בשבע 522: מעורב וירושלמי

דייריו של בניין ירושלמי שנאבקים בגורלם הם גיבוריו של ספר בלתי שגרתי, שמאלץ את הקורא להיות שותף בעלילה

שפרה ריפקין , י"ז בכסלו תשע"ג

הוצאת ידיעות ספרים, 174 עמ'

אתחיל מהסוף. 'בעוד לילה' של ראובן טבול הוא ספר שאפתני. כזה שאתה קורא בו פעם ופעמיים ומצליח לזהות רגעים קטנים של רצון עז להיות. להיות אותנטי, תמציתי ובמובן מסוים גם פורץ דרך. עלילת הספר נעה לסירוגין בין ארבעת דייריו של בניין ירושלמי ישן ואפוף מסתורין המחפשים דרך מילוט מן המציאות הקשה סביבם. ר' יוּדֶה האלמן המבוגר, אורי החולמני, תמר הנואשת עם שלושת ילדיה ובני הזוג שטיינברג ניצולי השואה.

הסיפור מקפל בתוכו מטענים רבים, אך המחבר מצליח לגרום לקורא לפרק אותם לפיסות חיים קטנות. למרות הטרגדיות האישיות והכאוס הגדול בחייהם, גיבוריו של טבול אינם מהססים לחלום בקול על מציאות חיים אחרת ונוקטים פעולות ממשיות, כמעט רדיקליות כדי לשנות את גורלם. רק אז מצליח הקורא להבין באמת עד כמה גדול המרחק בין הרצון הפנימי הבוער לכורח המציאות.     

'בעוד לילה' אינו חף מפגמים ומגבלות, ונדמה כי המעברים החדים בין שפת הפואטיקה לסלנג היומיומי יוצרים תחושה של חוסר אמינות כלפי חלקים מסוימים בעלילה. בתחילת כל סיפור הדמויות אינן מגובשות דיין ואמירות מסוימות נוטות להתפרש אצל הקורא כקלישאה או שמא כפרודיה.

טבול מתבונן בגיבוריו בעיניים פקוחות לרווחה, אך יחד עם זאת בחמלה רבה. הוא שם בפיהם אמירות אישיות נוגעות ללב ומאלץ את הקורא לפתח כלפיהן יכולת הכלה. כך למשל תמר, בעלת התשובה, שאהובה קם יום אחד ונעלם והיא בוחרת באובססיביות לחפש אחריו ולהתגעגע, "בימים קשים אני מקרבת את פני לעיניהם של הילדים, רואה את פניך משתקפים אלי מאישוניהם, מחייכת אליך ומקבלת חיוך חזרה. אוף אמא, הם אומרים לי. תפסיקי לנשום עלי כל כך צמוד, יוצא לך ריח רע של סיגריות מהפה". 

לאורך העלילה כולה ישנה תובנה פנימית עמוקה אודות מושגי טוב ורע והווי החיים הדתי-ירושלמי נדחף במכוון גם לאפיון הדמויות ולתיאורן. טבול נמנע מלספר סיפור קלאסי ושובר את המוסכמה המקובלת של זמן ומקום על ידי מונולוגים קצרים ודיאלוגים עמוסי תשתית מקראית בסגנון עגנוני משהו. למרות זאת, 'בעוד לילה' הוא ספר מרשים מכיוון שהוא מסוגל להציף בקורא תחושות והרהורים ולהופכו למעין שותף פעיל בעלילה. טכניקת הכתיבה של טבול הופכת ברגע מילים ואפיזודות לעולם שלם של צבעים ומקומות. רחוב אגריפס, סמטאות השוק ומחנה שנלר הם רק חלק מנופיה של ירושלים המהדקת סביבה את הגיבורים ומעניקה להם נחמה גדולה במרוץ החיים האינסופי. "וכולם בודדים ומחפשים וכמהים", מסכם המחבר, "וכולם סודות המשתוקקים להתגלות, וכולם מבקשים לדעת מנין באו, לאן הם הולכים, ובפני מי הם עתידים לתת דין וחשבון".

'בעוד לילה' ראובן טֶבול