בשבע 520: בליכוד ומחוצה לו

שני הצדדים צודקים בוויכוח האם מקומם של נאמני א"י בתוך הליכוד או במפלגה שמימין לו

עמנואל שילה , ט"ו בכסלו תשע"ג

1.   התאריך הלועזי של היום בו מופץ גיליון זה הוא 29 בנובמבר, או בשמו הידוע יותר בתולדות הציונות - כ"ט בנובמבר. ביום זה מתכוונת הרשות הפלשתינית להגיש בקשה ולקבל לעצמה מעמד של מדינה בעצרת האו"ם. מדובר בצעד חד-צדדי שנקיטתו בידי ממשלת אבו-מאזן היא הפרה ברורה של הסכמי אוסלו. החלטה המתקבלת בעצרת האו"ם ולא במועצת הביטחון היא אמנם בעלת ערך סמלי בלבד, אך אין ספק שיש כאן התקדמות מסוכנת אל עבר ביסוס רעיון המדינה הפלשתינית והפיכתו למציאות שהיא גם לא צודקת וגם נפיצה ומסוכנת.

בשנים האחרונות נרשמה ירידה משמעותית במידת התמיכה במדינה פלשתינית, גם במערכת הפוליטית בישראל וגם בדעת הקהל. מה שקורה כיום בעזה הוא דוגמה מוחשית ומדאיגה למה שצפוי לקרות אם יוסגו כוחות הביטחון והמתיישבים מאחיזתם ביהודה ושומרון. טילי הפאג'ר ארוכי הטווח מעזה מאיימים כבר גם על תל אביב, אבל רק מתי מעט יסכימו להכניס את ערי המרכז גם אל הטווח של הגראדים, הקסאמים והפצמ"רים, להפוך את כפר סבא לשדרות ואת חולון לאשקלון. בשנים האחרונות גברה האהדה וההזדהות עם ההתיישבות ביהודה ושומרון גם בדעת הקהל וגם בקרב הפוליטיקאים. רובו המוחלט של הציבור אינו רוצה לראות שוב את מראות הגירוש וההרס של גוש קטיף, או רבבות ישראלים נדחקים שוב אל מחנות פליטים ושכונות העקורים.

למרות כל זאת, ממשלת ישראל עומדת מול הצעד החמור של הרשות הפלשתינית כשידיה טמונות בכיסיה. הרשות הפלשתינית תלויה לחלוטין בישראל, ויש באפשרותנו להרתיע מראש או להעניש בדיעבד על הפרובוקציה הזאת. הצעד הפלשתיני הזה מתוכנן וידוע כבר זמן רב, והעובדה שעד היום ממשלת נתניהו מגמגמת בתגובתה היא בגדר מחדל חמור. אפשר היה, למשל, להודיע כי בתגובה לשדרוג מעמדה של הרש"פ למדינה ישראל תספח לריבונותה את כל שטחי c ביהודה ושומרון, או אפילו רק את בקעת הירדן. התניה שכזאת הייתה יכולה להרתיע את הפלשתינים, או לפחות להעניק לישראל פיצוי הולם והיו מתעקשים להמשיך בדרכם. יש לישראל עוד הרבה דרכים להרתיע ולהעניש את אבו-מאזן, והעובדה שדבר מאלה לא נעשה מעלה חשש כי חזון המדינה הפלשתינית עדיין לא נגוז, לפחות לא מבחינתם של ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ ליברמן.

2.   אי אפשר שלא לראות את ההישג הנאה לו זכו השבוע נאמני ארץ ישראל בליכוד. חמשת המועמדים שהיו המזוהים ביותר עם האגף הימני - זאב אלקין, דני דנון, יריב לוין, ציפי חוטובלי ומשה פייגלין, זכו להישגים ושודרגו משמעותית לעומת העבר. בצמרת הרשימה מוקמו שרים שהתאמצו להסביר פנים ולצבור אהדה בחוגי ההתיישבות - גדעון סער, גלעד ארדן, סילב
מסקר שערך 'בשבע' השבוע עולה כי למעלה מ-80 אחוזים מקרב בני המגזר הדתי-לאומי מתכוונים להצביע הפעם למפלגה מאוחדת של האיחוד הלאומי והבית היהודי. זהו נתון מצוין שרק הסכמה באווירה טובה על הליכה משותפת תצליח לשמר אותו
ן שלום וישראל כץ. נפלטו מהרשימה השרים דן מרידור ומיכאל איתן, לא רק במסגרת חילופי דורות אלא גם משום שסומנו וסימנו את עצמם כסמנים שמאליים.

באשר לבני בגין, לא יהיה נכון כמובן להזכיר אותו בנשימה אחת עם מרידור ואיתן בכל הנוגע לעמדותיו המדיניות. אך בגין איכזב בצייתנותו העיוורת לפקידות המשפטית ובעמידתו הכנועה מולה. הוא סירב בעקשנות להכיר בעיוותים המשפטיים שעל קיומם הצביע לימים דו"ח השופט לוי. לעמדתו זו של בגין היתה השפעה רבה על כישלון המאמצים להצלת מגרון וגבעת האולפנה, והבוחרים לא שכחו זאת. ההתמודדות מול העוולות והעיוותים המשפטיים היא נושא מרכזי שאי אפשר לדלג עליו במאבק למען זכותנו על הארץ ולמען עמידה איתנה מול אויבינו. דני דנון, זאב אלקין, יריב לוין ואחרים הבינו זאת היטב וזכו לקידום. בגין שהתעקש לא להבין נשאר בחוץ למרות הזדהותו העקרונית ואהדתו להתיישבות.

גם סגנית השר ד"ר לאה נס נפגעה מכך שנתפשה כמי שאמנם תומכת בהתיישבות ובחקיקה לאומית אך לא תשכב על הגדר למענן. כבוגרת אולפנת כפר פינס אשר זכתה לתמיכה על טיקט דתי וימני, הבוחרים ציפו ממנה להיות יותר מבסדר. בפריימריז הקודמים נס היתה האישה הראשונה בליכוד. כעת היא נותרה מחוץ לרשימה, ולאישה הראשונה נבחרה הח"כית ציפי חוטובלי, שהוכיחה לא רק תמיכה אלא גם נכונות להילחם על נושאים לאומיים והתיישבותיים.

 

3.  יש לצפות כעת שכוחם של נאמני ארץ ישראל בליכוד יגבר לא רק בכנסת אלא גם סביב שולחן הממשלה. יחד עם זאת, הקדנציה הקודמת הוכיחה שנתניהו מסוגל לשלוט בממשלתו ובמפלגתו, וכשמדובר בנושאים שהם חשובים לו כמו ההקפאה, מגרון או נאום בר-אילן - רק לעיתים רחוקות מצליחים חבריו למפלגה לקחת אותו ימינה יותר מכפי שהתכוון. בוויכוח על השאלה היכן צריך להיות המחנה היהודי-לאומי האידיאולוגי, בתוך הליכוד או מימינה לו, יש אמת בטיעוני שני הצדדים. את המפלגות שמימין לו נתניהו עלול להותיר מחוץ לקואליציה, כפי שעשה לאיחוד הלאומי בכנסת ה-18. את זה הוא לא יכול לעשות לחבריו מהליכוד. לעומת זאת, היכולת של חברי הליכוד לכופף את ראש מפלגתם ולקחת אותו יותר ימינה היא חלשה לעומת מה שיכולה להשיג שותפה קואליציונית מרכזית ובעלת כושר מיקוח. נראה לכאורה שהנוסחה הנכונה לעת הזאת היא לשלב בין שני המהלכים. מצד אחד ליצור מושבה חזקה ומשפיעה בתוך הליכוד, ומצד שני לבנות מפלגה יהודית-לאומית חזקה מימין לו.

בסיטואציה הנוכחית, אין סיבה לקוות לכך שרשימת הליכוד-ביתנו תקבל יותר מ-35 מנדטים. נאמני ארץ ישראל התברגו יפה בשתי העשיריות הראשונות של הליכוד, ובמקומות שלאחר מכן שובצו מועמדים מהמחוזות שנאמנותם הרבה פחות איתנה. לכן יכול הציבור הדתי-לאומי להצביע בהמוניו למפלגה שמימין לליכוד ובכך לחזק מבחוץ את הקבוצה הלאומית בליכוד, שמקומם של חבריה בכנסת הבאה כבר מובטח.

 

4.   כמה חבל שעוד גיליון של 'בשבע' יורד לדפוס מבלי שנוכל לבשר על חתימת הסכם בין מפלגות הבית היהודי והאיחוד הלאומי. כל יום שעובר ללא בשורת האיחוד מותיר את ציבור הבוחרים חושש ומודאג. הכדור נמצא בעיקר במגרשו של נפתלי בנט. מצבו כעת טוב משקיווה מלכתחילה. במקום להיות אחד משני ראשים של המפלגה המאוחדת, נראה כי כעת מובטח מקומו גם כמספר 1 ברשימה וגם כשר הבכיר. גם רשימה שוויונית בשיטת ריץ'-רץ' לא תהיה ככל הנראה. האיחוד הלאומי צפוי לשלם מחיר מסוים על שרשרת טעויות שהחלה בהפניית עורף לרעיון הפריימריס ונמשכה בפילוג אחר פילוג שהתרחש בתוכו. אבל בנט וחבריו יעשו טעות גדולה אם ינצלו את יתרונם כדי לכפות על אנשי האיחוד הלאומי תנאים קשים ומשפילים, משום שבמצב כזה רעיון האחדות לא יתממש ומצביעים רבים יהפכו לקול צף.

קו המחלוקת בין המפד"ל לאיחוד הלאומי בבחירות הקודמות סבב סביב שלושה או ארבעה מאפיינים עיקריים. באופן כללי, מצביעי האיחוד הלאומי היו ימניים יותר. הם היו גם תורניים יותר, ויחד עם זאת מוכנים להליכה משותפת עם מי שאינם דתיים. ובעיקר, הם היו מהזן השואף ליציאה מהנישה המגזרית וחתירה לעמדת הנהגה. גם נפתלי בנט מתאפיין בחתירה לעמדת הנהגה ויציאה מהנישה המגזרית, ומכאן בא חלק משמעותי מהתמיכה לה זכה בקרב מצביעי האיחוד הלאומי. אבל עדיין רשימת 'הבית היהודי' זקוקה לחיזוק ימני ותורני משמעותי, כדי שמצביעי האיחוד הלאומי יראו בה את ביתם הפוליטי ויתנו את קולם לה ולא לאלטרנטיבה דתית יותר (ש"ס, הרב אמסלם), ימנית יותר ('עוצמה לישראל') או קרובה יותר למוקד קבלת ההחלטות המכריעות (הליכוד).

מסקר שערך השבוע 'בשבע' באמצעות מכון 'מאגר מוחות' בראשות פרופ' יצחק כ"ץ עולה כי למעלה מ-80 אחוזים מקרב בני המגזר הדתי-לאומי מתכוונים להצביע הפעם למפלגה מאוחדת של האיחוד הלאומי והבית היהודי. זהו נתון מצוין שרק הסכמה באווירה טובה על הליכה משותפת תצליח לשמר אותו.