בשבע 522: נו, שוין

אם זה הביטוי היחיד שאתם מכירים ביידיש, כדאי לכם לקרוא את הכתבה הבאה

יעקב בר-און , י"ז בכסלו תשע"ג

 ד"ר יוסף גורי מילא כרכים שלמים בניבים, ביטויים ופתגמים יידישאיים עסיסיים, עם טעם של פעם וחוש הומור שנשמע הרבה פחות טוב בעברית | גורי, בלשן וחוקר שפות, מסביר גם היכן פוגשים את היידיש בעברית העכשווית

כשד"ר יוסף גורי עלה ב-1957 לארץ האבות, העברית לא היתה שגורה בפיו, וגם היידיש היוותה לגביו רק שפת ילדות נשכחת. נוכח עובדה זו, מעורר השתאות ספרו החדש 'אוצר הניבים של היידיש', עם כל הצורעס, האומגליק (האומללות), השרעק (הפחד), הפארצווייפלונג (הייאוש), האויפרעגונג (הכעס), השוואכקייט (החולשה) וכיוצא באלה שבו. הוא מפגין בספר שליטה מפליגה במכמני שתי השפות, הגם שלמעשה היה במקצועו זמן רב מרצה ללימודים רוסיים וסלאביים באוניברסיטה העברית.

ד"ר גורי רואה בספר אמצעי להנצחת הוריו, שהיידיש היתה שפתם, וגם תרומה משלו להפצת השפה, שכעת הוא מפתח אליה יחס נוסטלגי עם הרבה געגועים. לא רק עבר והווה יש כאן, אלא גם עתיד, עם מבט לדורות הבאים ש"כבר לא יהיה להם את מי לשאול".

כשהוא מזכיר את הדורות הבאים, מתגלה ד"ר גורי כאופטימיסט מובהק, שמאמין שכשם שימשיכו להגות בתנ"ך ובשאר אבני המסד של התרבות היהודית, כן ימשיכו לעסוק גם ביידיש. מבחינתו, השמועות על מותה היו מוקדמות מדי וזו לא רק שפה חיה, אלא גם בועטת ותוססת. "אינני יכול להבטיח שידברו בשפה הזאת, אבל אין ספק שילמדו אותה וגם אז היא תהווה חלק בלתי נפרד מתרבות העם היהודי", הוא מוסיף.

העיסוק ביידיש מנציח את ההורים שנספו. ד"ר יוסף גורי

הומור שמגן מהצרות

לא פחות מ-2,240 ניבים מהדהדים מהספר, "א-מאיונטיק!" היו מתפעלים היידישאים. אבל ד"ר גורי משוכנע שהכמות יכולה היתה להיות גדולה יותר אלמלא במקום קונצרט יחיד, מתוקף הנסיבות, היה עומד לרשותו צוות שהיה סורק את יצירות הקלסיקנים הגדולים. כלומר, אין כאן מיצוי.
"העברית המתחדשת שאבה לא מעט מהחיות שלה מהיידיש. מכיוון שלא היו בה סיומות של הקטנה ושל חיבה, היא נטלה מהיידיש. כך אבא'לה ואמא'לה. כך גם חיילצ'יק, שהיידיש שאבה מהשפות הסלאביות והעבירה לעברית"

לדבריו, יחסית לשפות אחרות מתבלטת היידיש בעושר ניביה, "כיאה לשפה עממית עם הומור שכמו הגן על דובריה מהצרות שהיו מנת חלקם. זה לא קורה בשפות אחרות. לדוגמה 'מילון בן יהודה שטראסה' של היקים, שהופיע באחרונה, מראה שהגרמנים יבשים ואולי מצטיינים יותר ב...מארשים".

"העברית המתחדשת שאבה לא מעט מהחיות שלה מהיידיש", סבור ד"ר גורי. "מכיוון שלא היו בה סיומות של הקטנה ושל חיבה, היא נטלה מהיידיש. כך אבא'לה ואמא'לה. כך גם חיילצ'יק, שהיידיש שאבה מהשפות הסלאביות והעבירה לעברית. זה איכשהו דחף את העברית לפתח אמצעי הקטנה וחיבה משלה. הרי הילדון, למשל, לא בא מהתנ"ך וממקורות קדומים אחרים. ולא רק סיומות. היידיש נוכחת בעברית בניבים אופייניים כמו 'אבא שלך לא זגג' ('דיין טאטע איז ניט קיין גלעזער'), במובן של אל תסתיר. זאת דוגמה לניב עם הומור. מצד שני, דומה שכל הצרות שהיו מנת חלקו של העם היהודי מצאו את דרכן אל ניבי היידיש".

שחוק ודמע מלווים את המדפדף בספר. איכשהו, ביידיש זה נשמע עסיסי יותר. תודו שאם אומרים בעברית "שם למישהו רגל" במובן של הכשלה, זה לא מצלצל כמו "אונטערשטעלן א-פיסל עמעצן", כפי ש"שבר את הראש" לא יכול להתחרות עם "ברעכן זיך דעם קאפ", וכשם ש"פרא אדם" אינו בר תחרות ל"א-וילדע חיה". יש לא מעט ניבי יידיש, דוגמת "נייען זיך א-בייטל" ("לתפור לעצמו ארנק"), במובן של מצפה לרווחים, שאין להם מקבילות בעברית.

לצד ספרי ניבים ומילונים רב-לשוניים קצרים הוצאת גם ספרים המוקדשים לדימויים, למטבעות לשון, לפתגמים ואף הספר 'בשורות טובות', המהווה אוסף של ברכות וקללות ביידיש. האם ניתן להבחין בין כל אלה?

"שאלתך במקום. יש בלבול בין כל מה שמנית וגם בשפות אחרות אין אבחנה ברורה. כאן יוצאים דופן הפתגמים שאמורים להיות בהם משל ונמשל. כך 'בישלת דייסה, תאכל את זה', או 'פארקאכן א-קאשע', במשמעות של אם עשית בלגן תהיה אחראי על כך. לעומתם הניבים, הדימויים ומטבעות הלשון קרובים זה לזה".

בין השנים 1993 ו-2006 הוצאת ספר אחת לשנה-שנתיים, ומאז הופעת הספר 'אויפן שפיץ צונג', או 'על קצה הלשון' ובו 500 פתגמי יידיש, כמו נחת על זרי הדפנה. האם חשבת שנגמר הסוס או שמא העבודה על הספר הנוכחי התארכה?

"להגיד את האמת? בהמשך לעזרה שלי במילון הסלנג המקיף שהוציא רוביק רוזנטל, הוא גייס אותי כיועץ גם כשעבד על מילון הצירופים הגדול שלו (אכן, רוזנטל הקדיש בספרו תודה מיוחדת לד"ר גורי  - י' ב"א), אז הספרים שלי חיכו קצת".

ד"ר גורי מהווה הוכחה ניצחת לאימרה שלעולם לא מאוחר, כשהחל בכתיבת שרשרת ספריו לאחר שחצה את גיל 60. זאת בעקבות מעורבותו, כעובד האוניברסיטה העברית, במפעל מילון היידיש הגדול, כשזה הועבר אליה מניו-יורק.

הוא נולד ב-1930 בקובנה שבליטא, לגיטל וללב פודיארצ'יק. "זה שם מסובך", הוא מודה. "כשנולד בני, כדי שלא יצטרכו לשבור את השיניים, 'ציברעכן די ציין', החלטתי בכאב מסוים לשנות לשם עברי. ועכשיו תשאל מניין הגורי".

אני שואל.

"ייעץ לי מי שייעץ שמכיוון ששם אבי היה לייב, כלומר אריה, שיהיה גור, אבל הוא הוסיף שמוטב שיהיה שם עם שתי הברות. אז הלכתי על גורי, כאשר כעולה חדש לא ידעתי על המשורר חיים גורי".

מעניין שקראת לעצמך גורי מבלי שאתה, המילונאי לימים, תדע על מילונאי העבר בעל השם הדומה יהודה גור.

"כאן היה צירוף מקרים. כמובן שעם הזמן לא רק ששמעתי עליו, אלא שדאגתי שהמילון שהוציא יגיע לספרייה שלי".

אי אז ב-1941 שלחו הוריו אותו ואת אחותו הגדולה תמר (שאת שמה העניק לבתו), למחנה קיץ על חוף הים הבלטי, סמוך לגבול גרמניה. מסתבר שזה לא היה פיקניק, כפי שעולה מגלויות תשובה שקיבל לשם מאביו על מכתביו, ובהם תלונות על התנאים שם ובקשות של ילד להחזירו הביתה. "שילמנו הרבה כסף ולא כל אחד זכה במחנה כזה", ניסה אביו לפייסו והמריץ אותו לאכול הרבה בצירוף דברי עידוד בחרוזים.

כעבור 70 שנה, גורי עדיין שומר את הגלויות משם מכל משמר. הן אצלו השריד היחיד ממשפחתו, לצד תיק של אוכל שהשאירה אצלו שם אחותו, ש'נפשה' באגף אחר של המחנה, חגורה משמלתה וארנק של מעות. זה מה שנשאר ליוסינ'קה, הילד מאז, מהמשפחה שהיתה לו.  

לילה אחד החרידו אותו שם משנתו רעמי הפצצות, כשהנאצים הסתערו על ליטא. עד היום הוא משוכנע שחייו ניתנו לו במתנה לאחר שיצא מהמלחמה בלא פגע, פרט לאובדן משפחתו, שעם הניתוק ממנה התנתק גם מהיידיש.

"קפצתי בבהלה מהמיטה, לקחתי מה שלקחתי ורצתי לתחנה, לאוטובוס שהיה אמור לנסוע לקובנה", הוא משחזר. "עם כמה חפצים בידיים נדחפתי בקושי רב פנימה. כשהתיישבתי ליד החלון, מאושר שהצלחתי לתפוס מקום, הבחנתי בחבר קצת יותר גדול ממני בוכה למטה. אני לא יודע מה עבר לי בראש באותו רגע, כשקפצתי אליו כדי להרגיע אותו. זה אולי הציל את חיי. במקום לחזור לקובנה, ברחנו צפונה, ללטביה. שם עלינו על רכבת משא שהביאה אותנו לבית ילדים על גדות הוולגה, בו שהינו שלוש שנים".

הרחק ממוראות המלחמה, גורי הילד למד שם ונהנה מתנאים סבירים פחות או יותר, פרט לדאגה להוריו ולאחותו מבלי לדעת שנספו באקציה הגדולה. כשחזר לעירו בתום המלחמה, מצא בביתם משפחה ליטאית. כך נותר בודד בעולם, אבל מוקף בחברים בבית היתומים. הוא סיים בהצטיינות הן בית ספר תיכון בקובנה והן לימודי שפה וספרות רוסית באוניברסיטה בוילנה.

אנטישמיות? "כשסיימתי בהצטיינות את האוניברסיטה, הובטח לי שאשלח ללימודי דוקטורט במוסקבה. אבל ההבטחה לא מולאה בתואנה שאני יהודי ולא ליטאי, מה שהכעיס אותי מאוד. הבנתי ששם לא המקום שלי. רציתי לצאת לישראל, אבל שערי ברית המועצות היו נעולים. מה עושים? התחתנתי בנישואין פיקטיביים עם בחורה יהודייה, בת למשפחה פולנית. זה מה שאפשר לי ב-1957 לעלות ארצה מפולין".

בקלות?

"לא בקלות. נעזרתי בפרוטקציה" (גורי הוא קרובו של ד"ר אבא גפן, מי שהיה שגריר ישראל ברומניה וייסד את מפלגת הגמלאים הראשונה – י' ב"א).

 

 מי מאכיל אותך לוקשים

גורי הגיע הנה עם זוגתו, אילנה (סווייטה), בת עירו של הצייר מארק שאגאל, ויטבסק, אותה הכיר  בדרך לארץ. הם נישאו בקיבוץ גן-שמואל, שם עשו את חצי השנה הראשונה שלהם בישראל. אפשר שהוא היה ממשיך לעבוד בלול ובשדה כקיבוצניק מאושר, אלמלא דחף אותו הצד האקדמי שבו לעזוב. עד שהתפנתה לו משרה באוניברסיטה העברית, עבד שנים אחדות בארכיון 'יד ושם'.

לדבריו, יד המקרה הביאה אותו להתגורר ברמת בית הכרם בירושלים, ברחוב הנקרא בן-ציון דינור, על שם שר החינוך בעבר, שקיבל אותו לעבודה ב'יד ושם' כשעמד בראשו. רעייתו המשיכה לעבוד שם שנים רבות אחריו. הם הורים לעורך דין ולעובדת סוציאלית ולהם שישה נכדים, כשהמשפחה חווה את עיסוקו המילונאי. עדות לכך יש בצילום שבו נראה הבן, אריה, ישוב כילד על ברכי אביו, בעוד זה שקוע בכרטיסיותיו.

ד"ר גורי מציג בפניי את אחת הכרטיסיות שבהן אצור החומר לספריו. בעודו עושה כן, נושא אותי זכרוני 34 שנה לאחור, כשבאתי לראיין את המילונאי אברהם אבן-שושן, עם זכייתו בפרס ישראל. כשאני מספר לאיש שיחי על הכרטיסיות שהראה לי אבן-שושן ובהן היו רשומים ערכי מילונו בסדר מופתי במכונת כתיבה קטנה, ד"ר גורי מחייך חיוך מאוד מסוים.

"הכרתי אותו אישית, אפילו היטב", הוא סח. "ביקרתי לא אחת אצלו, ברחביה, בתחילת שנות ה-80, כשרציתי לחבר איתו מילון פתגמים עברי-רוסי. 'זה רעיון לא רע, אבל חכה עד שאגמור את הקונקורדנציה לתנ"ך', הוא אמר. חיכיתי, הוא סיים את המשימה שהוא לקח על עצמו ואז, ב-84',  נפטר. עד היום אני בקשר עם בנו, יובל".

ספר לדור שלא-ידע-את, מה אתה זוכר מאבן-שושן?

"אני זוכר אותו כאיש מאוד נחמד. על כך יכולת גם אתה לעמוד כששוחחת איתו. אגב, את הקשר איתו התחלתי כשהייתי עדיין עולה חדש. כתבתי לו הצעה לגבי אחד הערכים במילון והוא הבטיח ליישם במהדורה הבאה".
אם יש שמץ של ספק בהיות העברית והיידיש שפות אחיות, מהספר עולות דוגמאות למכביר לדבר. "שווארצע שאף" היא אכן "כבשה שחורה" במובן המוכר. כך גם "שווימען קעגן די שטראם", היינו "לשחות נגד הזרם" ו"כאפן ביים ווארט", כלומר "תפס במילה". "עכשיו כולם ידעו מניין זה בא לעברית", מעיר גורי בחיוך

אם להשוות בין הכרטיסיות שלכם, מדובר בשתי אופרות שונות.

"נו, כן, מי משתמש היום במכונת כתיבה. באשר למחשב, הוא משמש אותי לצרכים אחרים. כך שאני מעדיף בכתב יד".

מה הנחה אותך בבחירת הניבים ל'אוצר' שלך?

"החוש שלי. גם שאלתי דוברי יידיש ממקומות שונים אם הניב היה נפוץ בדיאלקט שלהם. עם הזמן יודעים מה לתת ומה לא".

כשנכנסים לעובי הקורה, הניבים מתגלים כתשבץ היגיון. אם ניקח ניב יידישאי כמו "ארויספרעסן פון א שטיין דאס וייכע", הרי איש אינו לוקח ברצינות את התרגום המילולי "לסחוט מהאבן את חלקה הרך". ממתי סוחטים אבנים? הרי הכוונה למשהו שאיננו בר ביצוע, כשהמקבילה בעברית – "להכניס פיל בקוף של מחט" – רחוקה.

או למשל "פון דערפל איז געווארן א שטעטל", כלומר הכפר הקטן הפך לעיירה. ובכן, העיירה נוסח הגולה היא כבר מזמן נחלת העבר, אבל הנמשל של גדל, או התרחב, נותר בעינו. כך גם, לדוגמה, כשאומרים "שטאפן אים מיט לאקשן", איש לא יאמין שהכוונה היא להלעטה באטריות. זה כמו שאומרים בסלנג שלנו "להאכיל אותו לוקשים", או פשוט "לעבוד עליו".

לאקשן-או-לא, אם למי מאיתנו יש שמץ של ספק בהיות העברית והיידיש שפות אחיות, מהספר עולות דוגמות למכביר לדבר. "שווארצע שאף" היא אכן "כבשה שחורה" במובן המוכר. כך גם "שווימען קעגן די שטראם", היינו "לשחות נגד הזרם" ו"כאפן ביים ווארט", כלומר "תפס במילה" ועוד ועוד. "עכשיו כולם ידעו מניין זה בא לעברית", מעיר מחבר ה'אוצר' בחיוך.

העברית 'גנבה'?

"בוא לא נאמר זאת כך, אבל אנחנו יודעים מניין הגיעו רוב העולים עד קום המדינה".

ומניין 'גנבה' היידיש, לבד מהעברית פה ושם?

"הבה לא נאמר ש'גנבה', אלא שבכל מקום שבו גרו יהודים, כמו גרמניה וכמו רוסיה, הם הושפעו מהשפה המקומית והטמיעו ביידיש, לצד מילים עבריות הקשורות לדת".

ובאשר ללאדינו, מקבילת היידיש בקרב הספרדים?

"שום קשר בין שתי השפות, פרט לכך שלכל אחת מהן יש רשות משלה. ההבדל ביניהן הוא שאם אצל הלאדינו, שם יצחק נבון הוא יו"ר הרשות, לא רבים, ברשות היידיש לא מפסיקים לריב. נו, מה לעשות, זה כנראה טבעם של יהודים, מה גם שביידיש אין אוטוריטה כמו נבון".

 

בסוף היהודי מנצח

בסיפא של הספר מובאים נושאי הניבים, ובעקבותיהם המילים המשמשות את הניבים. כאן אני מצליח לטמון פח לד"ר גורי. כשאני שואל אותו מה המילה השכיחה ביותר בניבי הספר, הוא מתלבט ומתחבט ולבסוף מצביע על "הארץ", כלומר לב, וטועה בגדול. שכן ה"הארץ" כבודו במקומו מונח עם 59 אזכורים, ומקדימים אותו ה"קאפ" (הראש) עם 60 אזכורים וה"האנט" (היד) עם 61 אזכורים. אבל הכתר כולו של "די אויג" (העין) עם לא פחות מ-81 (!) אזכורים. הכיצד? ד"ר "לאשן" מופתע ואין לו הסבר לכך.

מה בשום פנים ואופן לא ייכנס לספרי הלשון שלך? מה לא עובר אצלך את הסף?

"גסויות! אפילו הצלחתי להתחמק מהן בספר הברכות והקללות שהוצאתי".

בשורה התחתונה, איזו דמות של יהודי עולה מהניבים שבספר?

"נראה לי שעולה כאן דמות של מי שעל אף כל הרדיפות והמכות, ובראשן כמובן השואה, יוצא בסופו של דבר כמנצח".