בשבע 521: עניין אישי

משה אלפי
46. תושב מבשרת. נשוי לנטלי ואב לשבעה. במאי ומפיק

עפרה לקס , כ"ב בכסלו תשע"ג

התחלה: אדר תשכ"ו, 3.3.66 שהוא גם יום הולדתו של אדיר זיק, דמות שתתפוס כאן הרבה מקום. בכור ואחריו שני בנים ובת.

אלפי: שם משפחה של "שבט ענק" - יהודים שנדדו לפני מאות שנים מאיראן לעיראק. "כשהם הגיעו שאלו אותם: 'מה אכלתם בדרך', הם ענו עלף - עשב בר". על השבט נמנים גם גורי ויוסי אלפי.

שואבה: החיים החלו במושב לא דתי, אבל לאחר שבגיל רך נעלם הילד באחת השבתות ונמצא לא בבור עזוב אלא צופה בסרט עם צעירי המושב, הוחלט לעבור לבית וגן בירושלים.

 בית וגן: "אני האינטגרציה של בית ספר 'נועם'". כשהוקם בית הספר התעוררה ביקורת על אריסטוקרטיה ובדלנות, "אז הכניסו כמה ספרדים". אבל לא היתה תחושת קיפוח. "קיבלתי את החינוך הכי טוב שיכול להיות".

לימודים: בגלל רצון לשמור על קשר חזק עם בני עקיבא הוחלט ללכת דווקא לקריית נוער. ההימור צלח: "זה היה אחד המקומות המדהימים. פגשתי את עמישראל שלא פגשתי ב'נועם', עם החום והאנושיות". הכיתה זכתה בר"מ חסיד גור שהספיג את התלמידים בקוצקאיות, והתלמידים דרשו והקימו מגמת ארץ ישראל. "זאת היתה כיתה מיוחדת, כל אחד הפך לאישיות בתחומו".

בני עקיבא: "בין המרכיבים הדומיננטיים בחיי". המדריכים היו דמויות משפיעות ומוערכות, הדיונים האידיאולוגיים גרמו להתחבטויות והיתה הדרכה. "בחרתי להדריך את הקטנים, כדי להטביע בהם ערכים ודפוסי התנהגות מההתחלה". היו ביקורי בית ומפגשי הורים, ואפילו טבלת נוכחות שבאמצעותה היה ניתן לעקוב מי בא ומי נושר.

רמז מטרים: בבני עקיבא היתה הזדמנות גם "לפתח את כל הדברים שהיו לי בעצמות": חזיונות אור קוליים, בימוי והפקה של הצגת 'סלאח שבתי' שהועלתה במקומות נוספים בעיר. "זה השפיע עליי ועל חניכיי הלאה".

אור עציון: אחרי ביקור ב'עזתה' וברכה מהבאבא סאלי, הוחלט לנסות דווקא את הישיבה במרכז שפירא. "בתקופתנו הישיבה הזאת היתה כמו עמוד אש לפני המחנה: האווירה בבית המדרש, האינטנסיביות בקשר עם הרבנים".

איתי לגבעתי: סמל מחלקה, "ויש כאלה שעד היום זוכרים לי את זה". מצד אחד לא היה היסוס לפני ענישה של דקה ביציאה, אחרי שהאוטובוס יצא מהבסיס בקציעות. מצד שני, היו ביקורי בית, וגם חינוך, "היה חייל אחד שלא הצליח לזרוק רימון כי הוא פחד". הליווי וההתעקשות הביאו להתגברות. "כמו שהייתי מדריך הייתי סמל, רק שלא ויתרתי לאף אחד".

ההחלטה: אחרי הישיבה היה רצון לבחור במקצוע "משמעותי גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית". כך הוחלט להגיש מועמדות לקורס טלוויזיה לבני ישיבות שנפתח במכללה בירושלים. המועמדות הוגשה, אך תשובה לא התקבלה. אחרי הפצרה הוא היה בפנים. "עשו לי טובה".

הפגישה: "במפגש הראשון כולם חיכו לאחד, אדיר זיק. אני לא ידעתי מי הוא". כשהאחד נכנס לכיתה הוא הכריז: "לא יודע מה מקשקשים לכם בשכל, פה תלמדו לירות בתותחים הכבדים", והוא פקד על כל החבורה להתחיל לתפוס עמדות באולפן. "זאת היתה אהבה ממבט ראשון".

אהבה: יום אחד באמצע הקורס, בעודו מסדר כבלים על הרצפה, פנה אליו זיק והציע לו להשתתף בהפקה. "מאז, במשך 17 שנה ועד שלוש שעות לפני מותו לא נפרדנו". יש המון חוויות, אמיתות ומוסרי השכל שנלמדו ממנו, ולא רק רזי המקצוע.

סוד הקסם: "הוא היה איש אמת, אוהב אדם ואוהב עם ישראל אמיתי, והוא לא היה שחצן. כל זה בא לידי ביטוי בכל דבר שהוא וביחס לתלמידים, לעובדים, לרבנים ולאישי ציבור, וגם לערבי שתיקן פיצוץ בצינור ברחוב. חוץ מזה: מקצוענות מקצוענות ומקצוענות".

מקצוענות: פרויקטים רבים נעשו יחד, החל מהסרט על פועלו של זרח ורהפטיג בימי השואה, "הצילומים נערכו בסין, ביפן, בגרמניה, בפולין, באוקראינה ברוסיה ובארצות הברית", המשך במיצג בבית השרוף וכלה במופעים ותשדירי בחירות. בתחילה אלפי היה עוזר אישי, בהמשך מפיק, שותף ובמאי "ובסוף אפילו יצא שאמרתי לו: 'אני רוצה שעל הפרויקט הזה תעבוד איתי'".

חי וקיים: זיק לא פחד ממותו, "ומבחינתי הוא לא מת. צדיקים במיתתם קרויים חיים, כי הערכים והעולם שלהם נשארים לחיות. הוא אמר: 'איש גדול מגדל אחריו אנשים'".

לגדל אנשים: שנה אחרי סיום הלימודים התקבל טלפון מיצחק רקנאטי, מנהל 'מעלה'. הוא ביקש מאלפי לבוא וללמד. "אמרתי לו שהרגע יצאתי מהביצה". הפשרה היתה שבמקביל תימשך העבודה בשטח ושהחומר המועבר לתלמידים יבוסס על הניסיון בלבד, "עד היום אני מקרין בשיעורים רק סרטים שלי".

מעלה: "תפקידנו כיוצרים הוא לפרוץ ולבדוק גבולות ולהציב מראה מול הציבור. כל דבר הוא דביר וצלים, אבל אתה צריך לבוא ממקום של ענווה ואחריות. כי המון אנשים יראו את זה ואני לא יודע מתי". אם משאירים שטח שהוא טאבו "פושעים מול הקב"ה, כי התפקיד הוא לבחון דברים".

המנהל המתנחל: היתה עבודה בטלוויזיה החינוכית ובערוץ הראשון, ואחר כך בפיילוטים לערוץ 2 כמנהל אולפן. "הייתי נכנס עם זקן וכובע קסקט, ציציות ואקדח. קראו לי 'הפלור מנג'ר המתנחל'. הדמויות המצולמות היו רפי רשף, קובי מידן ונתן דטנר, "וכולם ראו שהמתנחל הזה מחזיק אולפן ומצליח. הייתי משהו אחר, וידעתי שלי לא יוותרו כי אני דתי".

"נאף": אחרי הגירושין הכואבים, הבת הבכורה החלה להסתובב ברחובות. והוא הלך לשם כדי לראות מה זה. הגילוי היה מהמם, "יש גיהינום בעולם וקוראים לו כיכר ציון. יש שם רוע טהור בעוצמות מטורפות. אמרתי: אם הקב"ה גלגל אותי לשם אני חייב לעשות על זה סרט". כך נפתח מסע של שלוש שנים קשות פיזית, כלכלית ונפשית. ולמרות שעברו שש שנים מאז הקרנתו לראשונה, הוא עדיין זוכה להקרנות.

הסנגור: "אם אני צריך לתת דין וחשבון על חיי אני לוקח איתי את הסרט הזה. הוא החשוב ביותר שעשיתי, כי הוא מציל הורים". לפני ואחרי נעשו הפקות שונות.

משפחתי: ההיכרות עם האישה הראשונה היתה בתנועה. "היא כתבה שיר בעלון הסניפי, ואני חיפשתי מי הילדה שכתבה אותו". אחרי חמש שנות חברות הגיעה החתונה. אחרי 13 שנים וארבעה ילדים הדרכים נפרדו, "אנחנו בקשר טוב עד היום".

פרק שני: ההיכרות עם נטלי לסטרג'ר הגיעה אחרי שנתיים לבד. נטלי מכהנת כרבה של בית כנסת בתל אביב ועומדת לסיים את לימודי הרבנות במכון קונסרבטיבי. "היא היתה מההארד קור של 'מרכז'", אבל הפגישה עם הרבנות במהלך הגירושין הביאה אותה להתרחקות קיצונית מהממסד. ההחלטה על חיים משותפים כללה שתי הסכמות: "שנקיים אורח חיים כדת משה וישראל, ושכף רגלה של הרבנות לא תדרוך בחתונתנו. הייתה חתונה מקסימה. לא גדולה אבל מכילה, וגם כל שבעת ילדינו היו תחת החופה".

שבעת הילדים: שלושה שלה וארבעה שלו, שנמצאים בשלבים שונים בחיים, החל מסיום תואר, המשך בסיום טיול מסביב לעולם, שניים בצבא, אחד בישיבת הסדר ושניים בתיכון הימלפרב.

הר הבית: מבקר ותיק על ההר, ג'וק שקיבל מזיק, "עוד לפני 14-13 שנה, כשזה היה נחשב לפסיכי". ביום חתונתו השנייה עלה להר עם ילדיו, "האפר המקלה היה קצת מהבית השרוף וקצת מהר הבית".

סרטן: לפני תשעה חודשים כשהלך לתרום דם אמרו לו ש"משהו לא בסדר". אחרי בירור נתגלה שמדובר בסרטן המעי הגס. "הקולונוסקופיה הצילה לי את החיים, רוצו להיבדק". היתה חצי שנה מאוד קשה, אבל הסרטן הוא "מתנה".

מתנה: "אנחנו חיים באופן כמעט אוטומטי. וכשהקב"ה שם לי ברקס על החיים, היתה לי הזדמנות להתבונן על הכל, מה עשיתי ומה אני רוצה לעשות. יום כיפור אמיתי". והיתה גם ההתוודעות למסירות הבלתי מוגבלת של משפחה, חברים ותלמידים שעשו משמרות סביב המיטה, "ואתה גם מרשה לעצמך להגיד לאנשים דברים שלא אמרת".

איזה טוב ה': היה חשש גדול להפסד של פרנסה בגלל הסרטן. "אבל החלמתי ואני מפיק תוכניות אולפן ל'ערוץ מאיר', מפיק ראשי ב'לטאמה' ומסיים את פרויקט קהילות מדליקות שיוקרן בחנוכה.

קהילות מדליקות: שבעה פרקים על שבע קהילות בחו"ל שמדליקות נרות שבת וחנוכה. מתוך תפישה ש"עם ישראל הוא הרבה יותר גדול, מורכב וחשוב ממי שגר כאן. רציתי להביא פעם אחת את הקול שלהם ולא ממקום של פטרונות". בין המצולמות 'בית צדק' בקנדה - קהילה ימנית לאומית קונסרבטיבית המונה 2,500 איש, בואנוס איירס - קהילה שפותחה על ידי חב"ד, אוסלו ועוד.

אם זה לא היה המסלול: "הייתי מחנך". במחשבה שנייה "היום אני מחנך לא פחות". יש הכרה בכך שהאנרגיות הפנימיות קשורות ביצירה אמנותית וערכית, ולכן העשייה היתה חייבת להיות בשדה הזה.

 

 

ובמגרש הביתי

בוקר טוב: מעיר את הילדים, סנדוויצ'ים לכולם. תפילה וכניסה לרשת לראות עדכוני חדשות, "בשביל לאטמה". פעמיים בשבוע יש יוגה במסגרת מסודרת ובפעמים האחרות יש השתדלות לעשות זאת לבד ולנשום, "העולם שלי מאוד אינטנסיבי".

דיסק: מארש דונודרמה או יוונית, "זאת מוזיקה של נשמה". ויש המון האזנה למוזיקה קלאסית.

שבת: במשך יותר מ-13 שנה יש הקפדה על שעה של חברותא בשבת עם כל ילד. החומר הנלמד: משנה. עם אחד הילדים כבר נחגג סיום ש"ס. "זה חוק בל יעבור שנלחמתי להספיג אותו". אין ויתורים, לא בשבתות שטח ולא באירועים. "הנכס הכי גדול שיש לי".

עיתים לתורה: כל הזמן, למרות שאין מסגרת מסודרת, "אני רואה את הילדים שלי עם דף יומי ומקנא".

אוכל: אחרי הסרטן והמגבלות התזונתיות, יש העדפה לעסוק במשקאות, "יין אדום יבש מיקב 'תניא' של יורם כהן, שהוא מהחבורה שלנו. אני אוהב לתת לאנשים שעובדים איתי לטעום, ואחרי שהם משבחים אותו להגיד שהוא מגיע מיקב מחוץ לקו הירוק".

אחזקת הבית: "היא כל היום יושבת ולומדת תורה". יש שותפות מלאה כולל בישול לשבתות, שטיפת הבית וקניות - אם הוא לא בהפקה. "כך התחנכנו".

מופת: חוץ מאדיר זיק, "ר' יוחנן בן זכאי. הוא היה אדם שהצליח לראות למרחקים ארוכים בעיתות משבר ולהציל את עם ישראל באמת. ללמוד ממנו ולקנא בו קנאה גדולה".

פנאי: "קורא קורא קורא". הנוכחי הוא 'חכמים ד'' של הרב בני לאו, "יצירת אמנות ותענוג למי שמכיר תלמוד. אני מרגיש שיש לי פגישה אישית עם חז"ל".

כשתהיה גדול: אין רצון להיות גדול. יש רצון לעבור תהליך של "להמשיך ולגדול". בטווח הקצר החלום הוא לסיים סרט על עקדת יצחק בראי שלוש הדתות, "הפרשה הזאת לא נותנת לי מנוחה לא ביום ולא בלילה", וכבר הושקעו 30 ימי צילום. "אני בטוח שסרט כזה יהיה חשוב גם פנימה וגם החוצה".