בשבע 520: ככה לא בונים הרתעה

הרס והרוגים לא ישיגו הרתעה. רק אובדן שטח, למשל בצפון הרצועה, לא יאפשר לחמאס להתכחש לתבוסתו

דברים שרואים מכאן , ט"ו בכסלו תשע"ג

 * מתפקדי הליכוד העדיפו מועמדים שהוכיחו מחויבות אידיאולוגית ושמו קץ לעידן הנסיכות בתנועה * הפרישה של ברק טובה לביטחון ישראל, בתנאי שבמקומו יבוא מועמד ראוי כמו בוגי יעלון

העיסוק המחודש בבחירות כמעט השכיח שלפני פחות משבוע היינו במלחמה, ובנינו ושכנינו היו מגויסים. השמאל, שהתנגד מלכתחילה לפעולה יבשתית ודחף להפסקת אש, קיבל את מבוקשו ויצא מרוצה. זאת ועוד: סיום המבצע כאילו אושש את התזות של השמאל לגבי מגבלות הכוח והיעדר פתרון צבאי לטרור. בימין, לעומת זאת, חלוקות הדעות בין הסבורים שרבה תועלת המבצע על נזקו לעומת הסבורים שיצא שכרו בהפסדו.

במשרד ראש הממשלה העדיפו להתמקד בנזק העצום שהסבו המתקפות הישראליות, השמדת הטילים לטווח ארוך ובינוני ופגיעה בפעילים מרכזיים של ארגוני הטרור, כהוכחה לכך שההרתעה הישראלית שוקמה. האופטימיים גם הצביעו על הידוק היחסים עם ממשל אובמה.

העמדה הזאת היא הונאה עצמית. החמאס יפוצה על האבדות שספג. אומדן הנזק לפי סוכנות הידיעות הסינית הוא בסך הכל 300 מיליון דולר, ואפילו אם נצא מתוך הנחה שהסכום גבוה הרבה יותר - מדובר בסכומים שהקטארים, האיראנים ושאר המסייעים לחמאס יוכלו לעמוד בו. ההצטיידות המחודשת של החמאס באמל"ח כבר החלה, והעובדה שטכניקת ייצור הטילים כבר הוטמעה בעזה הופכת את הסיפור לקל יותר. אבדות בסדר גודל של אלף הרוגים ופצועים הן עניין של מה בכך עבור מי שפולחן המוות מביס אצלו את קדושת החיים.

בתחום הדיפלומטי, הממשל האמריקני התפשר בין "זכותה של ישראל להגן על עצמה" לבין שימור ההשקעה של אובמה במשטרים אסלאמיים "פרגמטיים" באנקרה ובקהיר. שוב נקלענו למשחק השוטר הרע והשוטר הטוב, ולאחר שהחמאס התחזק – מצפים מאיתנו לפצות את אבו-מאזן. יאמרו שתרועות הניצחון בעזה הן דברי רהב ריקים, אבל עד היום פועל בקהיר מוזיאון המפאר את "ניצחונה" של מצרים במלחמת יום הכיפורים.

חזרנו למשוואה המסוכנת שלפיה לאויב אין מה להפסיד במלחמה כי לכל הפחות הוא יחזור לקווי ההתחלה. כדי להשיג הרתעה אמיתית, ישראל היתה חייבת לגבות תעריף מינימום בשטח בסיבוב האחרון - למשל על ידי השתלטות מחדש על צפון הרצועה. אם חמאס היה מאבד שטח, הוא היה מתקשה להתכחש לתבוסה.

גם המחיר שישראל צריכה לגבות מאש"ף על הפרת ההסכם הכרוכה בפנייתו לאו"ם חייב להיות במטבע קרקעית, ולא בצורת סנקציות כלכליות שממילא יבוטלו תוך זמן קצר. גם אם נתניהו היה מוכן לכך, הממשלה תתקשה לספח את שטחי C בזמן מערכת הבחירות. לעומת זאת, בנייה באזור E-1 המחבר בין מעלה אדומים לירושלים היא תגובה כואבת שיש עליה קונצנזוס ויכולה לצאת אל הפועל עוד לפני הבחירות.

אלטרנטיבה מוצלחת לברק. יעלון עם נתניהו

תמה תקופת הנסיכים

הדחתם של בני בגין ודן מרידור מרשימת הליכוד היא מהפכה בנוסח מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר. הכוונה איננה למשנתה הכלכלית של מי שכונתה גברת הברזל, אלא למעבר מהנהגה מבוססת אצולה להנהגה המייצגת גישה אידיאולוגית.

עד לשנות השבעים נהגה המפלגה השמרנית בבריטניה להציב בראש הפירמידה שלה את בני האצולה - בוגרי בתי הספר היוקרתיים שחונכו כמעט מלידה על כך שבעתיד הם וחבריהם יובילו את בריטניה. עד לשנות השבעים בית המלוכה גם נהג להמליץ מי יעמוד בראש המפלגה, ולהמלצה הזאת היה משקל. בעוד מפלגת הלייבור היריבה מציגה סדר יום אידיאולוגי, המפלגה השמרנית השתבחה במנהיגיה ובנסיכיה ובגישה פרגמטית. התוצאה היתה שהשמאל הכתיב את סדר היום הרעיוני. בשנות השבעים הגיעה המהפכה, כאשר הסיעה הפרלמנטרית בחרה את ראש המפלגה השמרנית ונסללה הדרך לבחירת ראשי ממשלה מכל שכבות העם. במקום להציג ככרטיס ביקור את הייחוס המשפחתי, המפלגה השמרנית נאלצה להציג מול מפלגת הלייבור אלטרנטיבה אידיאולוגית.
מן הראוי שמשה יעלון לא יישאר בעמדת המתנה ג'נטלמנית עד להרכבת הממשלה וטקס חילופי השרים. עליו לתפוס כבר מעכשיו את המשבצת הביטחונית ולהפוך לדובר הליכוד בנושאי ביטחון במערכת הבחירות. אם יעלון שואף להיות בעתיד ראש ממשלה, הדרך שלו לשם עוברת דרך תיק הביטחון, ועליו לעמוד על שלו

גם בליכוד הסתיימה תקופת הנסיכות, ומעתה ח"כ ושר נמדדים על פי עמדותיהם האידיאולוגיות והנכונות שלהם להיאבק עליהן. בוחרי הליכוד ראו את הנסיכים רוני מילוא, אהוד אולמרט וציפי לבני נוטשים את התנועה ואת רעיונותיה, ואת דן מרידור תומך בתוכנית הגושים. הם הרגישו אי נוחות כאשר בני בגין שכב על הגדר כדי להגן על אליטה משפטית בעלת סדר יום הפוך להשקפתם האידיאולוגית, וסירב להשתכנע גם כאשר דו"ח השופט אדמונד לוי הציג ללא כחל ושרק את פגמיה של אותה אליטה. גרוע מכך: בגין נקט גישה מזלזלת כלפי מי שחשב אחרת ממנו בסוגיה. בכך נעוץ ההבדל בינו לבין רובי ריבלין. גם ריבלין מכבד את הרשות השופטת, אבל ריבלין ידע גם להתעמת עם אהרון ברק כאשר האחרון ניסה להפוך את הכנסת לשפוטה של הרשות השופטת. לכן הוחלפו בני בגין ודן מרידור בח"כים עתירי קבלות מהכנסת היוצאת, שמבטאים בצורה יעילה ומכובדת את ערכיהם של מתפקדי הליכוד. בוגי יעלון, תוך שהוא מיצר על נפילת בגין, ניסח את הדברים בעדינות והסביר שמדובר בתהליך התפכחות שעובר הציבור הישראלי. אפשר להיות חלוץ לפני המחנה כאשר המחנה אמור להגיע אחריך, אבל כאשר המחנה נע בכיוון ההפוך - זהו מתכון לגירושין.

כרגיל, סכיני הפרשנים ננעצות במשה פייגלין, הזר שהתיישב כביכול על כיסאו של בגין, ושבנוסף לקיצוניותו הוא גם רוקם דילים ואפילו מגה-דילים. לא חייבים להיות חסידים שוטים של משה פייגלין על מנת להתרשם שמדובר באדם מקורי, אשר מסוגל לספק לליכוד את מה שיוסי ביילין בשעתו סיפק למפלגת העבודה. הצלחתו של פייגלין איננה משקפת רק את נחישותם של תומכיו להתגבר על תקלות מערכת ההצבעה הממוחשבת. היא מבטאת גם את מודעותם של מתפקדי הליכוד לכך שבעידן החדש מפלגתם איננה יכולה להתבסס רק על ספינים ויחצנות, אלא זקוקה גם לעומק רעיוני.

 

התור של בוגי

מספרים על הנסיך מטרניך, מי שניהל את יחסי החוץ של האימפריה האוסטרית ממלחמות נפוליאון עד לאביב העמים של 1848, שכאשר שמע על מותו של מדינאי מסוים היתה תגובתו: "מסקרן אותי לדעת למה התכוון כאשר נקט בצעד הזה". אמרתו של מטרניך תפורה על מדינאי ופוליטיקאי מסוגו של אהוד ברק. אצל אחד כזה, צעד כביכול תמים של פרישה מהחיים הציבוריים מעורר מיד חשדנות וחישובים. אפשרות אחת שעולה היא שברק נקט בפרישה על מנת שמפלתה של מפלגת העצמאות לא תירשם על שמו. זאת ועוד: כעצמאי ומשוחרר ממפלגת עצמאות יוכל ברק לשוב ולתפוס את מקומו כמר ביטחון, אם בנימין נתניהו יזכה בבחירות הקרובות ויפציר בברק לדחות את פרישתו מהחיים הציבוריים. גם אם אפשרות כזאת היא רחוקה, כדאי לפעול מראש כדי מנוע אותה, ולא רק בגלל התנכלותו של ברק להתיישבות ביש"ע, אלא משום שעזיבתו של ברק טובה למערכת הביטחון. גם אם לא התכוון לכך באמת ובתמים, ברק צודק בדבריו שכל מערכת זקוקה לתחלופה ולריענון. שיטת ההסתמכות על מר ביטחון שנשאר בכהונתו עד שיסתאב איננה בריאה.

כל זאת בתנאי שיימצא מחליף ראוי ובעל פרספקטיבה שונה. למזלו של הליכוד קיים באמתחתו יורש מתאים בדמותו של רא"ל (מיל') משה יעלון. מן הראוי שיעלון לא יישאר בעמדת המתנה ג'נטלמנית עד להרכבת הממשלה וטקס חילופי השרים. עליו לתפוס כבר מעכשיו את המשבצת הביטחונית ולהפוך לדובר הליכוד בנושאי ביטחון במערכת הבחירות. עד עתה, מתוך קולגיאליות ונאמנות לראש הממשלה, יעלון בחר לא להתבלט יתר על המידה. אם יעלון שואף להיות בעתיד ראש ממשלה, הדרך היחידה מבחינתו להתחרות על התפקיד עוברת דרך תיק הביטחון, ועליו לעמוד על שלו.

גם אם סיכוייו של יעלון לכהן כשר הביטחון נראים הטובים ביותר, קיים מועמד פוטנציאלי נוסף - שר האוצר יובל שטייניץ. שטייניץ כיהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון בהצלחה רבה, ובתפקידו כשר האוצר הוכרח להיות בעניינים גם בנושא הביטחוני, בשל העימות התקציבי הנצחי בין משרדי הביטחון והאוצר. הנטייה האופנתית להעדיף שר ביטחון אזרחי עשויה לשחק לטובת שטייניץ. במקרה שנתניהו ירכיב קואליציה עם מפלגה בעלת סדר יום חברתי, העבודה למשל, ובהנחה ששלי יחימוביץ' לא תברח מתיק האוצר כפי שעשה עמיר פרץ, קיימת לכל הפחות על הנייר אופציה ששטייניץ יוסט מהאוצר לביטחון.