציורים המתארים חפצי מצווה יהיו מדויקים. הגרפיקאים מקבלים הוראות חד-משמעיות איך לצייר כדי שלא יפלו טעויות. במקרה שהמשחק מכיל שאלות ותשובות הלכתיות, חברי הוועדה, שכולם רבנים העוסקים בחינוך, בוחנים גם את רמת הדיוק של התשובות, "שלא תהיה תשובה פרווה", מסביר כהנא.

כהנא תומך בהקפדה היתרה של הרבנים: "אנחנו קוראים לזה חינוך 'דרך אגב', וזה החינוך שמשפיע הכי הרבה על הילדים. כשילד לומד בעל פה את התשובות של משחק הטריוויה כדי לנצח, הוא חושב שהוא 'סידר' אותנו, אבל אנחנו 'סידרנו' אותו".

כהנא מייחס חשיבות רבה למשמעותם של המשחקים: "אני לא אוציא משחקים נחמדים אבל מטומטמים. כשהילד משחק במשחקים שלנו יש לו ערך מוסף. המשחק במונופול מקנה הנאה אבל אצלנו, במקום לבנות בתים ובתי מלון בונים בתי כנסיות ובתי מדרשות. אצלנו כשמישהו 'מושלך לכלא' במהלך המשחק מה שמעניק לו את ה'חנינה' הוא ספר תהילים".

בזבוז זמן

הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת 'ברכת משה' במעלה אדומים ומחבר הספר 'אמונת החינוך' אינו מייחס ערך מוסף גדול מדי למונופול ש'שמו עליו כיפה'. "מונופול הוא משחק המעודד מרדף אחרי ההישגיות הכלכלית, ולא משנה אם מדובר ברחובות בעלי שמות של צדיקים או שמות כלליים. זה הוא משחק שמחדד את רדיפת הבצע. ישנם משחקים אחרים שאין להם צביון דתי אבל הם מקנים יכולת חשיבה, סדר וארגון, והם עדיפים על מונופול שכזה".

הרב אבינר מסביר כי כמעט ולא קיים משחק 'נייטרלי', שאינו מפתח נטייה כלשהי באדם. צריך לתת את הדעת אילו נטיות מעודד כל משחק: "אנשים אינם קונים משחקי מחשב שיש בהם דמויות שליליות, אולם אין להם מודעות לכך שמשחק מחשב עצמו מהווה בזבוז זמן".

בשאלה האם יש לרכוש לילד רק משחקים שמקנים מיומנויות או גם משחק לשם הנאה אומר הרב אבינר כי יש לרכוש משחקים משני הסוגים: "למשחקים מן הסוג השני יש חשיבות מצד התקשורת של ההורים עם ילדיהם, שלא תמיד באה לידי ביטוי בדרכים אחרות. המשחק המשותף מראה יחס של ההורים כלפי ילדיהם. מנגד, הילדים גם כך משחקים משחקים שהם רק לשם ההנאה, כמו משחקי כדור".

הרב אבינר מעודד גיוון וגם רכישה נבונה: "צריך להסב את תשומת לב ההורים לכך שמשחק אינו דבר של מה בכך. לפעמים ההורים משקיעים הון תועפות במשחק שאין בו כלום, רק איזו דמות של שחקן, ובמקום זה היו יכולים לקנות משחק שיפתח את אחד מאלפי הכשרונות של הילד. צריך שיהיה בבית מגוון של משחקים, גם זה חשוב. ההנאה נובעת מן המגוון, כמו באוכל".

משחקי חשיבה

האימהות 'מחמירות' יותר מהרב אבינר, ונוטות לרכוש לילדיהם דווקא משחקים שיענו על צרכים התפתחותיים של ילדיהם: "הדברים אמנם נרכשים באופן טבעי", אומרת מאירה כהן, "אבל אני בהחלט רוכשת משחקים כדי לפתח ולחזק את החשיבה והזיכרון אצל ילדיי".

לאה נחמני חושבת שמשחקי הנאה לשם הנאה הילדים משחקים בעצמם: "ברוב המשחקים שאני רוכשת לילדים יש משהו. פיתוח של מוטוריקה עדינה, עידוד הזיכרון או פיתוח תחרותיות. בדרך כלל אינני רוכשת משחק רק לשם ההנאה, כאלה יש להם למכביר כשהם משחקים בחצר עם החברים".

ואולי הילדות שלנו הייתה יותר מאושרת כשהורינו לא ביקשו לפתח בנו כל הזמן כשרונות? אני מהרהרת. נחמני לא מסכימה: "האמת היא שאני לא רואה הרבה הבדל בין מה שאנחנו שיחקנו ובין מה שהילדים שלי משחקים. וזו עובדה שהילדים ממשיכים לשחק במשחקים, הרי אם הם לא היו אוהבים את המשחק, הם היו שמים אותו בצד".

בתיה הימלפרב, אינה מסכימה להלך החשיבה הזה: "הנאה היא הדבר הראשון. משחק הוא בשביל ליהנות ולא שיעורי בית. המשחקים שמייצרים היום הם משחקים ללימוד, ואינני אוהבת אותם".

הימלפרב חושבת שכדאי לאתגר את הילד באמצעות המשחק, וכי הוא עשוי להקנות מיומנויות חברתיות וגם מוטוריות, אולם ההנאה היא המרכיב הראשון במעלה: "הילדים הם שהמציאו את הקלאס והקפיצה חבל, את ה'חמש אבנים' ואת 'ארץ- עיר' עד שבאו המבוגרים והכניסו את המשחקים לתוך קופסה. חמש אבנים, למשל, הוא משחק מהנה ומבחינה מקצועית הוא משחק מעולה לתרגול מוטוריקה עדינה ותזמון".

ד"ר נעמי בת ציון שוב אינה מסכימה עם דעתה של הימלפרב, וחושבת, בדומה לרב אבינר, כי חדר המשחקים צריך להכיל גם משחקי הנאה וגם משחקים שמטרתם לפתח את כישוריו של הילד. אולם, היא סבורה כי אין צורך להגזים במספר המשחקים הקנויים. ד"ר בת ציון טוענת כי משחקי הקופסא, או כפי שהיא מגדירה אותם 'אביזרי המשחק', הם ביטוי של חברת השפע שאומרת לצרכן לצרוך הרבה: "זה כמו שבמקום תוצרת חלב אחת יש במרכול מאות מעדנים ויוגורטים וגבינות. חשוב לזכור כי משחקי הקופסא אינם העיקר אלא אמצעי שיאפשר לילד להעסיק את עצמו. משחק הקופסא מלמד גם את חוקי הפיזיקה: גדול וקטן, כבד וקל. אבל באותה המידה את יכולה לערוך עם הילד שולחן ולהניח לו לספור את הכפיות או לאפות אתו עוגיות כדי ללמד אותו צורות".

מדפי המשחקים בחנויות ימשיכו להיות עמוסים בקופסאות מושכות לב ועין ואנו, ההורים נמשיך להתחבט מה כדאי לרכוש לילדינו: אם משחק מפתח או משחק מהנה, משחק שאנו שיחקנו ואהבנו או משחק חדיש שיובא ממחוזות רחוקים.

דבר אחד ברור: משחקי ילדים אינם 'משחק ילדים'. ההתלבטות כיצד ילדינו יבלו את שעות הפנאי שלהם ראויה דיה כדי שנקדיש לה מזמננו וממחשבותינו. יאללה, מי זורק ראשון את הקוביה?


משחקים בחדר האטום

בימים אלה, כשמלחמה בעיראק שוב בפתח, משיאה ד"ר נעמי בת ציון מספר עצות אילו משחקים כדאי להכניס אל המרחב המוגן, כלקחים מן המלחמה הקודמת.

"ברגעי החרדה הגדולים לא משחקים", היא קובעת. "כשהחרדה אוחזת בילדים הם אינם מסוגלים לשחק. אבל כשהחרדה פגה צריך שיהיו במקום משחקי קופסא, ולא משחקים הדורשים מרחב, שאי אפשר לשחק בהם בזמן ההמתנה. עבור ילדים גדולים יותר מומלץ להכניס משחק דמקה או משחקים אחרים שבהם עשויים להשתתף מספר בני משפחה, כי זהו זמן מצוין לגיבוש. אלו היו מרבית המשחקים בהם שיחקו הילדים במלחמת המפרץ".

"משחקי דמיון בעזרת בובות וכדומה כמעט ולא היו", מציינת ד"ר בת ציון. "רק כחמישה עד שבעה אחוזים מן ההורים דיווחו כי ילדיהם שיחקו במשחקי 'נדמה לי'. הילדים החזיקו את הבובות בזמן שפחדו, אולם לא שיחקו בהם משחק של ממש. מלחמת המפרץ הייתה בהחלט זמנם של משחקי הקופסה".