בשבע 520: כשהתקשורת דואגת לליכוד

עדי גרסיאל , ט"ו בכסלו תשע"ג

הרפובליקה העממית של תלאביב, שבירתה בין רחוב מוזס לרמת החייל, מביעה דאגה רבה מגילויי הדיקטטורה בהצבעתם של כ-70 אלף איש.

אמנון אברמוביץ, גדול החוששים לשלטון החוק, נזף ארוכות בציבור דרך המסך של ערוץ 2 על הצבת משה פייגלין, מי שהורשע בבית המשפט, במקום גבוה. בית מוזס החרו-החזיקו אחריו: למחרת הכותרת באתר ynet לגבי פייגלין היתה מקצועית לחלוטין: "הורשע בהמרדה, בדרך לכנסת. זהו משה פייגלין". עיתונם, 'ידיעות אחרונות', בחר גם הוא להתמקד בפייגלין בשערו: "פייגלין בפנים, בגין בחוץ", בצירוף הכיתוב "ניצחון הקיצונים: הליכוד שבר ימינה".

מעולם לא הביעה התקשורת כל כך הרבה אמפתיה והשתתפות בצערו של נתניהו, שהפך פתאום ליקירם. מסתבר שהשנאה לפייגלין מעבירה אותם על דעתם.

"רשימה מאד מאוד ימנית ...אתה לא חושש מזה שאתם מרחיקים קהלים יותר גדולים, יותר פרגמטיים?" שואל בדאגה כתב גל"צ את יולי אדלשטיין. אטילה שומפלבי מביע את התחושות בבועה התל אביבית: "התמונה מטלטלת, כי לא ציפינו לזה". בבוקר שאחרי, רזי ברקאי התעלה על עצמו. הוא פתח את השידור בטון של אבל והספד פואטי, תוך אימוץ הטקסט של 'בגיא ההריגה' של ביאליק. "השמש לא זרחה, השיטה - שיטת הדילים פרחה, והליכוד שחט... בני בגין גורזן".

ברקאי צולב את יריב לוין עם ציטוטים קשים מאוד של לוין נגד המאפיה השלטת בבית המשפט העליון, ומצפה שלוין יגמגם. זה נשמע כך. לוין: "הדרך שאני מוביל היא הדרך שמבטאת את הזרם המרכזי בליכוד..." "הזרם המרכזי?!" נזעק רזי, "אתה אמרת: 'על בית המשפט העליון השתלטה קבוצת מיעוט שמאלנית קיצונית… דיקטטורים שמנסים לקבוע עבורנו מה מידתי ומה סביר, מה נאור ומה לא', זה הזרם המרכזי בחברה הישראלית?" לוין: "אני חושב שזה בהחלט הזרם המרכזי בחברה הישראלית, ואני מעריך שאנחנו גם נראה את זה בתוצאות הבחירות".

רזי מזמין לשידור פרשנים, קבוצת תמיכה. "אתה לא יכול עם רשימה כזו לחשוב בכלל לעשות את נאום בר אילן ב'", קונן שלום ירושלמי.

הערב והבוקר שאחרי הוכיחו שוב, כי השטחים הכבושים באולפני הרדיו והטלוויזיה עדיין תחת שליטה ודיקטטורה מחשבתית. הם לא מאמינים שמחוץ לבועה שלהם יש עם, יש רוב דמוקרטי שחושב אחרת.

חני לוז

 

 

דרכו של בגין

הכותרת של וואלה למחרת פרסום תוצאות הבחירות המקדימות של תנועת הליכוד, הדגימה בצורה חדה את יכולתה של התקשורת להתעלות מעל עצמה: "אין זכר לדרכו של בגין". כשירות לדור הצעיר נספר שמדובר לא בבני בגין, חבר הכנסת והשר בממשלה הנוכחית, אלא באביו, מנחם בגין. הספין התקשורתי – בכותרות, במאמרי דעות ובטורי פרשנות – כשהליכוד מופיע מחוזק, קצת יותר אידיאולוגי, מייצג את רוב שכבות העם, הוא תוצאה של הדאגות השקופות של האליטה התקשורתית. זו רואה את תפקידה הראשוני לא לדווח בצורה הוגנת, אתית ומקצועית, אלא לקדם אג'נדה פוליטית שמאלנית.

זו התופעה המוכרת של 'להרוג באהבה' - פתאום הכתבים והמראיינים מגלים סימפטיה שופעת לעקרונות הליכוד, למנהיגותו של מנחם בגין ולליברליות של זאב ז'בוטינסקי. הם הופכים למומחים לכתביו של ראש בית"ר ולנאומיו של בגין, ואחדים מודים שהם היו בבית"ר בצעירותם או שאבא שלהם קיבל נבוט על הראש מחבר בפלוגות הפועל בתקופת המנדט. מה יהיה עם הליכוד בלי בני בגין? הם שואלים, ומוסיפים את השמות של דן מרידור ומיקי איתן, כאילו הם כל הזמן הצביעו לליכוד בגלל נוכחותם של השלושה ברשימה. 

אז, ראשית, לא אלמן ישראל. אחדים מאלה שנבחרו במקום יותר ריאלי, כמדומני, מייצגים את הלאומיות הליברלית, זו שמתחשבת בזכויות אדם, בחירויות הפרט ובצדק חברתי בצורה מכובדת ונאמנה. שנית, לא נשכח את העובדה שבני בגין פעם עזב את הליכוד בגלל החלטת הממשלה לאשר את הסכם חברון בינואר 1997. האם התקשורת עמדה לצידו אז? בגין הקים את סיעת 'חירות - התנועה הלאומית' יחד עם מיכאל קליינר ורץ עימה לכנסת ה-15 כעבור שנתיים. האם התקשורת תייעץ לו שוב לרוץ כעצמאי? או שהיא מבקשת את רעתו של נתניהו מעל לכל?

דבר אחד בטוח, לתקשורת כאן אין שום הדר.

ישראל מידד

 

 

נקמת עיתונאי קטן

בניגוד למה שמקובל לחשוב, לעיתונאים יש רגשות. וכשמתגרים בהם, הם מתרגזים. וכשמזלזלים בהם – הם מתנקמים. קחו למשל את כתב 'ידיעות' יניב חלילי, שקיבל מהמערכת הצעה שאי אפשר לסרב לה: הצטרפות למסע הופעות בין ארבעה ימים במטוסה של הזמרת הכוכבת ריהאנה. אלא שמה שנדמה היה לכתב כצ'ופר הפך לסיוט כשהתברר לחלילי ולחבריו העיתונאים מרחבי העולם שהזמרת לא ממש סופרת אותם ושהיא לא טורחת לשוחח או להתראיין אליהם במהלך המסע.

את אכזבתו הקשה שטח חלילי על פני ארבעה עמודים מלאי קיטורים ב'7 לילות', שמתומצתים יפה בכותרת המשנה בשער המוסף: "ארבעה ימים של גיהינום במטוס של מלכת הפופ החדשה. או: כך הפסקתי לחבב והתחלתי לתעב את ריהאנה". נראה את הזמרת מעזה להתעלם מהתקשורת בפעם הבאה!

"איך הפך שרון קדמי ביקור עבודה בן שלושה ימים במזרח לשבוע בחו"ל", זעקה כותרת ב'דה-מרקר'. מסתבר שקדמי, מנכ"ל משרד התמ"ת, יצא לפגישת עבודה במזרח הרחוק ביום שלישי והיה אמור לחזור בשישי, אך האריך את שהותו בעוד כמה ימים. אכן שערורייה. אולם ללב מתגנב חשד קל: לפני מספר שנים היה קדמי כתב ב'דה-מרקר' עד שעזב לג'וב מפנק הרבה יותר בתמ"ת. האם יכול להיות שמישהו ב'דה-מרקר', שזו לא הפעם הראשונה שבה הוא עוקב בדקדקנות אחרי קדמי, קצת מקנא?

גם אהוד ברק הצליח השבוע להביך כמה עיתונאים, אחרי שהודיע במפתיע על פרישה מהפוליטיקה בלי לתאם זאת מראש עם אף כתב. ומה שעוד יותר גרוע – חשף את קלונם של כמה פרשנים שהעריכו כי יחבור לציפי לבני. גם כאן נדמה שחלק מהכותרות – "מפקד הסיירת מכה שוב", "ומה עם אירן", "ההפתעה (האחרונה?): פרישה" – מהדהדות יותר את תחושת העלבון של מי שלא שותף בהחלטה מאשר את המציאות בשטח.

עדי גרסיאל

 

 

ביקורת הנקרא

"בעקבות טענות המתנחלים: סגירת הפריימריז (בליכוד) תידחה" (כותרת באתר nrg ביום שני)

מה הפלא - הם מפחדים מהזעם בימין

 

"בלי לנטוש כמה חברים ברק לא עושה שום דבר. הפעם אלה חמשת המוסקטרים שפרשו איתו ממפלגת העבודה" (מתי גולן, 'גלובס')

מישהו אמר אהוד ברח?

 

"האם התורים לניתוחים בביה"ח הציבוריים עומדים להתקצר?" (כותרת ב'דה-מרקר')

זו שאלה רטורית, נכון?

 

חדשות בחדשות

הכתב הוותיק לענייני ערבים של חדשות 10, שלומי אלדר, הודיע על כוונתו לעזוב. זאת בעקבות תחושת מיצוי. גם עורך וואלה, גדי להב, הודיע על סיום תפקידו בתום שנתיים.

הדיון הנוסף שיתקיים בבית המשפט העליון בעניינם של אילנה דיין וסרן ר', יעסוק בשאלות עקרוניות בתחום דיני לשון הרע וחופש העיתונות, כך עולה מהחלטתו של נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס שניתנה השבוע. כך דיווח 'גלובס'.

מדו"ח סיכום פעילות לשכת נציב תלונות הציבור ברשות השנייה במהלך מבצע 'עמוד ענן' עולה כי נרשמו תלונות רבות על הזדהות עם הצד הפלשתיני וכן על שידורים חוזרים של אזעקות ודיווחים על מיקומי נפילות הטילים.