בשבע 521: נקבצו עליי

אני כבר לא יכול להתאפק. אין לי כוח לשחק את משחקי הכבוד של השוטר ולחכות לו. כבר אחת ועשרים בלילה, אני רוצה הביתה, והעיקר: יש לי קייס. אני יוצא מהרכב וניגש בצעדים מהירים לניידת. כל הפחד הופך לזעם

אתנחתא , כ"ב בכסלו תשע"ג

 

1.  צריך פעם לבדוק את זה מדעית. ההרגשה שלי היא שלכל אחד יש את הכבישים האלה בחיים שבהם הרכב שלו פשוט נוסע מעצמו. אתה כמעט לא צריך לכוון את ההגה, להוריד גז בסיבובים, לגעת בברקס. הרכב יודע לבד לעשות הכול. מה הפלא? כבר שנים אתה מלמד אותו את הדרך.

מוצאי שבת שעברה, אחת בלילה. אנחנו מסיימים סעודת שבע-ברכות חגיגית לבן-דוד בכפר נעוריי, גימזו, ומתחילים את הדרך הביתה לירושלים. הרכב, כאמור, נוסע מעצמו בכביש המפותל והחשוך, בינות לעצי היער. ברמזור הראשון בצומת אני מתלבט לרגע האם לנסוע ימינה דרך 443 אבל ה"ווייז" טוען שאין עבודות בכביש 1, אז אני מעדיף את דרך המלך. מעל גשר בן שמן אני מאותת שמאלה, מוודא במבט חטוף שאין מכונית שבאה ממול, מכיוון רמלה-לוד, וגולש לירידה לאוטוסטרדה.

ואז הם מסמנים לי בתנועות נמרצות לעצור בצד. שני שוטרי תנועה עם פנסים בידיהם קופצים עלי פתאום מהמחבוא שלהם בחושך. זה מדהים כמה שוטר תנועה זוטר יכול לגרום לכאב בטן. לא אחת שאלתי את עצמי: מה יש לך להסתיר שככה אתה מפחד משוטרים? גנבת משהו? יש לך גופה בבגאז'? הרי במקרה הכי חמור לא הקפדת לאותת ועכשיו תחטוף דו"ח של כמה מאות שקלים. נכון, זה לא נעים, אבל מה הבעתה הגדולה?

אבל במקרה שאנחנו מדברים עליו, במוצאי שבת שעברה, באמת לא ידעתי מה למען השם משטרת ישראל רוצה ממני: זכרתי בפירוש שאותתתי, כל הנוכחים ברכב גם חגרו חגורות, לא דיברתי בסלולרי (עם מי אדבר בשעה כזאת?), במהירות מוגברת ודאי שלא נסעתי (זו הרי פניה חדה), אז מה יכול להיות?

נראה לי ששוטרים מה-זה נהנים מיראת האזרח הקטן. הם מנסים להאריך כמה שיותר את הרגעים האלה. הם הרי אף פעם לא יגידו לך "אדוני, לילה טוב. אני עוצר אותך בחשד לעקיפה מימין". מה פתאום. ככה עוצרים אולי דגי רקק כאיציק אברג'ל וזאב רוזנשטיין. לעבריינים כבדים כמוני הם תמיד יגידו במבט חמור סבר: "אדוני, תן לי בבקשה רישיון נהיגה ורישיון רכב בתוקף". בידיים רועדות (זה לא דימוי ספרותי: הן באמת רועדות) אני מתחיל לפשפש בתא הכפפות ומוצא שם בעיקר חתיכות "קפלא" שהילדים שלי החביאו בנסיעה לצפון בסוכות. הנה, בסדר, אדוני השוטר, כבר אני מוצא את הרישיון, רק אולי אתה יכול לגלות לי בחשד למה אתה עוצרים אותי עכשיו? בבקשה, תן קצה חוט.

 

2.  ברור שאת כל זה אני לא מעז להגיד לו, לאיש החוק. אני רק מגיש לו בדומיה את רישיון הנהיגה ורישיון הרכב והוא בתגובה לא אומר מילה, אלא חוזר בצעדים דרמטיים לניידת, למסוף המחשב שלו שם. אחרי המתנה של כמה דקות טובות הוא חוזר לרכב, ואז, רק אז, יורה עליי את כתב האישום: "אדוני, למה אתה לא מציית לתמרור עצור?".  

ברגע הראשון כבר עמדתי לענות אוטומטית "על מה אתה מדבר? אין מצב שלא עצרתי". אני באמת מקפיד לעצור תמיד בעצור, גם בכבישים שוממים בשעת לילה מאוחרת. אבל פתאום נזכרתי שהאמת היא שהפעם לא. אין אפס. באמת פניתי בבת אחת, אחרי מבט קצר במסלול ממול, בלי שום עצירה מוחלטת.

אבל רגע... יש שם בכלל תמרור עצור? אני הרי נוסע בכביש הזה מאז שהוא נסלל. בפניה שמאלה מגשר בן-שמן לכביש מספר אחת אין תמרור עצור. נקודה. ומדוע שיהיה? מדובר בפניה עם שדה ראיה מאוד-מאוד רחב, אפשר לראות כמעט קילומטרים קדימה אם בא רכב ממול, ובהחלט די בהצצה חטופה תוך כדי נסיעה.

אני לא רוצה להתיש אתכם בפרטים טרחניים של הסדרי תנועה באיזו פניה קטנה, אבל מכיוון שלנסוע אחורה ברוורס לבדוק את הצומת לא יכולתי, ניצלתי רגע קטן של חוסר ערנות אצל כוחות הביטחון (השוטר ניגש רגע לעצור רכב אחר) ושיבשתי הליכי חקירה: התקשרתי לאבא שלי. "אבא, אני מעיר אותך? אל תשאל. הסתבכתי עם המשטרה. אסביר לך אחר כך הכול. אבל תגיד, נכון שבפניה בצומת שמאלה אין תמרור עצור? מהר מהר, תענה מהר", והוא להפתעתי ענה מתוך שינה: "יש שם עצור. לפני בערך עשרה ימים שמו שם בצומת תמרור חדש. מה, הם כבר אורבים שם לנהגים?".

 

3.  כתבתי כאן לא אחת על עניין הזהירות בדרכים. זה באמת נושא חשוב מאין כמוהו שצריך תמיד להתעורר ולהתחזק בו. הרי כמעט בכל תאונה יש את עניין ה"גורם האנושי". ובכן, האם אנחנו, הגורם האנושי, יכולים לומר שאנחנו מספיק זהירים? כמה משמעת עצמית צריך כל מי שעולה לכביש, נהג או אפילו הולך רגל.

ויש גם את הגורם המשטרתי. משטרת התנועה. תפקידה לאכוף, להרתיע, וכן, גם להעניש. הרי אלמלא מוראו של השוטר, איש את רעהו בקו לבן עקפו. הבעיה מתחילה כשהמשטרה מועלת בתפקידה. במקום לעמוד במקומות מועדים לסכנה שבהם אכן חשובה נוכחותם המרתיעה של השוטרים - ויש אינספור מקומות כאלה – בוחרים השוטרים להתחבא בין השיבולים של שדות מושב בן שמן אחרי אחת בלילה ולקפוץ על אזרחים תמימים שעוד לא התרגלו לשלט חדש.

יאמר מיד: אני לא בסדר. הייתי צריך לעצור בתמרור עצור. היה עליי לשים לב אליו. עצור זה עצור. ואי ציות לתמרור עצור, ותיק כחדש, יכול לגרום לסכנת חיים. זה בכל הנוגע אליי, כנהג. אבל מה לגבי השוטרים? ובכן, הם, בהחלטה שלהם, או של מפקדיהם, לעמוד דווקא שם - מסכנים חיי אדם. הרי זה לא שלמשטרת התנועה יש תקציב וכוח אדם בלתי מוגבלים. כשהשוטרים עומדים שם בחושך, נושאים תפילה חרישית שכמה שיותר נהגים לא ישימו לב לשלט החדש, באותם רגעים ממש הם לא עומדים במקום אחר שבו באמת חייבים אותם.

 

4.  אחרי השיחה עם אבא שלי אני כבר לא יכול להתאפק. אין לי כוח לשחק את משחקי הכבוד של השוטר ולחכות לו. כבר אחת ועשרים בלילה, אני רוצה הביתה, והעיקר: יש לי קייס!

אני יוצא מהרכב וניגש בצעדים מהירים לניידת. כל הפחד שלי הופך לזעם. השוטר בדיוק מסיים להדפיס דו"ח על סך 250 ש"ח לנהג המסכן שלפניי. בא לי להגיד לו: "סליחה, שוטר, אתה מוכן לפחות להנמיך את האייל גולן הזה כשאתה נותן דו"חות?", אבל לך תדע איזה סעיף יש בחוקי המשטרה על פגיעה באייל גולן. אז אין ברירה, אני מנסה להתגבר על המוזיקה בניידת. "תגיד, אתם לא מתביישים? אני שנים נוסע פה, המשפחה שלי גרה פה, השכנים שלי, כולם עוברים פה כמה פעמים ביום, ופתאום אתם עומדים ליד שלט חדש ומנסים לעשות קופה על אנשים שבאחת בלילה מפספסים אותו?!". השוטר חושב שניה, ואז עונה לי בשיא הרצינות: "זה לא שלט חדש, אדוני. הוא כאן לפחות שבועיים".

רגע לפני שאני מאבד עשתונות ובאמת מסתבך עם המשטרה הוא אומר: "תן לי לבדוק רגע, מאיר ידידיה, בוא נראה במסוף אם הייתה לך עבירת תנועה בחמש שנים האחרונות". אני עוצר את נשימתי. כל חיי על הכביש בחמש השנים האחרונות חולפים לי מול העיניים. רגע, היה את הקטע ההוא בתל-אביב. לא, זה היה סתם פקח חניה. ומה עם השוטר שבדק לי רישיונות? בסדר, בסך הכול בדיקה שגרתית בכניסה לירושלים. "טוב, מאיר, אני רואה שלא היו לך עבירות. אני נותן לך דו"ח אזהרה. אתה חותם לי כאן וכאן ולא מקבל כרגע לא קנס ולא נקודות".

איזו הקלה. ניצחתי את הרשויות. רגע, אבל על מה בעצם אני חותם אם זה לא קנס ולא נקודות? מה המשמעות של החתימה שלי? במה זה יחייב אותי בעתיד? במה אני מודה? "בלי פרינציפים עכשיו. קדימה, תחתום מיד ונוסעים", אומרת לי אשתי, "עוד מעט שתיים בלילה, הקנס של הבייבי-סיטר בבית הרבה יותר יקר". חתמתי. זועם ומתוסכל נסעתי את שארית הדרך לירושלים על 70 קמ"ש. אני הרי תחת אזהרה ומי יודע, אולי לפני שבועיים שמו פתאום תמרור "אזור דרך עירונית" (מס' 424) בכביש 1 ובעוד רגע יקפצו עלי שני שוטרים מבין שלדי המשוריינים המפוייחים של שער הגיא.

* * *

שלושה עצים עומדים על המדרכה מול "זופניק", השטיבל הוותיק בכניסה לגבעת שאול בירושלים, ולכל אחד משלושתם הוצמד לאחרונה שלט כזה. מושקע, מעוצב, זוהר. מי היהודי האכפתי שטרח להדפיס, לעצב, לניילן ולהצמיד בארבעה ברגים כל שלט לעץ הנדיב? אני לא יודע. אבל בטוח שהוא חטף לפחות פעם אחת דו"ח מיותר במדרכה הזו, שפעם היתה מסומנת, אבל מזמן כבר הכול דהה. האם העירייה שולחת פועלים לצבוע מחדש את אבני השפה? בינתיים לא. האם היא נותנת דו"חות? נראה לי שהתשובה כתובה בבירור על השלט.

צילום סלולרי: ידידיה מאיר