בשבע 520: להציל את התובע מעצמו

תביעה חסרת סיכויים על הפרת זכויות יוצרים עלתה לתובע בתשלום הוצאות משפט של 400 אלף שקלים למפיקי הסרט 'הכלה הסורית'

יאיר שפירא , ט"ו בכסלו תשע"ג

 * פעילים חברתיים שביצעו עבירות פליליות נהנים מפסקי דין סלחניים של שופטים בעלי אג'נדה חברתית * ומדוע ספר שנכתב בצרפתית ותורגם גם לעברית מצוטט בפסק הדין דווקא מתוך תרגומו האנגלי?

לפעמים העוול הוא יתום. לא רק נראה כיתום, בגלל שהוריו מולידיו נפוצו לכל רוח לפני שמישהו ישגיח בכך שהם האחראים למחדל, אלא עוול כזה שבאמת איש אינו אחראי לו. שאין מבקר ואפילו אין עיתונאי נרגן שיוכלו להצביע על האשם. אך גם אם אי אפשר לגרור איש אל עמוד הקלון, הרי עוול צריך פרסום. מי יודע, אולי יעלה בדעתו של מישהו מה אפשר לתקן כדי שעוול ערירי שכזה לא ייצא שוב לאוויר העולם.

המעשה הוא בתביעה שנדונה במשך שנים בבית המשפט המחוזי בתל אביב. התובע הוא תסריטאי שעלה ארצה מארצות הברית בראשית שנות האלפיים, ומאז לא זכה להצלחה משמעותית, לפחות לא בארץ. מיד לאחר עלייתו הוא נפגש עם כמה גורמים בתעשיית הקולנוע המקומית ומסר להם שתי סקיצות של תסריטים. אחת מהם הגיעה לידיו של הבמאי ערן ריקליס, השנייה הגיעה לידי אדם הקשור לחברת ההפקה הנודעת גלובוס גרופ. שניהם החליטו שלא להפיק סרטים על פי תסריטיו של האיש.

כעבור שנתיים יצא לאקרנים סרטו עטור הפרסים של ריקליס 'הכלה הסורית'. חברת גלובוס גרופ, יחד עם עוד שתי קרנות מחו"ל, היתה מעורבות במימון הפקתו. התסריטאי ראה את הסרט וזיהה בו אלמנטים שלטענתו נגנבו משני התסריטים שאליהם נחשפו ריקליס וחברת גלובוס גרופ. הוא מיהר לגרור את כל המעורבים בהפקת הסרט, שמונה במספר, לדיונים משפטיים שארכו כשבע שנים, מילאו מאות דפי פרוטוקול ופרנסו פסק דין מפורט של למעלה משלושים עמודים.

האמת היא שמבט קצר בכתב התביעה, ובוודאי מבט נוסף בכתב ההגנה שהגישו ריקליס וחבריו, היה מגלה כי לתביעה לא היה כל סיכוי. לא היה צורך בעיניהם המיומנות של מומחים לזכויות יוצרים, גם לא לאלו של מומחים לקולנוע. תסריטו האחד של העולה מאמריקה עסק באישה אמריקנית שהתחתנה עם סעודי ועתה מבקשת לשוב לארצה. התסריט השני עסק בהתאקלמותה של משפחת חלוצים אמריקנית בארץ ישראל של תחילת המאה העשרים. 'הכלה הסורית' של ריקליס נסוב על פרידת משפחה דרוזית מרמת הגולן מכלה בת המשפחה שעומדת להינשא לשחקן סורי ולעבור לצד השני של הגבול. סרטו העלילתי של ריקליס היה נאמן כמעט לחלוטין לסרט תיעודי שהוא הפיק שנים אחדות קודם לכן. התסריט של 'הכלה הסורית' היה מעוצב לפרטי פרטים חודשים לפני שמישהו נחשף לשני התסריטים המדוברים.

קווי הדמיון שהתסריטאי טען להם התובע היו לכל היותר פועל יוצא של ז'אנרים דומים שאליהם השתייכו סרטו של ריקליס ושני התסריטים של העולה החדש. לא היה צורך להטריח לבית המשפט אנשי קולנוע מובילים כרשף לוי ויוסף סידר כדי להבין שההפרדה בין גברים לנשים באירוע אינה אלמנט מועתק אלא מאפיין תרבותי של החברה המוסלמית. גם לא כדי לקבוע שעלילה שמתחילה בשעות הבוקר המוקדמות ומסתיימת עם השקיעה עוצבה כבר באלפי סרטים במשך מאה ועשרים שנות קולנוע.  

התביעה היתה חסרת סיכויים מלכתחילה, ואילו תוצאותיו של ההליך המשפטי הממושך עלולות להיות הרסניות ממש. ארבע מאות אלף שקלים עבור הוצאות משפט הטיל השופט אבי זמיר על התסריטאי - לא סכום מופרך בהתחשב בהוצאותיהם של שמונה גופים שמנהלים תיק בבית המשפט המחוזי במשך שבע שנים. אפשר להניח שגם עלות ייצוגו המשפטי של התובע הגיעה לסכום של מאה אלף שקלים ויותר. הוצאה של למעלה מחצי מיליון שקלים על הליך משפטי מיותר יכולה למוטט כלכלית גם תסריטאי מצליח. לפעמים נראה כי חסרים למערכת המשפט כלים כדי להציל אנשים מידי עצמם.


פעילי המחאה התשמשו בהם כדי להמשיך את המחאה. חסר בית

פסק דין בניגוד לחוק

שלושה שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב נאלצו לאחרונה לתקן טעות שיפוטית נדירה של בית המשפט לתעבורה בעיר.

באביב לפני שלוש שנים נסע עמית דיאמנט, מבכירי רוכבי האופנוע בישראל, בכבישי תל אביב. דיאמנט, נהג מקצועי שהשתתף ברכיבות ניסיון ובסרטי תדמית של רכיבת אופנועים, נכנס לצומת באור ירוק, אך אז הופיעה מולו לפתע משאית. דיאמנט ניסה להתחמק מהתנגשות, איבד את השליטה על האופנוע, נחבט בכביש ונפטר ימים אחדים מאוחר יותר בבית החולים. לתאונה היה אחראי נהג המשאית שלא ציית לתמרורים בצומת, ופנה בה שמאלה אף על פי שלא היה רשאי לעשות זאת. הוא הואשם בגרימת מוות ברשלנות.

מעדותו בבית המשפט התברר כי הנהג היה מודע לכך שהוא נוסע בניגוד לתמרור, וכי יש בעברו לא פחות מארבעים ושמונה הרשעות בעבירות תנועה, חלק מהן בשל אי ציות לתמרורים. השופטת שרית קריספין-אברהם החליטה על כן להחמיר בדינו של נהג המשאית, וגזרה עליו 15 שנות שלילת רישיון, 24 חודשי מאסר בפועל ועוד 18 חודשי מאסר על תנאי. העונש הלם אמנם את חומרת האירוע, אך למרבה המבוכה נגד את החוק. העונש המקסימלי שנקבע בחוק לגרימת מוות ברשלנות הוא שלוש שנים, ואילו סך חודשי המאסר שגזרה השופטת, אלו שבפועל ואלו שעל תנאי, הגיע לשלוש שנים וחצי.

בבית המשפט המחוזי לא חלק התובע על כך שהשופטת שגתה, אך הוא ביקש כי חצי שנת המאסר היתרה תופחת מהעונש על תנאי, ואילו עונש המאסר בפועל יישאר על מקומו במלואו. שופטי המחוזי, ברלינר, קרא וסוקולוב, סירבו לעשות זאת. הם הסבירו כי שופט גוזר עונש בין השאר באופן יחסי לעונש המקסימלי הקבוע בחוק. מאחר שייתכן וטעותה של השופטת קריספין-אברהם לא היתה אריתמטית, אלא היא סברה בטעות כי רף הענישה בחוק אינו כולל את המאסר על תנאי, הרי שקנה המידה שלה לגבי רף הענישה היה מחמיר, ולכן הוחמר מצבו של הנהג בשל אותה טעות. הכלל, המשיכו והסבירו השופטים, הוא שבדין הפלילי ספק נזקף לטובת הנאשם. לכן הם קיצרו דווקא את המאסר בפועל בחצי שנה, והעמידו את המאסר הכולל על שלוש שנים, על פי החוק.

 

 הפנתרה השחורה יצאה בזול

שני שופטים מחוזיים חברתיים במיוחד הוציאו בשבוע האחרון מתחת ידם פסקי דין מקילים מאוד על פעילים חברתיים מפרי חוק.

פסק הדין הראשון שייך לשופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה יועד הכהן, ממקימי הסנגוריה הציבורית בישראל ובעברו פעיל במיזמים חברתיים. הוא התבקש לגזור את דינן של שתיים מבין שלוש הפעילות החברתיות בירושלים שהציתו לפני שנה דירה בבניין מגורים. על דלת הדירה המוצתת הן השאירו כתובת גרפיטי של "תג מחיר" וכתובת נוספת "הפנתרות השחורות". משטרת ירושלים לא נזקקה לחקירה מורכבת במיוחד כדי להגיע אל שלוש המציתות, שתיים מהן צעירות יחסית ואלמוניות. השלישית היא איילה סבג, אחותו של חבר הכנסת לשעבר סעדיה מרציאנו, אשר היה מראשי הפנתרים השחורים בשנות השבעים. בסוף העשור הקודם ניסתה סבג להקים לתחייה את התנועה, כשהיא מגובה בתקשורת מפרגנת.  
בחסות ההומלסים הצליחו פעילי מחאת האוהלים של קיץ 2011 לחמוק מצווי הפינוי שהוציאו נגדם בתי המשפט. הם היו מקבצים סביבם מספר דרי רחוב, ומקימים תשתית להמשך מחאת האוהלים ברחובות. כדי לנסות לאכוף את הצווים שהשיגה העירייה, החלו פקחיה לפנות דרי רחוב בכל פעם שהתקבצו במתחם אחד

כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי, מאחר שבדין הישראלי הצתה היא עבירה חמורה במיוחד. "המשלח אש במזיד בדבר לא לו, דינו מאסר חמש עשרה שנים" קובע החוק, המנומק בכך שפעולה כזו יכולה בסופו של דבר להביא לנזק עצום ולנפגעים בגוף ובנפש. העבירה של סבג היא לכאורה חמורה אף יותר. היא וחברותיה ניסו להצית דירה ציבורית של עמיגור, וחוק העונשין ממשיך וקובע כי מי שהצית "במטרה לפגוע בנכס של המדינה, בנכס המשמש את הציבור... דינו מאסר עשרים שנים". סבג, מכל מקום, על פי החלטתו של השופט הכהן, לא תשב עשרים שנה, לא חמש עשרה, ואפילו לא שנה אחת. היא נשלחה לשישה חודשי עבודות שירות בלבד. בין שאר הנימוקים לפסק הדין הסלחני הודגשה פעילותה החברתית.

שופטת חברתית אחרת היא ד"ר מיכל אגמון גונן מבית המשפט המחוזי בירושלים. היא נענתה לעתירה מנהלית של האגודה לזכויות האזרח ועוד שלושה חסרי בית, שביקשו למנוע מפקחי עיריית תל אביב לפנות חסרי בית מרחובות העיר ולהחרים את ציודם.

עיריית תל אביב היא מהחלוצות בטיפול בחסרי הבית ובסיוע העירוני שהיא מושיטה אליהם. אלא שבחסות חסרי הבית הצליחו פעילי מחאת האוהלים של קיץ 2011 לחמוק מצווי הפינוי שהוציאו נגדם בתי המשפט. הם היו מקבצים סביבם מספר דרי רחוב, ומקימים תשתית להמשך מחאת האוהלים ברחובות. כדי לנסות לאכוף את הצווים שהשיגה העירייה, החלו פקחיה לפנות דרי רחוב בכל פעם שהתקבצו במתחם אחד.

העירייה הציגה לבית המשפט חוות דעת מקצועית הטוענת כי קיבוץ של מספר חסרי דיור יחד עם פעילים חברתיים מקצועיים מזיק לתהליכי השיקום שלהם. השופטת אגמון-גונן קבעה בפסק הדין כי מדובר בטענה פטרנליסטית. היא ציוותה על העירייה להכין נהלים שיורו לפקחיה לפנות דרי רחוב רק במקרה של פגיעה קיצונית בסדר ובניקיון, או במקרה של סכנה ממשית לשלום הציבור. היא הטילה על עיריית תל אביב לשלם לאגודה לזכויות האזרח הוצאות משפט של שלושים אלף שקלים.

 

 באנגלית זה נשמע יותר טוב

פסקי הדין של השופטת אגמון גונן תמיד ארוכים יותר מדי. הפעם היא האריכה את פסק הדין עוד יותר מן הרגיל ואף עיטרה אותו בראשיתו ובסופו. בסופו היא הוסיפה מניפסט חברתי-אידיאולוגי שספק אם ראוי שיופיע בהחלטה שיפוטית. אך קטנוני שכמותי מעדיף להיטפל דווקא לעיטור שבראש פסק הדין. אגמון גונן פתחה את פסק הדין בניחוח תרבותי. היא ציטטה מתוך ספרו של הסופר הצרפתי, הסוציאליסט אנטול פראנס. היא ציינה את שם הספר בצרפתית "Le Lys Rouge", אך כמנהג האינטלקטואלים הפרובינציאלים שלנו - את הציטוט היא הביאה באנגלית. פראנס כתב צרפתית כמובן, ואת ספרו אפשר להשיג גם בתרגום עברי. בתרגומו של חיים שלום בן אברהם הוא נקרא "החבצלת האדומה", ובו מופיעה אמרתו הסרקסטית והנהדרת של פראנס, אותה ציטטה אגמון גונן. קבלו אותה, הפעם בעברית: "השוויון המהולל בפני החוק, אוסר על העשיר והעני כאחד לישון מתחת לגשר".