בשבע 521: הזריקה המתוקה

אסתי רמתי , כ"ב בכסלו תשע"ג

 זה ממש לא היה כיף להיות חולה בחנוכה. הללי שכבה במיטה יום, ועוד יום, וביום השלישי, כשהלכו לרופאה, היא ביקשה שיערכו להללי בדיקת דם. אז אמא קפצה עם הללי למאפייה הסמוכה, קנתה סופגניה מלאה בריבה, בדיוק כמו שהללי אוהבת, ואמרה לה: "בואי, מתוקה. נעשה את הבדיקה צ'יק צ'ק, ואחר כך תוכלי לקבל את הסופגניה".

"לא רוצה בדיקת דם!" בכתה הללי הקטנה, "לא רוצה!"

"אין מה לעשות", אמרה אמא, "חייבים. זאת רק דקירה קטנה..."

האחות במעבדה ישבה מול הללי הסרבנית, ולא התרגשה במיוחד. כבר יצא לה לראות לא מעט ילדים כאלה. היא הביטה באמא, וראתה בידה את הסופגניה.

"איזה יופי! אמא קנתה לך סופגניה שתאכלי אחרי הבדיקה?" היא שאלה את הללי. הללי הנהנה.

"אני מכירה סיפור נחמד על סופגניה... על סופגניה שפחדה מזריקות!" אמרה האחות, "רוצה לשמוע?" הללי התפלאה. סופגניה שפחדה מזריקות? היא שכחה לרגע איפה היא נמצאת והנהנה שוב. היא מאוד אהבה סיפורים. "אז רק שימי את היד כאן..." ביקשה האחות כבדרך אגב, "ואני אספר לך".

"דוקטור אפרים היה רופא ילדים. כל היום הוא טיפל בילדים חולים: בדק להם את הגרון ואת הבטן, הציץ באוזניים והקשיב לריאות. אך כשהעבודה במרפאה היתה מסתיימת, הוא היה חוזר הביתה ועוסק במשהו אחר לגמרי. הוא היה פושט את חלוק הרופאים, לובש סינר לבן וכובע טבחים - ומתחיל לאפות. דוקטור אפרים אהב מאוד לאפות! הוא היה מכין עוגות קצפת ועוגיות חלבה, פאי דובדבנים ופחזניות שוקולד.

 

"לפני חנוכה, ד"ר אפרים החליט להכין סופגניות. הללי, אני קושרת לך כאן את הרצועה על הזרוע, טוב? יופי. תפתחי ותסגרי את היד... בכל אופן, הוא הכין קערה ענקית עם בצק שמרים, ואחרי שהבצק תפח, הוא יצר כדורים שמנמנים והניח אותם על מגש. אחר כך הוא הרתיח סיר של שמן, והכניס את הסופגניות אחת אחת פנימה. שם הן טוגנו עד שהיו זהובות ויפות, וד"ר אפרים שלף אותן החוצה בעזרת תרווד.

"'עכשיו, סופגניות יפות שלי, הגיע שלב הריבה!' אמר הרופא, והרים בידו מזרק גדול. כל הסופגניות ניגשו אחת אחת לקבל זריקת ריבה, אך סופגניה אחת נשארה על המגש, רועדת מפחד.

"'מה קרה, סופגניה חמודה?' שאל הרופא. 'אני פוחדת!' מלמלה הסופגניה. 'דוקטור אפרים, אני פוחדת מזריקות! אולי תשאיר אותי בלי ריבה, וזהו?'

"ד"ר אפרים התחיל לצחוק. 'גם כאן פוחדים מזריקות? חשבתי שזה רק הילדים במרפאה! סופגניה שלי, אין לך מה לפחד. זאת רק דקירונת קטנטנה! זה ממש לא כואב!'

"הסופגניות מהמגש החליטו לעודד את הסופגניה הפחדנית: 'סופגי, את יכולה! סופגי, את גיבורה!' הם קראו ביחד שוב ושוב, ולבסוף, סופגי החליטה שאולי הן צודקות. היא נשמה נשימה עמוקה ואמרה לדוקטור אפרים: 'בסדר, דוקטור. אני מוכנה!' "אז הרופא הזריק לסופגניה את הריבה, הנה, ככה... כמו שאני עושה לך... דקירה קטנה וגמרנו... זה ממש לא כאב, נכון? הרופא אמר לסופגניה שהוא ממש גאה בה, איך שהיא התגברה. והנה, גם אנחנו כבר סיימנו!"

האחות הדביקה להללי קצת צמר גפן ליד ופנתה לאמא. "יש לך ילדה גיבורה מאוד, אמא. כל הכבוד לה! אני חושבת שבהחלט מגיעה לה הסופגניה שקנית לה... והנה גם מדבקה".

אמא חייכה להללי והושיטה לה את הסופגניה. "כל הכבוד גם לך", אמרה הללי לסוגפניה שלה, וצחקה, "הנה, שתינו גיבורות. ממש לכבוד חנוכה!"