בשבע 522: ברח דודי

הם התגייסו בצו 8, מצאו את עצמם מול המון ערבי מתפרע, ירו כשחשו סכנת חיים וכעת נאלצים לעמוד מול איום משפטי. בפעם הבאה הם יברחו.

יאיר שפירא , י"ז בכסלו תשע"ג

עדיין לא ברור עד כמה הוא הסתבך, כך שבשלב זה טוב יותר שלא לנקוב בשמו. אפשר רק להקדים גילוי נאות, ולהבהיר שמדובר בבן משפחה קרוב. איש נחמד ועדין. אפילו ששון אלי קרב אין בו, בוודאי שלא נטייה לאלימות. ואכזריות - אפילו לא שמינית שבשמינית. הוא אבא טוב, בעל טוב, ולמרבה הצער, כך מסתבר, גם אזרח טוב שמיהר להתגייס כשנקרא למילואים בצו 8 במהלך המבצע הצבאי האחרון. הוא עזב עבודה, אישה וילדים והוצב עם יחידתו אי שם על הרי יהודה כדי לשחרר כוחות סדירים להצגה הגדולה של בנימין נתניהו על גבול עזה.

בעוד מעזה נורים טילים, התעמתו מאות ערבים עם החיילים בגזרה. הוא נדרש לאבטח ציר יחד עם עוד שני חיילים ומצא את עצמו מול עשרות מפגינים, אבנים ובקבוקי תבערה. המתפרעים הלכו והתקרבו עד לכדי מטרים ספורים. האבנים הומטרו, מישהו הוציא כלי חשוד וסגר עליהם. צעקות, אבנים ופחד מוות ואז מספר יריות. אחד התוקפים הערבים היה מוטל ירוי, השאר נמלטו.

הוא היה נסער וכך גם חבריו. הם ראו את המוות מתקרב. ראו אדם הרוג.אבל מהגדוד הגיעו ואמרו שעשו עבודה טובה. שהתוקף ההרוג לא היה שה תמים, והם עמדו במשימה, הגנו על עצמם והגנו על הציר. היה תחקיר של המג"ד ונראה היה, לפחות להם, שהעניין מאחוריהם.

ארגון 'בצלם' מחה על השימוש באש חיה. על פי התחקיר שערך הארגון,איש מהתוקפים לא היה חמוש בנשק חם, וההרוג נפגע מארבעה כדורים כאשר כיוון לעבר החיילים עט לייזר. האוגדונר דרש תחקיר נוסף. גם המג"ד שינה את הטון. במחשבה שנייה נראה היה לשלטונות הצבא כי השלושה לא ביצעו נוהל מעצר חשוד על פי כל הנהלים.הם בוודאות צעקו לעברו של התוקף משהו, אבל מה? בדיעבד המג"ד הצליח לזהות אי התאמות בין העדויות של השלושה, אי דיוקים אשר מעלים חשד כי הנוהל לא בוצע כהלכתו.העדויות בתחקיר השני רק הגבירו את זעם המפקדים הבכירים בשטח. נראה היה כי שלושת המילואימניקים הספיקו כבר להיוועץ בעורכי דין. הניסוחים שלהם הפכו מלאכותיים ומדויקים מדי. "אין ספק שמדובר בחיילים טובים שמילאו את המשימה שהוטלה עליהם ולא הפקירו את הציר", אמר לי אחד המפקדים הבכירים בגזרה. "אין לנו גם ספק שהירי היה מוצדק, ואם היתה טעות - זו היתה בנוהל, דבר מתקבל על הדעת בסיטואציה בה הם היו", אמר, "אבל התחושה היא שהם לא כנים איתנו מספיק", הוא התלונן.

לפני שבועיים הוא השתחרר. חזר למשפחה, התחיל להתניע מחדש את העסק שלו, ואפילו אמר שהוא מצליח לשכוח מהעניין. הצבא מכל מקום לא שכח. לפני שלושה ימים הוא קיבל זימון לתחקיר של המשטרה הצבאית. יודעי דבר הבהירו כי זה הזמן לקחת עורך דין, מומחה לעניין. עניין של כאלף שקלים בשלב זה, לא כולל מע"מ. התייעצות עכשיו יכולה לחסוך הוצאות רבות בשלב מאוחר יותר. את תוצאות החקירה נדע מן הסתם בעוד מספר חודשים. עד אז טוב יהיה לשים בצד עוד כמה אלפים. מי יודע, אולי הוא יזדקק לליווי משפטי בשימוע. כסף גדול הוא ייאלץ להוציא רק אם חלילה יועמד לדין. אני מניח שהמשפחה תעזור.

בינתיים, יקירי, קח עצה חינם. בפעם הבאה שאתה על מדים ומולך שועט ערבי, עם אבן או בלעדיה - ברח אחי, ברח.

גם לאיום המשפטי יש מחיר. עימותים ביו"ש רויטרס

הפקרות אקדמית

על פי התגובה המתנשאת של אוניברסיטת בר אילן לדו"ח המבקר האחרון, נראה כי שם לא מתרגשים מהממצאים המביכים שהתפרסמו. גם לא נראה שפרופסור משה קוה, הנשיא הוותיק מאוד של האוניברסיטה, שעל פי המבקר עשה מאמצים לא תקינים כדי להמשיך בנשיאותו, מתכוון להסיק מסקנות. המוסדות להשכלה גבוהה מקבלים בקושי רב את סמכותו של מבקר המדינה, כמו גם את סמכותם של מוסדות ממלכתיים אחרים, להתערב בנעשה אצלם. לא פעם נשמעה שם הטענה כי מדובר בפגיעה בחופש האקדמי שלהם.

הרתיעה של מדינה דמוקרטית מלהתערב בנעשה במוסדות האקדמיים היא מובנת, אבל נראה שבקרוב לא יהיה מנוס ומישהו ייקרא לעשות שם סדר. ולא מדובר בהסתה הפרועה שמנהלים מרצים במוסדות אלו נגד מדינת ישראל, גם לא בהתרסקות של הסטנדרטים האקדמיים - ראו פרשת הדוקטורט של יאיר לפיד, אגב אוניברסיטת בר אילן. מדובר בהתנהלות השערורייתית של המוסדות הללו בתחום השכר והפנסיה, התנהלות שעלולה להביא אותן בתוך שנים אחדות לקריסה כלכלית.

מהבחינה הזאת, אגב, מצבה של בר אילן טוב באופן יחסי. הגירעון האקטוארי שלה, כלומר הפער בין הכספים שהיא הפרישה לפנסיה ובין כספי הפנסיה שהתחייבה לשלם לעובדיה, עומד על שש מאות מיליון שקלים בלבד. הגירעון של אוניברסיטת תל אביב ושל הטכניון גדול פי עשרה ויותר מזה של בר אילן, והאוניברסיטה העברית היא מת מהלך מהבחינה הכלכלית. הגירעון האקטוארי שלה מגיע לסכום הדמיוני של 12 מיליארד שקלים, כמעט כפול מהתקציב השנתי של ההשכלה הגבוהה כולה במדינת ישראל. כבר היום מוציאה האוניברסיטה העברית כ-20 אחוזים מתקציבה השנתי על תשלומי פנסיה, וההערכות הן כי ההתחייבויות שלה בתחום גדלות בקצב מסחרר של 7.5 אחוזים לשנה. על פי התחזיות, סך הגירעון האקטוארי של כל האוניברסיטאות יעבור בסוף החודש הזה, עם תום השנה האזרחית, את רף 30 מיליארד השקלים.

העניין המרתק הוא שמצבן התקציבי הנואש של האוניברסיטאות, פרי ניהול שערורייתי של שנים רבות, לא מצליח להביא איתו קורטוב של ענווה. דוגמה מאלפת לכך אפשר היה למצוא בהתנהלותה של אוניברסיטת תל אביב, בהליך שהתנהל עד לפני שבועות אחדים בבתי הדין לעבודה. לפני עשור, בלחץ האוצר, נאלצה הנהלת אוניברסיטת תל אביב להעביר את העובדים החדשים שלה לפנסיה צוברת, הנהוגה כיום בכל המגזר הציבורי. בתביעה לבית הדין האזורי בתל אביב טען ועד עובדי הסגל הבכיר באוניברסיטה כי הסכם זמני שחתמה איתם ההנהלה בשנת 2003, ולפיו עובדים חדשים לא יזכו יותר לפנסיה תקציבית, אינו תקף עוד. בית הדין האזורי קבע כי הדין עם העובדים, והורה לאוניברסיטה להעביר רטרואקטיבית את כל הסגל הבכיר לפנסיה התקציבית היקרה.האוניברסיטה ערערה לבית הדין הארצי לעבודה. משרד האוצר ביקש להצטרף לערעור, אך הנהלת האוניברסיטה התנגדה בתוקף. בבית הדין היא טענה כי החופש האקדמי המוענק לה עלפי חוק אינו מאפשר למדינה להתערב בהסכמים הכלכליים שלה עם עובדיה.

בפסק דין תקדימי קבעה נשיאת בית הדין הארצי, השופטת נילי ארד, כי האוניברסיטה אינה יכולה להסתתר עוד מאחורי החופש האקדמי בכל הנוגע להתנהלותה התקציבית. היא הוסיפה וקבעה עוד כי סעיף 29 לחוק תקציב המדינה, הקובע כי במוסדות מתוקצבים או נתמכים על ידי המדינה לא יינתנו תנאי שכר אשר חורגים מהמקובל בשירות הציבורי, חל גם על האוניברסיטאות. מסיבה זו, הנהלת האוניברסיטה לא יכולה להעניק לעובדיה פנסיה תקציבית גם לו חפצה בכך.

מינהל תקין במשרד המבקר

פסק דין כמעט בן חמישים שנה של בית המשפט העליון קבע כי אי תלותו של מבקר המדינה ברשות המבצעת פוטרת אותו מכפיפות לכל אחד ממוסדותיה, ובכללם מכפיפות לנציבות שירות המדינה. המבקר, אשר מתוקצב על ידי הכנסת שאליה הוא כפוף ולא על ידי משרד האוצר, הוא שקובע את נוהלי העבודה במשרדו והוא זה שממנה את אנשיו. בין השאר פטור המבקר מהוראות 'תקנות השירות הציבורי' - התקשי"ר, על פיו פועלים משרדי הממשלה. השבוע הבהיר בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כי אין פירוש הדבר שהמבקר יכול לעשות ככל העולה על רוחו.

הפרשה החלה לאחר שאחת מעובדות המשרד התמודדה בשני מכרזים פנימיים לתפקידים בכירים והפסידה. היא טענה כי נפלה קורבן לאפליה פסולה בין מועמדים הכוונה מראש מי יזכה במכרז, על פי קביעתם של בכירים במשרד המבקר. בתביעה שהגישה לבית הדין טענה העובדת כי התעלמות אנשי המשרד מאמות המידה המקובלות בתקשי"ר מאפשרת להם לעשות במכרזים ככל העולה על רוחם. הוראות התקשי"ר קובעות למשל כי מי שיישב בראש הוועדה הבוחנת את המועמדים לא יהיה עובד המשרד שבו נערך המכרז, הוראה הגיונית שמטרתה ליצור הזדמנות ראויה גם למועמד שאינו מקורב לראשי המשרד. התקשי"ר גם דורש כי בוועדת המכרז יישב נציג ציבור, או עובד מגוף אחר בשירות המדינה. התקשי"ר גם דורש כמובן שקיפות וקריטריונים ברורים עד כמה שניתן לזכייה במכרז הפנימי. מכל אלו, טענה העובדת, מתעלמים דווקא במשרד מבקר המדינה.

השופט, ד"ר יצחק לובוצקי, הודה אמנם כי המבקר פטור מחובת ציות לתקשי"ר, אך קבע כי גם המבקר אינו יכול להתעלם מרוח התקשי"ר -שאיפה להגינות ושקיפות של גוף ציבורי. השופט לובוצקי קבע אפוא כי בתוך שישה חודשים חייב המבקר להסדיר את עניין המכרזים הפנימיים במשרדו. אם יבחר המבקר שלא לאמץ את הכלים שנקבעו בתקשי"ר, עליו ליזום ולקבוע מערכת כללים אחרת אשר משקפת את הצורך במכרזים שקופים, ברורים והגונים.

מהר יותר, גבוה יותר, יקר יותר

הכנסת ביקשה להגן על היוצרים, אך חייבים להודות שהחוקים הדרקוניים להגנה על זכויות יוצרים יצאו משליטה. עשרים אלף שקלים ללא הוכחת נזק, זהו הפיצוי לכל הפרה בודדת של זכות יוצרים. זוהי בהחלט סנקציה שיצרה הרתעה, אך יחד איתה היא יצרה לא מעט עוולות, ואפילו הביאה לעולם מספר חברות שמתמחות בלנסות לתפוס אנשים שהפרו זכויות יוצרים, לעיתים בבלי דעת, ולסחוט מהם סכומי כסף גדולים. כך נאלצים בלוגרים שמעלים תמונה שחברה המתמחה בכך רכשה את הזכויות עליה, לשלם לחברה התובעת פיצוי של אלפי שקלים בגלל פחד מהליך משפטי אלים. ומדובר בתמונה ששווי רכישת הזכויות עליה לא עולה על עשרות שקלים בודדים.

הוועד האולימפי הישראלי גילה כי חברה לייבוא מוצרי חשמל השתמשה בטבעות בצל שמעוצבות בסגנון הסמל האולימפי בפרסומת למעבד מזון שהיא משווקת. לדרישת הוועד הורדה הפרסומת לאלתר,אך זה מיהר לבית המשפט ודרש פיצוי של לא פחות משלוש מאות אלף שקלים. הצעת השופטת לפיצוי של עשרות אלפי שקלים בודדים נדחתה על ידי בא כוחו של הוועד האולימפי.השופטת חנה פלינר, מבית משפט השלום בתל אביב, פסקה לוועד האולימפי פיצוי של עשרים אלף שקלים בלבד, וסירבה לפסוק לטובתו הוצאות משפט כלשהן. "סבורני כי כשם שעלבתי המשפט לעמוד על המשמר ולמנוע הפרות בתחום הקניין הרוחני", כתבה השופטת,"כך על בתי המשפט לעמוד על המשמר ולהוקיע תביעות מנופחות, שאינן עומדות בפרופורציה להפרה שנעשתה".