בשבע 522: את ענת אנוכי מבקש

אחרי ששמעתי את הידיעה המצערת על פטירתה של גוב בגיל 59, חזרתי אל ההתכתבות שלנו, וחשבתי שלמרבה התסכול היא נכונה באותה מידה גם היום. אני מקווה שזה בסדר שאני מפרסם כאן את הדברים כמעט במלואם

אתנחתא , י"ז בכסלו תשע"ג

1.  "שלום ענת. מה, את באמת חושבת את זה? די, נו, תגידי לנו שהחליפו קרדיט בראש המאמר בטעות, ולא מישהו חכם, רגיש ומוכשר כמוך כתב את זה".

מוזר, למרות שזה היה לא מזמן, אני לא מצליח להיזכר אחרי איזה מאמר בדיוק כתבנו, אשתי ואני, למחזאית ענת גוב ע"ה את המכתב הזה. אבל טוב ששלחנו אותו במייל ולא הנחנו אותו בתיבת הדואר שלה ברמת השרון, מרחק רחובות ספורים מביתנו. ככה תיבת האאוטלוק שלי עוזרת לי להיזכר בתאריך ובשעה המדויקת של שליחתו: Wednesday, June 30, 2010 4:18 Pm. כלומר, בקיץ לפני שנתיים וחצי. נדמה לי שאז הפולמוס החם ביחסי דתיים-חילוניים היה עמנואל.

אבל בעצם, מה זה משנה מה היה הנושא של אותו מאמר אנטי-חרדי חריף שהיא כתבה בשעתו? השבוע, אחרי ששמעתי את הידיעה המצערת על פטירתה של גוב בגיל 59, חזרתי אל ההתכתבות שלנו, וחשבתי שלמרבה התסכול היא נכונה באותה מידה גם היום. אני מקווה שזה בסדר שאני מפרסם כאן את הדברים כמעט במלואם.

 

2.  אז ככה המשיך המייל שלנו:

"טוב, מה לעשות, כנראה את אכן הכותבת. חבל. כל כך עצוב לראות את התפישה העדרית הזו לאחרונה כלפי החרדים. אנשים שלא מכירים אף חרדי כמעט, מדברים על החרדים כמו שלא היו מעיזים לדבר על עובדים זרים, עולים מרוסיה וגם על חמאסניקים.

נו, אז לא אהבת את ההפגנה החרדית הגדולה. אז מה? עזבי אותך ממעמדים המוניים ומכל מיני משפטים מתלהמים שנאמרים תמיד במקומות כאלה. כל מעמד עדרי נראה רע למתבונן מבחוץ (טוב, אולי מעמד הר סיני נראה מרומם יותר). גם מי שיוצא מאולפני חדשות ערוץ 2 בנווה אילן ורואה כמה פעמים בשבוע את הקהל של 'האח הגדול' או את הגדודים שנדחפים לאולפן 'רוקדים עם כוכבים' יכול לכתוב אחר כך מאמר נוטף ארס על ה'חילונים'. זה קל מדי.

הזמר אריאל הורוביץ, בנה המוכשר של נעמי שמר, אמר לאחרונה באיזה ריאיון: 'אני פחות מוטרד מהוויכוחים הישנים בין השמאל לימין על הרוחב של הארץ הזאת, אלא יותר מוטרד מהעומק של הארץ הזאת'. כלומר, לצד המחלוקת (שהיא לא שולית!) בין ימין לשמאל, יש עוד מאבק חשוב שאנחנו מנהלים כאן: על הרמה של המדינה, של החברה, של הנוער (סליחה על המילים הגדולות).

את טוענת שאת חשה השתלטות חרדית, אבל בואי נסתכל רגע על המציאות. בפועל, המדינה הופכת יותר ויותר חילונית, כמעט בכל פרמטר:

* פתיחת עוד ועוד חנויות בשבת – לאחרונה ראינו בהרצליה חנות למכירת חיות מחמד פתוחה בעיצומה של שבת קודש. זאת לצד מסעדות, פיצוציות ובתי קפה שכבר פתוחים לאלפיהם, וכמובן מרכזי הקניות ההמוניים בקיבוצים. פעם השבת פה היתה שבתית יותר. היום היא יום שופינג ברמה שאפילו מקשה על שומרי שבת להשתלב בשוק העבודה.

* מכירת אוכל לא כשר בכל פינה – ההורים שלנו מספרים שבילדותם זה לא היה כך. לא נהגו למכור חזיר בפומבי בכלל. היום אין ברמת השרון בית קפה כשר אחד, וקשה למצוא מסעדה בלי שרצים בתפריט.

* תקשורת שהופכת ליברלית, מתירנית ובעצם שוביניסטית מאי פעם, ביחס לגוף האדם בכלל ולגוף האישה בפרט. יש הרי ילדים בני שש שכך נבנית תפישת העולם שלהם. אין כמעט שנייה אחת מהפסקת פרסומות של ערוץ 2 שהיתה משודרת לפני עשר-עשרים שנה בטלוויזיה (חוץ מהפרסומת של בזק...).

* חינוך שהולך ומתרחק מהמקורות – הרי כל ניסיון להכניס יהדות למערכת נחשב כפייה. לא משנה אם זה גדעון סער או יולי תמיר שם בראש, בוגר י"ב בתיכון ממלכתי לרוב עדיין לא יודע להשלים את המילים: 'שמע ישראל ה' אלוקינו...'.

* מדיניות גיור יותר ויותר מקלה – למרות ההתנגדות החרדית והרעש התקשורתי, בפועל מופעלים, בניגוד לעמדה החרדית, מסלולי גיור רבים שלא מצריכים שמירת תרי"ג מצוות. אפשר להתנגד ואפשר לתמוך, אבל לטעון להשתלטות חרדית? זאת לצד עלייה של לא-יהודים בהיקפים גדולים. רוב העולים מברית המועצות אינם יהודים על פי ההלכה. נתן שרנסקי כבר לא יושב שם בכלא הרוסי, כידוע. זה לא פוליטיקלי קורקט לדבר על זה, אבל זאת המציאות.

* רפורמות גדולות בתחומי אזרחות ומעמד אישי – גם כאן, ש"ס יכולה לכעוס ולעורר סערות, אבל ישראל מכירה בשלל מודלים של זוגיות שלא הוכרו בעבר.

* אקטיביזם שיפוטי הולך וגובר – טוב, זה כבר מזמן לא סיפור חרדי-חילוני. רבים בציבור חשים שבית המשפט העליון מתערב ברגל גסה מדי בסוגיות עדינות ומבטל החלטות של הכנסת.

אז מה המסקנה? זה קצת מצחיק, ובמקביל קצת עצוב: הרי את בטח יכולה לנסח רשימת 'הוכחות' נגדית כזאת משלך. יש פה מצד אחד ציבור חילוני שבטוח שמשתלטים עליו, ומצד שני ציבור חרדי שבטוח שמשתלטים עליו (שני המגזרים חיים במקביל בתחושת 'עומדים עלינו לכלותינו'). אבל אם נעזוב את רמת הכותרות השטחיות ונרד לפרטים, נגלה שהחרדים לא חוקקו אף חוק של כפייה דתית מזה עשור, הם מתמודדים כבר כמה שנים עם קיצוץ הקצבאות הדרמטי של ביבי, ויש אצלם יותר ויותר מהלכים של יציאה לעבודה (אלפי מסיימי תואר ראשון חרדים במסלולים האקדמיים החדשים) ושל גיוס לצה"ל ולשירות לאומי (גם כאן מדובר באלפים. לפני עשור היו בודדים).

לעתים נראה כי ה'ההתחרדות' היא סיפור שהחילונים נהנים לספר לעצמם, ואולי זה גם תירוץ נוח לחמוק מהדיון שבו התחיל המכתב הזה. כי ההשתלטות האמיתית היא לא של חרדים, אלא של הטמטום, האדישות, האלימות והערסיות. הרבה יותר מפחיד שנהיה מדינה של בובלילים. ש'קשת' תהיה מועצת חכמי התורה שלנו.

ובמאבק הזה על העומק של החברה שלנו, המגזר החרדי הוא בוודאי שותף חיובי. אפילו מוביל. איך את מבטלת ככה חברה ששמה במרכז את הטקסט, את הלימוד, את הקשר למקורות תרבותיים בני אלפי שנים? מסביב יהום הפייסבוק – ויש פה ילדים שבאמת יושבים ושקועים בדברי רבי עקיבא. זה ניסיון יומרני, כמעט אנרכיסטי, לשמר בעולם הפוסט-מודרני את האמת הנצחית של התורה מסיני.

אה, ברור שיש אצל החרדים בורות פה ושם, ויש קיצונים, ואלימות, וגזענות. יש אפילו עוד כמה בעיות, שהתקשורת עדיין לא עלתה עליהן. אבל זה העיקר? כאילו לא מדובר בעולם שלם של לימוד, מורשת, אמונה, תפילה, מוסר, חסידות, קבלה, מדרש, קדושה וניגון?

את כותבת "מתי בפעם האחרונה ראינו חרדי שמתגייס למשהו שהוא לא רק למען עצמו?". נו באמת. האם לשלוח את המאמר שלך לאורי לופוליאנסקי, מייסד 'יד שרה' וזוכה פרס ישראל? או לשני זוכי פרס ישראל אחרים, הרב פירר או הרב צ'ולק, מאנשי החסד המוכרים ביותר בארץ? או אפילו סתם לאנשים קטנים, מרמת השרון שלנו? שמעת למשל על נפתלי סמולר? הוא חבר שלנו, בחור צעיר שמלבד ההתנדבות שלו בזק"א ובכל גמ"ח אפשרי בעצם, הוא מחלק כאן בעירנו חבילות מזון לנזקקים מדי ערב חג. סתם אחד, שאף פעם לא יעשו עליו כתבה ואף פעם לא תשמעי עליו, אבל ככה הוא חי.

בקיצור, הצטערנו לקרוא איך את מוותרת ככה על חלקים שלמים מישראל. אולי תשקלי שנית? כי סליחה על הקלישאה הכה דביקה, אבל אנחנו באמת עם אחד".

 

3.   "סיון וידידיה, ברור שאני לא חושבת את זה על כולם!", כתבה ענת גוב תוך זמן קצר בחזרה אל תיבת המייל שלנו, "אבל אכן, חטפתי עצבים. גם אני נהנית ללמוד גמרא, ויותר מכך ללמוד תנ"ך. הייתי רוצה שתאמינו לי שגם לי מאוד אכפת, וזו הסיבה שכתבתי את המאמר. כן, רציתי לקומם חרדים שייצאו החוצה ויגידו מה הם חושבים. ציפיתי לשמוע גם קולות אחרים. אני מסכימה עם כל מה שאמרתם על החילונים, אבל גם אנחנו לא גוף אחד.

ואגב: הסבים והסבתות שלי משני הצדדים היו חרדים. מצפת. גדלתי אצלם הרבה. הוריי עזבו את הדת כדי להתגייס להגנה ולהגן על צפת. אבל הסבים והסבתות לא נידו אותם ואותנו. מעולם לא הרגשתי בעיה בכלל למרות לבושם המוזר. חשבתי שככה זקנים מתלבשים. הם אף עזרו להגנה והיו מעבירים להם נשק בשקיות התפילין שלהם. כשהם באו אלינו לתל אביב אף פעם לא חיטטו במטבח לבדוק כשרות, אלא סמכו על הוריי שיכבדו אותם ולא יגישו להם משהו לא כשר. זו הדוגמה שגדלתי עליה.

ברבות הימים והשנאות, הלכתי לכל קבוצת הידברות שקיימת במדינה. ישבתי עם חרדים וניסינו שוב ושוב לנסח אמנה כלשהי (אגב, הייתי גם בכל קבוצות ההידברות עם מתנחלים, ואני חייבת להגיד שעם החרדים הרבה יותר נהניתי, כי יש להם הומור, מצרך נדיר ביותר אצל המתנחלים...). בקיצור, אני באה מאהבה, אבל כשאני מתעצבנת לא כדאי להיכנס לעט שלי. והתעצבנתי. חוץ מזה תמיד אשמח לדבר, בחיבה רבה וד"ש מגידי שנבהל שמא פגעתי בכם. ענת".

 

4.   למעלה משנתיים חלפו, כאמור, מאז ההתכתבות ההיא. למרות ההזמנה המפורשת של גוב לדבר ולהמשיך את הדיון, זה לא בדיוק יצא. למה? לא יודע. אבל השבוע חשתי צביטה בלב. זה היה ביום שני בערב, תוך כדי הדלקת נרות חנוכה. אותו נפתלי סמולר מהמייל, איש זק"א ברמת השרון, חיפש אותי פתאום: "נדמה לי שאתה מכיר את ענת גוב, אז רציתי שתדע", הוא אמר, "היא נפטרה הערב בביתה. באתי אליהם, לפי הנוהל המקובל, יחד עם שוטר, לדבר על ההלוויה, אבל הם אמרו לי בנימוס: 'תודה רבה על הרצון הטוב, אבל הנפטרת ביקשה שבכל סידורי הקבורה שלה לא יטפלו החברה-קדישא אלא רק אנשי חברת הקבורה החילונית 'מנוחה נכונה'".