בשבע 522: חתונה בחצר של מרים

למרים שושנה אין סלון: החדר המרכזי בבית מלא בשקי בגדים, שולחן ענק לבישולים ושמלות כלה שמשתלשלות מהתקרה

שפרה ריפקין , י"ז בכסלו תשע"ג

 היא כבר הפסיקה לספור את החתונות שערכה בחצר ביתה לזוגות מעוטי יכולת, כשהיא מבשלת את האוכל ותופרת את השמלה, והנכד שלה משמש כתקליטן | בשאר הזמן היא מסייעת כלכלית למשפחות, משמחת קשישים בודדים ומשמשת אוזן קשבת למשפחות שנקלעו לקשיים

יום חמישי בערב. צינה ירושלמית עוטפת אותי ומזרזת את צעדיי לעבר ביתה של מרים שושנה (77) בשכונת רוממה הצמודה לתחנה המרכזית. צלצול קצר בפעמון ואני מול פניה המאירות של מי שכונתה "הלב הרחב של ירושלים". "שלום, נשמה", היא אומרת לי בחום שממיס ברגע את הקור הגדול מסביב, "בואי, תיכנסי". אני מנסה להשתחל פנימה, אך שקיות עמוסות בגדים וכלי מיטה חוסמות את דרכי. "אנשים נותנים לי, ואין איפה לאחסן", היא ממהרת להתנצל, ומושיבה אותי מול צלחת עוגיות ענקית ("יש עוד בתנור") וכוס קפה מהביל. "זה קפה שחור עם חלב. גם טעים וגם יחמם אותך". על הגז מבעבע במרץ סיר דגים ענקי, וריחו הנהדר מתפשט לכל עבר.

אני מעיפה מבט מסביבי ומגלה כי כל פיסת רצפה מנוצלת עד תום. ארגזים עמוסי מצרכי מזון עומדים הכן, מוכנים למשלוח. ארבע שמיכות חורף גדולות, מקופלות בסדר מופתי, נחות על שני כסאות אוכל, ומן התקרה משתלשל קולב גדול שעליו תלויות שמלות כלה יפהפיות, מעוטרות תחרה ופנינים. בתוך כל המולת החסד הזו, אני שמה לב שמשהו חסר. "אין לך סלון?" אני שואלת מופתעת, תרה בעיניי אחר כורסה קטנה שתרגיע במקצת גב דואב בסוף יום עמוס. "אין מקום", היא עונה בפשטות. "צריך לאחסן את כל החבילות. אם הייתי שמה פה ספות, לא היה מקום לשולחן". אותו שולחן עץ שעליו מדברת מרים שושנה מהווה את מרכז העצבים של מפעל החסד שלה. בימות החול הוא משמש בסיס לחיתוך ירקות ולאריזת בגדים ומוצרי מזון, ובהגיע שבת נפרשת עליו מפה לבנה, ועשרות סועדים יושבים סביבו ונהנים מתבשילי המארחת, מעשה ידיה להתפאר.

כדי להבין לעומק את היקפה של התופעה הפלאית הזאת, צריך רק להתבונן. המראות והצבעים של הערבות ההדדית שגברת שושנה מנצחת עליה ביד רמה ניבטים אלי מכל פינה בבית הקטן הזה. פעילותה האינטנסיבית נחלקת בין הגמ"ח המרכזי שנועד לחתן זוגות מעוטי יכולת, לבין השאלת שמלות כלה, חלוקת מוצרי מזון ופרויקט שידוכים מפואר אותו היא מפעילה יחד עם צוות שדכניות מנוסה.

בעת שיחתנו נרשמות כל העת הפסקות קצרות. "מישהו צריך לבוא לקחת שקית, ואני רק רוצה לסדר לו את הדברים יפה", היא מתנצלת, כשברקע מתנגן ללא הרף מצעד טלפוני רועש שלא היה מבייש שום משרד פעיל בארץ. "זה נראה לך המון? יש הרבה צרות לצערנו", היא נאנחת ומסתייגת במהירות מהרושם הקשה שהותיר המשפט בחדר. "אבל ה' עוזר. תדעי לך שה' עוזר. יהודים הם עם של חסד, וזה מה שיציל אותנו מכל הרשעים מסביב". החסד, לפי דבריה, אפשרי בכל מקום ויכול לבטל גזרות קשות על היחיד והכלל. עוד במרוקו נהגה מרים הפעוטה לראות את אביה שולף חופן מטבעות מתוך כד חרס ומחלקו לעניי העיר. "אף אחד מאותם נכבדים של העיר לא חקר אם האיש שמבקש עזרה הוא עני או מתחזה", היא מעירה, "כולם נתנו לשם מצוות צדקה". 

מרים שושנה מדברת על מרוקו, ארץ הולדתה, בגעגוע מהול בעצב, ואני לא מתאפקת מלשאול על כאב שתי המולדות. "אדם לעולם לא שוכח איפה הוא נולד, אבל אנחנו היהודים לא נקשרנו לשום ארץ חוץ מארץ ישראל". את הארץ המובטחת אני פוגשת אצלה לאורך הריאיון כולו, ובנקודות מסוימות מרגישה נפעמת נוכח כמיהתה העזה לארץ התנ"ך, זו שבאה בטבעיות כל כך למי שנולד כאן.

בקהילה החרדית הסגורה מעדיפים להגיע אליה מאשר לפנות לשירותי הרווחה. מרים שושנה

 מענק מבן גוריון

מרים נולדה כבת בכורה מבין עשרה אחים. אביה היה יהלומן עשיר שהחזיק בבעלותו חמש חנויות (!) עמוסות תכשיטי זהב, לאורך השדרה המרכזית של העיר פורליוטה. בשנת 1947, לאחר שתכפו ההתנכלויות מצד ערביי המקום, החליטה המשפחה לעזוב. "באותם ימים, מי שדיבר על רצונו לעלות לארץ הסתכן במאסר", היא מגלה, ומתארת את מאמצי ההורים לקפל במהירות את עסק
"קיץ אחד היה מחסור חמור במים בכל היישוב היהודי. בעלי, שהיה צמא מאוד, ביקש מאחד הערבים שהכיר קצת מים לשתייה. אבל האיש סירב להשקות אותו למרות שהפחים שלו היו מלאים". באותו רגע נשבע הנער היהודי המושפל שכל אדם שיפנה אליו בבקשת עזרה יזכה למענה
י המשפחה ולהימלט ארצה. לצורך המבצע החשאי סילק אביה את כל הזהב המקורי מחלונות הראווה והניח במקומו זהב מזויף. "הערבים לא הבחינו בהבדל", היא צוחקת ומשבחת בגאווה לא מוסתרת את אביה הנערץ, שהכין את משפחתה למסע הארוך "כמו חיילים שיוצאים לחזית". כדי להטעות את השכנים הסקרנים ולשדר עסקים כרגיל, נתלו סדינים רטובים בחזית הבית המפואר כחצי שעה לפני מועד הבריחה המיועד. כל אחד מבני המשפחה קיבל דרכון מזויף "שעלה כמו דירה במרקש", והוזהר לשמור עליו קרוב ללב. לאחר נסיעה "קצת לא נעימה" באוניית משא ושהות קצרה באלג'יר, מגיעה המשפחה לחופי הארץ.

כשאני מבקשת ממנה לתאר את הרגע שבו דרכה כף רגלה לראשונה על אדמת ארץ ישראל, עיניה מצטעפות וקולה נעשה צרוד. נראה כי השנים הרבות שחלפו לא הקהו את זיכרונה, והתמונות עדיין צרובות על לוח ליבה משל התרחשו אמש. "אבי, הרב יחיאל אוחנה ע"ה, בירך 'שהחיינו' בשם ומלכות ונישק את רגבי האדמה, וכמוהו עשו כל יהודי מרוקו. מגיל קטן ידענו שיש ארץ שעוד נגיע אליה, רק לאף אחד לא היה מושג מתי. ההורים שלי מעולם לא הצטערו שהשאירו רכוש רב מאחור. העושר שלנו היה רק אמצעי כדי להגיע הנה". לפני כשנתיים נסעה שושנה לביקור שורשים בעיר הולדתה. כשהגיעה לחנויות הזהב של משפחתה, שמאז נתפסו על ידי מוסלמים, הראה לה אחד המוכרים את חשבון החשמל שהוא משלם, כשבראש הדף מתנוסס עדיין שמו של אביה כבעל המקום. 

לאחר התאקלמות מהירה יחסית ("למי היה זמן להתבכיין? כולם היו עסוקים") קבעה המשפחה את ביתה בשכונת ממילא בירושלים וזכתה לחיזוק בלתי צפוי מאיש העלייה השנייה, דוד בן גוריון. זה הכריז כי משפחה המונה עשרה ילדים תזכה במענק כספי של מאה לירות ("פעם היה כבוד למשפחות גדולות. היום?! עזבי. חבל על הדיבורים"). בני הזוג אוחנה עלו בגורל ובן גוריון, מלווה בשניים מעוזריו, הגיע לדירתם ופרט מול עיניה המשתאות של האם 100 לירות טבין ותקילין. "הוא היה נמוך ושמנמן", משחזרת מרים בהומור, "בלי הרבה שערות על הראש".  

בשנות ה-50 החליטה ממשלת ארה"ב לרפד את שלטונות מרוקו במיליוני דולרים בכדי לאפשר את יציאתם של עשרות אלפי יהודים למדינה הקטנה שזה עתה קמה. השוחד עזר, ובגל העלייה הגדול הצטרפו למשפחת אוחנה חבריהם וקרובי משפחתם שנותרו מאחור. "היה לנו מזל גדול כי היינו עשירים ויכולנו לקנות בית", היא מעידה ונזכרת בתקופת הצנע ששררה אז בארץ, ושלחה משפחות רבות לעמוד יום שלם בשמש הקופחת כדי לקבל כיכר לחם אחת "יבשה ודחוסה מאוד". למרות המחסור החמור במוצרי מזון, לא נרשמה עצבות מיוחדת. "היינו מאושרים שאנחנו בארץ שלנו, עם האבות והאמהות הקדושים. הרבה יהודים חלמו להגיע כמונו ולא הצליחו".  

מה שמרים שושנה אינה מספרת בקול, היא קבלת הפנים הקרירה אשר לה זכו המהגרים החדשים משכניהם הצברים ילידי הארץ. הגם שלטענתה שררו ביניהם יחסי שכנות "נחמדים", נראה כי היהודי החדש התקשה לקבל את מנהגם ולבושם השונה של יהודי צפון אפריקה וחיפש דרכים מקוריות לתהות על קנקנם. "אבא שלי הגיע ללשכת התעסוקה וביקש עבודה", היא מגלה, "הפקידים אמרו לו 'אתה תהיה גנן במשרד הדתות' והוא היה מאושר. שמעתי אותו אומר לאמי: מה זה משנה? העיקר לעבוד בארץ ישראל".

קצת לפני מלחמת השחרור נישאה מרים לרב מאיר שושנה מחברון, ניצול פרעות תרפ"ט, והזוג הצעיר הקים את ביתו בשכונת הר ציון שננטשה על ידי האנגלים. "בגג הבניין שלנו שמרו שני יהודים", היא משחזרת, "לילה אחד, בדיוק כשהחליפו משמרות, פתח ערבי באש והרג את אחד השומרים". הרצח לא הרתיע את החבורה האידיאליסטית, שהחליטה להעמיק את אחיזתה במקום ולצרף אליה יהודים נוספים כדי "להשלים מניין בשבת קודש".

 

 מאה מנות דג, 35 קילו עופות

בתחילת שנות השישים פתח בעלה מאיר את 'דפוס השושנים' בשכונת מאה שערים בירושלים. הרב שושנה ראה ברכה בעמלו, והשתמש בחלק נכבד מהכנסותיו כדי לארח אנשים גלמודים וקשי יום. "כל ליל שבת הוא היה מביא לי אנשים שלא היה להם מה לאכול. התרגלתי לבשל בכמויות גדולות כדי שלא יבוא מישהו ויהיה חסר לו אוכל", היא מספרת, משתהה קמעה ואז מפטירה "חס וחלילה". מגוון הסועדים כלל נערים מהיישוב הישן שהוריהם ניתקו עמם קשר, עולים חדשים שאין להם קרובים בארץ ואלמנות צעירות.

את הלהט לסייע לכל אדם היא שואבת ממקרה שאירע לבעלה בחברון של ימי המנדט. "קיץ אחד היה מחסור חמור במים בכל היישוב היהודי. בעלי, שהיה צמא מאוד, ביקש מאחד הערבים שהכיר קצת מים לשתייה. אבל האיש סירב להשקות אותו למרות שהפחים שלו היו מלאים". באותו רגע נשבע הנער היהודי המושפל שכל אדם שיפנה אליו בבקשת עזרה יזכה למענה. "הוא הרגיש על בשרו את התחושה הקשה כשמישהו נזקק לבריות".

מיזם החסד הראשון התחיל לפני כחמישים שנה, בעקבות מפגש עם בחורה יתומה ממושב שואבה, "ומאז אני כבר לא סופרת כמה כלות חיתנתי". אותה כלה הגיעה לביתם וסיפרה כי אין בידה אפשרות לשלם עבור הוצאות החתונה. הזוג שושנה נרתם לסייע והציע את חצר ביתו לעריכת החופה. מרים התעקשה לבשל והביאה כתגבורת את סימה עובדיה, חברתה הטובה ביותר וגיסתו של הרב עובדיה יוסף. "תכתבי שהיא זאת שחותכת את כל הירקות לדגים. לפעמים לוקח לה יום שלם עד שהיא מסיימת". בתום השמחה מבינים בני הזוג שושנה כי מפעל חייהם רק מתחיל. "בעלי היה משיג שולחנות וכיסאות ואני הייתי תופרת את השמלות ומבשלת". התפריט, שנותר קבוע עד היום, כלל מאה מנות דגים "אני סופרת אותם כמה פעמים כדי שלא יחסר", 35 קילו עופות, אורז עם אפונה ושישה סוגי סלטים. "לפי העונה. כל פעם ירקות אחרים". כשנפטר בעלה לפני שבע שנים, היא הגבירה את קצב העבודה ל-12 שעות ביממה.     

 

 עסק משפחתי

כל זוג שעומד להתחתן יודע כי מדובר במבצע לוגיסטי מורכב. ההכנות עוברות דרך צלם, תזמורת ואולם אירועים, וזוהי רק רשימה חלקית. אבל אצל מרים שושנה שום דבר לא נראה מורכב. החצר האחורית הופכת להיות גן אירועים, התקליטן הוא אחד הנכדים ויש גם מתנדב שמלהטט באבוקות אש כדי לשמח את המוזמנים. 
"אני לא אוהבת להיות לבד. כשאני עושה חסדים אני אף פעם לא בודדה ותמיד מוקפת משפחה וחברים. האור שיש בכלות שאני מחתנת נותן לי הרבה סיפוק בעשייה ואני אומרת לך, עם יד על הלב, שריבונו של עולם לא נשאר חייב לאף אחד"

איך את מתארגנת לבד? זה ממש פרויקט רציני.   

"הבת שלי מגיעה בבוקר לעזור לי, וגם הנכדים. כולם שותפים במצווה ואף אחד לא מוותר על הזכות הגדולה של הכנסת כלה", היא מציינת בעיניים בורקות. בכלל, נראה כי משפחת שושנה, "ארבעה ילדים, שמונה עשר נכדים ושבעה נינים, בלי עין הרע", שותפה מלאה לפרויקט הדגל שייסדו ההורים והיא פועלת בהתמסרות מוחלטת להגשים את חזונם. את מעשרות הכספים, אגב, הם מפרישים בכל חודש לידי אמם ובכך מאפשרים כיסוי מלא להוצאות החתונה הרבות.

מה עושים בחורף, כשאי אפשר לערוך חופה בחוץ?

"בימים גשומים אני מתקשרת לד"ר מארק ומבקשת ממנו להשיג לי אולם בזול ליד קריית משה". לד"ר מארק, רופא שיניים מקומי, אני מתוודעת תוך כדי סקירת רשימת מתנדבים ענפה, הכוללת בנות מהמדרשה הסמוכה, שכנות מהבניין ו"אנשים טובים שרוצים לעשות אור בעולם". 

עם רוב הכלות שחיתנה, שחלקן כבר סבתות לנכדים, היא שומרת על קשר אימהי עד היום. לעיתים זוגות שחיתנה זקוקים ממנה לסיוע נוסף. בין סיפוריה הרבים, אני שומעת על זוג יתומים שהתחתן בדירתה לפני כחמש עשרה שנים. באחד הימים נודע לה כי הכלה לקתה בדיכאון אחרי לידה. מרים, ביצועיסטית בכל רמ"ח אבריה, שינסה מותניים והחלה לפקוד את בית המשפחה "פעם, פעמיים בשבוע", ותמיד עם ידיים מלאות כל טוב. "זו קהילה חרדית סגורה מאוד", היא משתפת אותנו בסוד גלוי שמסתובב כבר שנים בלשכת הרווחה בירושלים. "אם למישהו שם יש בעיה, הוא יעדיף לפנות אלי ולא לעובדת סוציאלית עם מיליון טפסים וועדות. אני מבינה אותו ולא שואלת 'למה יש לך 12 ילדים?..". המשפחות הללו, לטענתה, סובלות מאוד מכיוון שהן משקיעות מאמץ אדיר בניסיון להסתיר את מצבן העגום. חוסר התמיכה החברתית כמו גם המוסדית, דוחף אותן לחיקה החמים של גב' שושנה, שמצידה שומרת על חשאיות ומעניקה מעין עזרה ראשונה למשבר הכלכלי ולפעמים גם הזוגי שפוקד אותן.  

את לא אומרת לעצמך לפעמים "די, עבדתי כל החיים. עכשיו אני רוצה לנוח"?

מרים שומעת אותי וזעה על מקומה באי נוחות. מבטה נוזף בי ואני מתחילה להתחרט שהגיתי שאלה מוזרה כל כך. לבסוף היא מתרצה בחיוך ואני נושמת לרווחה. "את יודעת מה אני לא אוהבת?" היא שואלת ומשיבה כאחת, "אני לא אוהבת להיות לבד. כשאני עושה חסדים אני אף פעם לא בודדה ותמיד מוקפת משפחה וחברים. האור שיש בכלות שאני מחתנת נותן לי הרבה סיפוק בעשייה ואני אומרת לך, עם יד על הלב, שריבונו של עולם לא נשאר חייב לאף אחד". 

 

 לתת זה לא רק כסף

לקראת סוף שיחתנו נשמעת דפיקה חרישית בדלת. אישה חסידית עם שביס שחור ועיניים נוגות עומדת בפתח. ראשה כפוף קמעה והיא ממלמלת מיני הברות קטועות לבעלת הבית. גברת שושנה עונה לה בלחישה ואני משתדלת, לא בהצלחה גדולה, להבליע את נוכחותי. הדלת נסגרת ואני תולה בה עיניים שואלות. "את עדינה מדי, מותק. חבל שתיקחי ללב", היא פוסקת ומיד ממשיכה: "זו משפחה ירושלמית ותיקה שנקלעה לחובות כבדים ואני עוזרת להם קצת. במה שאפשר". הקצת הזה כולל ביגוד, מזון לתינוקות ואפילו צעצועים. 

זה לא מעיק עלייך, לשמוע צרות כל היום? 

"אז מה את מציעה?" היא מופתעת משאלתי, "לא לשמוע אותם? את יודעת כמה אנשים עצובים יש בארץ שלנו? אם אנחנו רוצים שהקדוש ברוך הוא יקשיב לנו, אז אנחנו צריכים להקשיב אחד לשני", היא מדגישה וממהרת לענות לצלצול טלפון נוסף.

הרצון לסייע לכל יהודי, כמו גם חוסר השיפוטיות שלה, הפכו את מרים שושנה לכתובת מוכרת בעיר ומחוצה לה. שמה הגיע עד לצמרת עיריית ירושלים, המסתייעת בה בכל מה שקשור לטיפול במשפחות שאינן מתפקדות. "הנה, תראי את הארון הזה", היא מפנה את תשומת ליבי למדף עמוס קלסרים עבי כרס שדפים צהובים, בכתב יד צפוף, מציצים ממנו. "יש לי 120 משפחות שאני מטפלת בהן", היא מדווחת לי ואני לוקחת לעצמי כמה דקות כדי לעכל את המספר האדיר. "אין לי אפשרות לתת לכולם כסף, אבל הם באים אלי לשפוך את הלב. אני מכינה חלב חם, מוציאה עוגיות תמרים והם מוציאים את הרְבִּינַא (מרירות בשפה הערבית - ש"ר) שיושבת להם על הנשמה. אחרי שעתיים שהם יושבים פה, אני רואה שהכל בסדר", היא מאשרת.

מרים, שקמה כל בוקר עם הנץ החמה - "זה שעון ביולוגי, המיטה זורקת אותי בחמש ודקה" - מתנדבת כבר יותר משני עשורים בארגון 'יד שרה', "אני משמחת זקנים בודדים, שאין להם אף אחד בעולם", וממליצה לכל מי שרוצה לעזור להתחיל בצעד אחד קטן. "גם מילה טובה, חיוך או חיבוק זו עזרה לזולת. מי אמר שלתת זה רק כסף?".