בשבע 521: האירופים הם אותם אירופים

היחס העוין של מדינות אירופה כלפי ישראל הוא עניין של מסורת. החידוש נמצא בהתנהגות חסרת האחריות של גורמי אופוזיציה כאן

דברים שרואים מכאן , כ"ב בכסלו תשע"ג

 * במערכת הבחירות הנוכחית תופעת הפלגנות עברה ממפלגות הימין אל מפלגות המרכז * דרוש חוק שימנע מעשים כמו של לבני ומצנע, שהקימו מפלגה מתחרה לאחר שהפסידו בהתמודדות על ראשות מפלגתם

במלחמת יום הכיפורים, כאשר ישראל נלחמה על נפשה מול מתקפה מתואמת בחזיתות סיני ורמת הגולן, ברית המועצות הפעילה רכבת אווירית כדי לסייע לבעלות בריתה הערביות ולהשלים את כל הציוד המלחמתי שאבד להן בימי הקרבות הראשונים. לאחר מספר ימי היסוס החליט הנשיא האמריקני ריצ'ארד ניקסון שארצות הברית חייבת לסייע לישראל באותה מטבע ולהטיס לכאן ציוד צבאי. אך האמריקנים נתקלו בבעיה: מטוסי התובלה שלהם לא היו מסוגלים להגיע עד לישראל בלי תחנת ביניים באירופה, אך בעלות בריתה האירופאיות של ארה"ב סירבו בזו אחר זו לאפשר נחיתה ותדלוק של מטוסים אמריקנים בדרכם אלינו. למזלנו ניאותה פורטוגל, שעדיין נשלטה אז בידי שלטון אוטוריטרי, לאפשר את הנחיתה (קיימת טענה שגם הולנד הסכימה בחשאי), וכך דרך האיים האזוריים הפורטוגזים הגיעה האספקה החיונית לישראל.

כל זה אירע כאשר המפה ההתיישבותית מעבר לקו הירוק כללה רק מספר יישובים בגולן, בגוש עציון ובבקעת הירדן. מה שהפריע לאירופה אז היה חרם הנפט שהטילו הערבים והפקעת מחירי הנפט שעשתה שמות בכלכלה האירופית. צרפת, שהפנתה את הגב לישראל עוד לפני מלחמת ששת הימים, עמדה בראש המחנה האנטי ישראלי. שר החוץ שלה, מישל ז'ובר, תירץ את המתקפה הערבית בכך ש"הערבים בסך הכל רק מבקשים לחזור הביתה".

כולם עושים עניין מהחלטתה של גרמניה להימנע בהצבעה באו"ם על הכרה בפלשתין, אבל לא מדובר בגילוי תקדימי של אהדה לפלשתינים על חשבון ישראל. לפני שנתיים שידרגה הקאנצלרית מרקל את נציגות אש"ף בברלין לרמת שגריר. על פי פרסומי 'ויקיליקס', שליחה של מרקל ביקש ב-2009 מהממשל האמריקני לא להתנגד לדו"ח גולדסטון על מנת להטיל לחץ על ישראל. אפילו לפני מלחמת ששת הימים, כאשר מי ששלט בגרמניה היה הדור שדווקא כן ידע את המשטר הנאצי, לא ליקקנו דבש. גרמניה המערבית הגיעה למסקנה שניתן לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם מדינת ישראל רק לאחר ששליט מצרים גמאל עבד אל נאצר החליט להכיר בגרמניה המזרחית. אפילו בחזית המאבק בטרור, שלכאורה היתה מעבר לכל ויכוח פוליטי, רבות מבין מדינות אירופה העדיפו להתעלם מתשתיות הטרור הערבי שפעלו על אדמתן, בתמורה למחויבות של ארגוני הטרור להעניק להן חסינות מפיגועים. גרמניה היתה שותפה למדיניות הזאת - עובדה שנחשפה לאחרונה בצורה בולטת במסמכים שפורסמו על רצח הספורטאים הישראלים במינכן. אירופה בכלל וגרמניה בפרט העדיפו לקיים קשרי מסחר עם איראן, ורק באיחור ובהססנות הצטרפו למאבק מול התחמשותה הגרעינית.

אכן, לאורך הסכסוך הערבי-יהודי ידענו תקופות קשות באירופה, במיוחד בתקופות של משבר כלכלי כמו זה שאירופה עוברת עכשיו. בגלל משבר החובות אירופה איבדה את השפעתה בעולם. ארה"ב מפחיתה את מעורבותה באירופה ומעבירה את הדגש לאזור אסיה. לאחר שניסתה לכפות על מדינות אחרות כללים בתחום איכות הסביבה, אירופה נאלצה לאחרונה לסגת בבושת פנים. הנושא הישראלי מאפשר לאירופים לעשות פוזה כאילו השפעתם הבינלאומית שרירה וקיימת.

אם משהו השתנה לרעה ביחסינו עם אירופה ובנושא הקיטרוג על ישראל בכלל, זוהי התנהגותם של גורמי אופוזיציה כאן, שלמען המטרה של פגיעה בנתניהו הם מוכנים להשתבח בקלונה של ישראל. אהוד אולמרט העמוס בתיקים פליליים מנצל את שהותו בוושינגטון ומחמם את בלייק האונסל, עורך ה'פורין פוליסי', לצאת נגד נתניהו במאמר המופיע תחת הכותרת "התיק נגד נתניהו". תוך הפרה של כללי המשחק בפורום סבן, אולמרט רץ לספר לדיוויד איגנטיוס, פרשן בכיר בוושינגטון פוסט, על הביקורת הארסית שהשמיע רם עמנואל נגד נתניהו.

מי שהזיל דמעות תנין על סילוקו של בנימין בגין מרשימת הליכוד לא הפנים כנראה את אחד העיקרים של מורשת בגין. כאשר מנחם בגין שהה בחו"ל הוא סירב בעקשנות למתוח ביקורת על ממשלת ישראל. האם היה עולה על הדעת שגורם באופוזיציה הלאומית ינצל את דו"ח גולדסטון כדי לנגח את ראש הממשלה אולמרט? אבל לא נותר דבר קדוש אצל מי שהיה מוכן למכור גם את הכותל.

כבר לפני שנתיים שודרג נציג אש"ף בברלין למעמד שגריר. מרקל ואבו - מאזן

דור הפלגה

"כולם מתפלגים ואנחנו מתאחדים", העיר בסיפוק הח"כ והשר לשעבר ומבקר המסעדות בהווה שאול יהלום בכינוס מרכז 'הבית היהודי' שאישר ברוב גדול את ההסכם עם 'תקומה'. יותר משמעותית אפילו מהרשימה המאוחדת לכנסת ה-19 היתה בשורת האיחוד המובטח בין המפלגות בתוך חצי שנה. מפלגה מאוחדת יוצרת רושם הרבה יותר טוב מפדרציה של מפלגות. אכן משהו חדש מתרחש. יש לקוות שאווירת "ניצחוני בני", שגם אותה ביטא שאול יהלום בריאיון לאתר ערוץ 7, תחסוך הרבה צרות. הוותיקים במרכז נראו כה מרוצים מאווירת "מי ילד לי את כל אלה", עד שנמוג החשש שלהם מפגיעה בהשפעתם בעקבות מהפכת הצעירים. בסופו של דבר, ההצלחה בציונות הדתית נמדדת על פי היכולת להבטיח דור המשך.

מנגד צודק יהלום שקשה להיזכר בעוד מערכת בחירות בישראל שעמדה בסימן הפלגנות בצורה כה חריפה. למרבה האבסורד, הפלגנות הבולטת ביותר פשתה דווקא בקרב המפלגות שמציגות את עצמן כמפלגות מרכז. על משבצת המרכז מתחרות ארבע מפלגות – 'קדימה', 'יש עתיד', 'התנועה' של לבני ומפלגת העבודה. לגבי חלק מהמפלגות הללו התיוג העצמי כמפלגת מרכז הוא בגדר גנב
שבט הפוליטיקאים אמנם התאפיין תמיד בבעיה של אגו, אבל זה לא הגיע לממדים שאנו נתקלים בהם היום. לא ראינו בעבר מחזות מבישים של פוליטיקאים כמו ציפי לבני ועמרם מצנע, שהתמודדו בפריימריז על ראשות המפלגה ולאחר שהפסידו הפנו את הגב למפלגתם והתחרו בה
ת דעת של ממש, כאשר כוונתן המוצהרת היא להגיע לגוש חוסם של השמאל בסיוען של מר"צ והמפלגות הערביות. בניגוד לאמרתו המפורסמת של בן-גוריון, נותרנו בגישת "בלי חירות" אבל עם חד"ש ותע"ל. מפלגה שפתוחה לכאורה רק לאופציה משמאל אינה ראויה להיחשב מפלגת מרכז. גם לא מדובר בזן הקלאסי של מפלגות המרכז ההיסטוריות בישראל שהיו מורכבות מיוצאי ימין ויוצאי שמאל. בחלק מרשימות המרכז של היום לא תמצא מועמד אחד שלאחר 2005 היה מזוהה עם הימין. לכן השקיעה לבני מאמצים להעביר לשורותיה את יועז הנדל, על מנת להעניק שמץ של נוצה ימנית לציפורה. טוב שהנדל החליט לבסוף לא להתמסר ליצר הנקם בנתניהו ובכך לתרום להטעיית הציבור. אבל נשים את האמת בפרסום בצד. אם לפי עמרם מצנע הליכוד בראשות נתניהו מציג רשימה מסוכנת לישראל, איך ייתכן שאותן מפלגות מרכז אינן מסוגלות להתאחד מול הסכנה? מפלגות אידיאולוגיות אמורות להיות יותר חשופות לפילוג על רקע חילוקי דעות על קוצו של יו"ד בנושאי דוקטרינה. דווקא מפלגות המרכז, שאמורות לשדר פרגמטיזם ויכולת להגיע למכנה משותף, כושלות הפעם. אותן מפלגות שמבטיחות לנו פוליטיקה נקייה ושלטון תקין, נסחפות למסע מביש של ציד עריקים. מי שרגיל לצאת נגד השפעת היתר כביכול של מפלגות קטנות וסחטניות, דווקא הוא מתקשה להתאחד למפלגה אחת גדולה או אפילו לרשימה משותפת.

שבט הפוליטיקאים אמנם התאפיין תמיד בבעיה של אגו, אבל זה לא הגיע לממדים שאנו נתקלים בהם היום. לא ראינו בעבר מחזות מבישים של פוליטיקאים כמו ציפי לבני ועמרם מצנע, שהתמודדו בפריימריז על ראשות המפלגה ולאחר שהפסידו הפנו את הגב למפלגתם והתחרו בה. נכון ששמעון פרס הקדים אותם כשלאחר הפסדו לעמיר פרץ ערק ל'קדימה', אבל פרס לפחות לא העמיד את עצמו בראש הרשימה, וגם הגיע כחלק ממפץ גדול ולא כהתגנבות יחיד.

ייתכן שהסלחנות כלפי תופעת העריקה נעוצה בתרבות המאדירה את המימוש העצמי והאוטונומיה של היחיד ומשחררת אותו מכיבוד כללי המשחק. השאפתנות האישית החזירית הופכת את המערכת הפוליטית לאנרכיסטית - סכנה שהמחוקק חייב לתת את דעתו עליה. אפשר למשל להטיל על מי שיתחרה על ראשות מפלגתו חובת צינון במסגרת חוק אשר ימנע ממנו להקים רשימה חדשה או להשתלב ברשימה אחרת בבחירות הקרובות.